טורי אבן קפז

כב"ק בעלמא כדתנן בפ"ק דזבין ועור דאיכא למימר טמא מת יוכיח שטעון ספירת ז' מטמא מו"מ שהרי אפי' מת גופא א"א מו"מ כדאמ' בת"כ כמש"כ הר"ש בפ"ק דכלים

מזובו ולא מזובו ונגעו. פירש"י דמונה מיד ועולין לו לספירת זוב לכשיתרפא מצרעתו וכו' ומהני טבילה קמייתא לטהרו מלטמ' מו"מ וכלי חרס בהיסט משמע דאם יספור ז' ויטבול לזובו קודם שיתרפא מצרעתו ל"מ כלום טבילה זו דמצורע כל חומר טומאת זובו עליו לפיכך מפ' לכשיתרפא מצרעתו יטבול דאילו טבל קוד' שיתרפא אין נ"מ בטבילה זו כיון דעדיין טומאת צרעת עליו וה"מ ממה שפי' בפ"ד דנידה (דף ל"ז) גבי הא דא' התם מזובה ולא מנגעה. ולא מלידה. ופירש"י ולא מנגעה כיון שטהרה מזובה סופרת מיד ותביא קרבן לזיבתה ואז תטהר מלטמא בועלה ואפי' מנוגעת משמע דליכא נ"מ במה שתטהר מזובה קודם לנגעה אלא מלטמא בועלה לחוד. ואיני יודע למה דחק בכך שהרי כ"ח בהיסט אין שום טמא מטמא אלא הזב בלבד וכן משכב ומושב חומר בזב מבמצורע כדאמר בפ"ו דפסחים (דף סו) אדרבה זב חמור ממצורע שכן מטמא מו"מ ומטמא כ"ח בהיסט ופירש"י גופי' התם אבל מצורע אע"ג דתניא בת"כ עושה מו"מ לאו אב הטומאה לטמא בגדים אלא לטמא אוכלין ומשקין. והשתא אפי' טבל לזיבה קודם שיתרפא מן הנגע נ"מ בהא טבילה שאין מטמא כ"ח בהיסט ואין עושה מו"מ לטמא בגדים כחומר זב וביותר ק"ל על הא דפי' גבי זבה כיון שטהרה מזובה סופרת מיד ותביא קרבן לזיבתה ואז טהורה מלטמא בועלה לטהרה מלטמא בועלה קרבן זה ל"ל:

