טורי אבן רב

דיום טוב קאי דהא בהאי קרא עשי' כתיבא ולאו אקריאה קאי ועשי' לעולם למפרע למוקפין קודם לפרזים ליתא וכדפרישית והרמב"ם בפי' המשנה כתב במגילה והימי' האלו נזכרים ונעשי' כמו שא"א לאדם לעשות מלאכה בזמן שעבר אם לא עשה כמו כן אין ראוי לקרות את המגילה אחר זמן קריאתה ויש ט"ס בסוף דבריו וצ"ל כמו כן אין ראוי לקרות את המגילה למפרע ומ"מ ק"ל על פי' אפי' לפי המסקנא דנין כאן אפשר משא"א והא ליתא בכה"ג אין דנין לכ"ע וכמ"ש

אף כתבם למפרע לא. ק"ל דהכא משמע דכתבם דקרא היינו קריאה ולא כתיבה דהא מפיק לה מהכא דקורא למפרע לא יצא. ועוד דבכתיבת שלא כסדרן דהיינו למפרע לא מצינו בשום מקום שיהא קפידא במגילה ואפי' בס"ת ל"ל בה אלא בתפילין ומזוזות לחוד בעי כתיבא כסדרן ולא למפרע ולקמן (דף יט) יליף בגמרא הא דתנן עד שתהא כתובה אשורית מדכתיב ככתבם אלמא ככתבם אכתב קאי ולא אקריאה. ואע"ג דלא קיימא במסקנא הא דרבא דיליף למפרע מהכא דבכתבה מ"מ בהא וודאי אין סברא שיטעה רבא. ונראה דוודאי ככתבה תרתי משמע. משמע קריאה שיקרא ככתבה דהיינו בלה"ק ולא בכל לשון ומשמע נמי בתיבה שיכחוב ככתבם דהיינו אותיות אשורית דווקא וה"נ משמע לקמן דככתבם קריאה במשמע גבי לעז יווני לכל כשר וכמ"ש לקמן גבי הא דבעי הגמ' מנ"ל דקרא ע"פ לא יצא

מ"ט דרבי א"ק והי' ק"ל מנ"ל להגמ' דטעמייהו דרבי ורבנן מקרא דילמא בסברא פליגא דרבי סבר כל התורה בלה"ק נאמרה ולרבנן בכ"ל דהא אי כל התורה כולה בלה"ק נאמרה א"צ קרא דק"ש בכתבה ואי בכ"ל א"ל קרא לק"ש דבכ"ל דה"נ דינא הכי דלא נפיק ק"ש מכללא דכה"ת כולה וה"נ פריך בסמוך אי כה"תכ בלה"ק נאמרה והיו לרבי ל"ל ואי בכ"ל שמע לרבנן ל"ל ושמע והיו לכ"ע שמע להשמיע לאזנו והיו שלא יקרא למפרע אתא ומיהו אליבא דרבנן י"ל דלא ניחא לי' להגמ' למימר דטעמייהו מסברא ושמע לה"ל דא"כ קמו רבנן דלא כהלכתא דקי"ל כת"ק דר"י דלא השמיע לאזנו, יצא כדא' בפ"ב דברכות (דף טו) אבל הא וודאי קשה הל"ל טעמא דרבי מסברא וכדפי' והי' שלא יקרא למפרע דרש לה וי"ל דא"כ שמע ה"ל לרבי למדרש לכ"ל ולא לה"ל דהא כל במה דלית לן קרא דק"ש ככתבה משמע לי' להגמ' דיותר ראוי לומ' דשמע בכ"ל אתא מלומר דלה"ל אתא דהא דקא' הגמ' בסמוך דאי ס"ל לרבי כה"ת בלה"ק נאמר איצטרך והיו דס"ד שמע כרבנן הוא דווקא אע"ג דכה"ת בלה"ק נאמרה ניחא טפי לומר דשמע בכ"ל אתא מלומר דאתיא לה"ל מיהו הא דל"ק הגמ' אליבא דרבנן דה"ט משום דס"ל כה"ת בכ"ל נאמרה ושמע לה"ל ע"כ ה"ט כדפי' דא"כ קמו רבנן דלא כהלכתא אבל אין לפרש דמש"ה ל"ק דטעמ' דרבנן מסברא דק"ש בכ"ל משום דכה"ת בכ"ל משום דמ"ל להגמרא דיותר ראוי לומר דוהיו לככתבה מלומר שלא יקרא למפרע כדמסיק אליבא דרבנן דאפי' את"ל כה"ת בכ"ל נאמר איצטריך שמע ס"ד והיו כרבי ונימא דמשמע להגמ' טפי והי' לככתבה אתא מלומר שלא יקרא למפרע אתא ושמע הדרשות שקולין הן או לכ"ל או לה"ל דא"כ לא אתא שפיר סוגיא זו כלל כמו שאכתוב בסמוך א"ו שמע פשטי דלכ"ל אהא משמע להגמ' אבל והיו הדרשו' שקולין וכ"ש דא"א לומר דשמע משמע להגמ' לדרוש יותר דלכ"ל אתא מלדרוש לה"ל אתא והיו משמע יותר לדרוש דלככתבה אתא מלומר למפרע אתא כדמשמע לפום רהיטא מדברי הגמ' דמשני דלרבי אצטריך והיו דס"ד שמע כרבנן ולרבנן אצטריך שמע דס"ד והיו כרבי דא"כ השתא נמי דנ"ל לרבנן משמע לכ"ל מאי חזית דדרשת לשמע בכ"ל והי' למפרע דלמא והיו לככתבה ושמע לה"ל ואי משום דיותר ראוי לדרוש לשמע בכ"ל הא והיו נמי יותר ראוי לדרוש לככתבה מדרשא למפרע ומאי חזית לאפוקי והיו מפשטי' דמשמע לככתב' יותר משמע אלא ע"כ לא משמע לככתבה יותר מלמפרע אלא שקולין הן אלא לרבי דמ"ל דברי' הדברי' דלמפרע לא והיו ע"כ לככתבה אתא אבל שמע משמע יותר לכ"ל מללה"ל