ועל הא דאמ' ולא מזובה ונגעה ק"ל קרא ל"ל מהיכי תיתי לא יעלה ימי צרעתה לספירת זיבתה מ"ש משאר כל הטומאת שימי צרעתן עולין לספירת ימי טומאה כגון נדה ויולדות וטמא מת דה"ל טומאת ז' אע"ג דלא גלי קרא בהן שיעלו אפ"ה עולין כדאמ' בפ"ט דזבחים (דף צא) מי נדה שנטמאו טהורין שכן נדה מזין עלי' והא לא מצינו בשום מקום דימי צרעת אין עולין למנין שום טומאה. מיהו בהא י"ל דסד"א מד"כר וכי יטהר וספר לו דעד שיהא טהור לגמרי מכל טומאה אינו סופר קמ"ל מזובו דכי יטהר מזובו דהיינו לכשיפסוק מזיבה מונה מיד אע"פ שטמא טומאה אחרת מיהו ק"ל לפי"ז דאמאי נקט מזובו ולא מנגעו יותר מכל הטומאות הל"ל סתם מזובו ולא מטומאה אחרת ואף נגעו נמי במשמע וראיתי להתוס' בפ"ה דמנחות (ד' סב) גבי השולח קרבנו ממדה"י שהקשו אהא דאמרי' ערל וטמא משלחין קרבנותיהן אע"ג דא"א להו לסמוך אמאי נימא כל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בהן ותהא סמיכה מעכבת בהן ופי' ויש לדקדק מהא דדרשינן בת"כ מזובו ולא מנגעו ש"מ דטמא משלח קרבנו דבהבאת קרבן איירי וא"כ י"ל דלא כתב רחמנא אלא משום הא לחוד דאע"ג דאין ראוי לסמיכה אין מעכב והשתא ניחא הא דנקט ולא מנגעו דוקא דאלו שאר טמאין דאין לסמוך כיון דאין משתלחין אלא ממחנ' שכינה אפשר דמעייל ידו וסמיך למ"ד ביאה במקצת לא שמי' ביאה ואם ת"ל נמי הסומך אינו מכניס ראשו ורובא כדאמ' רפ"ג דזבחי' (דף לב) אבל מצורע ודאי מילתא דפסיקתא היא דאין ראוי לסמוך שהרי משתלח חוץ לג' מחנות כדאמר' בפ"ו דפסחי' (דף סו) ואע"ג דזב וב"ק נמי ודאי א"א לסמוך שהרי משתלחין חוץ לב' מחנות כדאמ' התם מ"מ כיון דא"א להתנא למיתני מזובו ולא מטומאה אחרת סתמא דהא רוב טמאים בני סמיכה נינהו אלא הני תלתא חדא מנייהו נקט ועוד נקט מצורע דחמיר שילוחו מכולן. אבל א"א לומ' כן דמהא דמזובו ולא מנגעו נ"ל דאע"ג דאין ראוי לסמיכה מחמת טומאת נגעו אפ"ה מביא קרבן זיבה וכדברי התו' קרבן זיבה הוא ב' תורי' או שני בני יונה כדכתי' בקרא והא קרבן העוף א"צ סמיכה כדאמ' בפ"ג דגיטין (ד' כח) גבי השולח חטאתו ממדה"י דפרי' והא בעי סמיכה ומשני בחטא' העוף וא"א ללמו' מהא דזב וזבה דסמיכה באינו ראוי לבילה דא"מ. ועוד ק"ל דע"כ הא דדרשינן ולא מנגעו גבי זב וזבה לאו אקרבן קאי דבעודו מצורע א"א להביא קרבן. דהא אמר בפ"ג דמועד קטן (דף ט"ו) מצורע מהו שישלח קרבנותיו ת"ש דתניא ואחר טהרתו אחר פרישתו מן המת ז' ימים יספרו לו אלו ז' ימי ספירתו וביום בואו א"ה וגו' יקרב חטאתו זו עשירית האיפה שלו דר"י רש"א בבואו יקרב בזמן שראוי לביאה ראוי להקרבה בזמן שאינו ראוי לביאה א"ר להקרב'. והשתא ל"מ למאי דפי' רש"י התם דפשט לה מדאר"י יקרב חטאתו זו עשירית האפה שלו אלמא שלא יוכל להקריב קרבנו עד שנטהר מט"מ ה"ה מצרעתו א"כ כל הטמאים א"מ קרבן בימי טומאה אלא אפי' למאי דפי' התוס' התם דאמצורע לחוד קאי מ"מ ש"מ דמצורע א"מ קרבן והא התוס' גופי' פי' התם האי מזובו ולא מנגעו דשמעתין לאו אקרבן קאי אלא נ"מ שתהא טהור מטומא' מו"מ דזב וכדפי' רש"י בשמעתין. גם על רש"י ק"ל למאי דפי' בפ"ד דנידה גבי מזובה ולא (מזובה) [מנגעה כצ"ל] ולידה כיון שטבלה מזובה סופרת מיד ותביא קרבן זיבה הא לפירושו בפ"ג דמ"ק לכ"ע אין ט"מ ומצורע משלחין קרבן ואפילו לר"ש הא אמר בזמן שאר"ל אינו ראוי להקרבה ועק"ל דאי ס"ד דהאי מזובו ולא מנגעו משום קרבן לחוד קאמר וקמ"ל דמביא קרבן בעוד טומאת צרעתו עליו א"כ הא דאמר שם בפרק ז' דנידה דאיצטרך קרא מזובו למעוטי נגעו וכן מזיבה גבי זבה ולא מנגעה ולא מלידה וצריכה דאי כ"ר גבי זב משום דלא מטמא באונס ואי כ"ר גבי זבה משום דלא מטמאה בראיות כבימי'. והשת' אא"ב הא דכ"ר למעוטי נגעו בזב וזבה משום עיקר טומאה קאתי דמ"מ מונין ימי ספורי' אע"ג דטומאת צרעת עליהן ול"א דאין אלו ימי טהרה גמורה ניחא דכ"ר תרווייהו משום דחד מחברי' לא ילפינן דבכל חד איכא חומר בטומאתו משא"כ באידך כדמסיק אבל אי ל"מ לענין טומאה אלא משו' הבאת קרבן לחוד וא"כ אפשר למילף חד מחברי' ואין חומר שבטומא' דחד מה שאינו בחבירו פירכא לענין קרבן תדע דהא שכל הטמאים שא"ר לסמיכה משלחי' קרבנותיהן לפי שיטה זו מהכא ילפינן אע"ג דאיכא אמור מהן כגון מת שטעונין הזאה וכדאמר בפ"ו דפסחים אע"כ אין פירכ' מחומ' דטומאת נענין שילוח קרבן ובע"כ הא דנא מנגעו דקאמר גבי זב וזבה משו' עיקר טומאתן קאמר ומהשת' הדרא קושי' לדוכתא מ"ש דנקט ולא מנגעו יותר מבשאר כל הטומאות