ע"ב שמע בכל לשון שאתה שומע ק"ל הא שמע מבעי' לי' להא דדרש בספ"ב דברכות (דף ט"ז) הקורא את שמע צריך שיכוון את לבו שנאמר שמע ישראל ולהלן הוא אומר הסכת ושמע ישראל מה להלן בהסכת אף כאן בהסכת. מיהו בהא י"ל דסבירא להו רבנן כשאר תנאי דהתם ריש פ"ב דילפי לכוונת הלב מעל לבבך אבל אכתי ק"ל א"כ ל"ל למימר לרבי דשמע לה"ל אתי הל"ל דלכוונת הלב אתי וי"ל דהא גז"ש דבהסכת לאו משמע אתי' אלא מישראל ישראל אתי

ורבנן סברי במ"ד הקורא את שמע ולא השמיע לאזניו יצא. בפ"ז דסוטה [דף לב] הקשו התו' הל"ל ורבנן תרתי ש"מ כדאמרי' פ"ב דברכות (דף ט"ו) דר"י דאמ' בלא ה"ל לא יצא תרתי ש"מ משמע דבכל לשון וצריך להשמיע לאזניו ולדידי אין זה קושי' כלל כיון דקיי"ל לא השמיע לאזניו יצא כדאיפסקא הלכתא בפ' ב' דברכות א"כ ל"ל לאוקמא לרבנן דלא כהלכת'. ואע"ג דאפסק' נמי התם הילכת' כראב"ע דלכתחיל' צריך להשמיע לאזניו והא דלכתחילה נ"ל לראב"ע התם מקרא דשמע וא"כ הל"ל תרתי ש"מ אליבא דרבנן האי לכתחילה דר"א ב"ע אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא דאי דרשא גמורה היא הל"ל אפי' בדעבד לא יצא וכמ"ש לקמן בפרקין אבל בדר"י דחיק הגמרא למימר תרתי ש"מ כדי לאוקמי לר"י אליבא דהלכתא בהא דק"ש בכל לשון דקיי"ל כרבנן דס"ל הכי. ועוד אע"ג דדרש ר"י שמע להשמיע לאזניו בע"כ אית ליה נמי דשמע לכ"ל אתא דפשטא דדרשא משמע לכל לשון יותר מלהשמיע לאזניו וכמ"ש. ותדע לך דהכי הוא כדפי' דהגמ' מהדר לאוקמי להא דרבנן כהלכתא דאל"כ לא הי' צ"ל כלל לרבנן נ"ל בכל לשון משמע אלא הוי מצי למימר דמסברא נ"ל דס"ל כל התורה בכל לשון נאמרה ושמע ללה"ל קאתי לרבנן אלא ע"כ משום דלא רצה הגמ' לאוקמי לדרבנן דלא כהלכתא וכדפי' לעיל בסמוך

שלא יקרא למפרע. בספ"ב דברכות פי' רש"י למפרע כגון ובשעריך בביתך מזוזו'. ובפ"ב דסוטה (דף י"ח) גבי מגילות סוטה אמ' רבא כתבה למפרע פסולה דכתיב וכתב את האלות האלה כדכתיבה והתם נמי פי' רש"י למפרע ירך ולנפול בטן לצבות במעיך וכו'. כסדר הזה או אחד מהן היפך והשאר כתוב כהלכתן. ואני תמה אמאי דחק לפרש כן דהא וודאי כל כה"ג שהיפך התיבות למפרע א"ל קרא למעט דאין זה לא קריאה ולא כתיבה כיון דאין לו שום משמעו' זה אלא כמתלוצץ ומשחק בעלמא. א"ו הכי פי' למפרע הפסוקים למפרע דהקדים הפסוק הכתוב מאוחר להכתוב לפניו בק"ש בקריאה ובמגילת סוטה בכתיבה אע"ג דכל פסוק ופ' ענין בפ"ע הוא אפ"ה נ"ל מקרא דלא יצא וכדתני' לקמן השמיט הקורא פסוק א' לא יאמר אקרא את כולה ואח"כ אקרא אותו פסוק אלא קורא מאותו פסוק ואילך נכנס לבה"כ לא יאמר אקרא חציה עם הציבור ואח"כ אקרא חציה הראשון כו' וטעמא משום דה"ל קורא למפרע אלמא בקורא ענין שיש לו משמעות בפ"ע אלא שהקדים לו מה שכתוב מאוחר לו ה"ל למפרע וכה"ג נמי קורא למפרע דהלל דלעיל

והיו שלא יקרא למפרע ורבי שלא יקרא מנ"ל. הקשו התוס' בפ"ב דסוטה אמאי לא נ"ל למפרע בק"ש מהאלו כדכתיב כדנ"ל התם למפרע במגילת סוטה מהאלו כדכתיבי ותי' כיון דגמירא מרבותינו דשמע אית לן למדרש בכל לשון שאתה שומע אייתר לן והיו שלא יקרא למפרע והאלו דרשינן לי' לדרשא אחרת. ובעיני דברי תימא הן וזה שיטה חדשה לומר דדרשא דקראי גמירא ועוד התינח לרבנן כיון דדרשי שמע לכ"ל ע"כ והיו למפרע אבל רבי דדרש והיו לככתבה א"כ ל"ל להגמרא לומר דנ"ל למפרע דלא מדברים הדברים לימא דנ"ל מהאלה ודברים הדברים רבי נמי לא משמע לי' כדמסיק לרבנן אלא י"ל דהאי האלה דגבי ק"ש לכוונת הלב אתא כדדרשי כמה תנאי ריש פ"ב דברכות וכמ"ש לעיל. ומיהו האי תנא דנ"ל כוונת הלב מגז"ש דהסכת ושמע ישראל צ"ל דס"ל דהאלה לשלא יקרא למפרע אתא והיו לככתבה ושמע לה"ל

ורבנן דברים הדברים לא משמע להו כלומר ה' לא דרשי וק"ל הא בפ"ב דסוט' (דף י"ז) דרשו ר"מ אלות אלות ממש האלות לרבות קללות הבאות מחמ' ברכות אלה למעוטי קללות שבמשנה תורה האלה למעוטי צוואת וקבלת אמן. וה"נ דרש רבי יהודא התם אלא דדרש ה' דהאלות למעוטי קללות הבאות מחמת ברכות. וא"כ כיון דר"מ ור"י דרשי ה' דהאלות ודהאלה. ה"נ דרשי ה' דדברי' הדברים דמ"ש ונ"ל מהא דלא יקרא למפרע ווהיו ע"כ לככתבה אתא כרבי ודלא כרבנן דדרשי שלא יקרא למפרע דהא למפרע אתיא להו מה' דהדברים. ולפי"ז בע"כ שמע להשמיע לאזניו אתא ולא כרבנן דאמרו אם לא השמיע לאזניו יצא והא לקמן בפירקין (דף י"ט) ובפ"ב דברכות אמר ר"מ דא"צ להשמיע לאזניו אפי' לכתחילה וגם לר"י קשה דס"ל התם דבלא השמיע לאזניו יצא דר"ל הגמ' דאפילו לכתחילה א"צ להשמיע לאזניו לר' יהודא ואפי' לר' יוסי דס"ל התם בלא השמי' לאזניו לא יצא אכתי קשה דהתם בפ"ב דברכות מפ' הגמ' טעמא דר' יוסי בלא השמיע לאזניו דלא יצא משמע ות"ק שמע בכ"ל. ור"י תרתי ש"מ. וכיון דמהדר הגמ' לאוקמי לר"י כרבנן דק"ש בכ"ל ע"כ והי' שלא יקרא למפרע אתא. השתא לר' יוסי ל"ל והיו להא ת"ל מה' דהדברים דהא התם בפ"ב דסוטה דרש ה' דהאלות לרבות קללות הבאות מחמת ברכות וי"ל על דרך שפי' התוס' בספ"ד דסוט' (דף כ"ג) גבי ור"י האי איש איש מבעי' לי' לרבות אשת חרש וכו' דהקשו שם מהרבה מקומו' משמע דהרבה תנאי ס"ל דבר' תורה כלשון בני אדם ובכמ' מקומות ס"ל להיפוך. ותי' דדרשא פשוטה דרשו מן הכפל ולא אמרי' ד"ת כלשון ב"א אבל דרשא שאינו פשוטה כ"כ ולא מסתבר למידרשה ממשמעות לא דרשינן לי' ואמר' יותר דד"ת כלשון ב"א זה הוא תורף דבריהן וא"כ ה"נ נימא גבי יתורא דקראי כמו שאכתוב לקמן ומהאי שמעתא גופא גבי האלות האלה מוכח הכי דר' יוסי דרש שם כר"מ בהאי ה' דהאלות דלרבו' אתא קללות הבאות מ' ברכות וה' דהאלה אינו ממעט צוואת וקבלות אמן דאתא את ומרבי להו והשתא איכא למידק לא לכ"ר ה' דהאלה דמשמע מיעוטי ול"ל את לרבות א"ו ההין כאלו אורחא דקרא הוא ומ"מ כל כמה