מזובו וספר לימד על זב בעל ב' ראיית וכו' פירש"י להכי סמיך ספירה אצל זובו ללמדך שאף משום מקצת זב טעון ספירה ואיני יודע מאי ענין דרש סמוכין לכאן דודאי צריך לכתוב הכי דכי יטהר מראיית הזוב מתחיל לספור וא"א לכתוב בע"א אבל אני תמה למה דחק לפ' כן אלא האי מזובו לגמרי קרא יתיר' הוא וה"ק אביי לקמן בהדיא לכ"ר יטהר הזב ולישתוק מזובו ל"ל לימד על זב בעל ב"ר שטעון ספירת ז'

ע"ב אס"ד האי למעוטי הוא דאתי לישתוק קרא מיני' ק"ל הניחא האי מזובו דגבי ספירה דדרש (למעוטי) [לרבויי כצ"ל] מה"ט אבל האי מזובו דגבי קרבן מנ"ל למדרש למקצת זבין ולמעוטי זב בעל ב"ר מקרבן דלמא האי מזובו נמי לרבות בעל ב"ר לקרבן ומקצת זיבה קא' דהיינו ב"ר מביא נמי קרבן דהשתא נדרש להני תרתי מזובו דגבי ספירה וקרבן שניהם בע"א לרבות בעל ב"ר לקרבן כמו לספירה ואכתי תקשה ואימא ב' לקרבן ולא לטומאה דהיינו למו"מ והיסט וג' אף לטומאה ויש לומר דודאי מן הסתם היכא דליכא הוכחא בקרא ראוי לדרוש למזובו למקצת זבין ולמעוטי ב"ר ולא למקצת זיבה ולרבות לפיכך האי מזובו דגבי קרבן כיון דליכא הוכחה בקרא מסתמא נדרוש למקצת זבין למעוטי ב"ר אבל מזובו דגבי ספירה דחיק ומוקי אנפשי' דלרבות אתי כדמסי' דאי למעט לישתוק קרא מיני' ולפי"ז הא דא"ל ר"פ לאביי מ"ש האי מזובו דמרבי בי' זב בעל ב"ר ומ"ש וכו'. לאו למימר דאתרווייהו גיסא קא ק"ל דנדרוש תרווייהו בחד גוונא או לרבות או למעט דלרבות א"א כדפי' אלא נדרוש תרווייהו למעט קא ק"ל

אלא פריעה ופרימה ונ"ל דמתני' אתי כמ"ד מצורע מוחלט מותר בתשמיש המטה דהכי תניא (בפ"ב) [צ"ל פ"א] דמ"ק (דף ז') וישב מחוץ לאהלו ז"י שיהי' אסור בתשמיש המטה רי"א ימי ספורו ולא ימי חלוטו ר"י ב"י אומר ימי ספורו ק"ו לימי חלוטו דאי למ"ד מוחלט אסור בתשמיש המטה הל"ל נמי הא דבין מוסגר למוחלט דמוחלט אסור ומוסגר מותר בתה"מ. וכ"ת מש"ה לא קחשיב הא דתה"מ משום דלא חשיב אלא מה דנוהג בכל המצורעים איש ואשה דבמוחלט איתי' ובמוסגר ליתא משא"כ הא דתשמיש המטה דליתא כלל באשה כדאמר רפ"ב דכריתות (ד"ח) דחוץ לאהלו ולא חוץ לאהלה דמצורעת מותרת בתה"מ ליתא דהא פריעה ופרימה דמתני' נמי אינו נוהג באשה כדאמר התם וכ"ת דלעולם מתני' כמ"ד מוחלט אסור בתה"מ והא דלא חשיב לי' הא בין מוסגר למוחל' משום דמוסגר נמי אסור בתה"מ כמוחלט. דא"כ אמאי קאמר בגמר' הא לענין שילוח זה וזה שוין הל"ל נמי הא לענין תה"מ זה וזה שוין

הא לענין שילוח זה וזה שוין. נ"ל דחסרון יש כאן וה"ג הא לענין שילוח ולטמויי בביאה זה וזה שוין והכי מבואר לקמן בדברי אביי ומפי' רש"י נראה דה"ג הא לענין שילוח וטומאה זה וזה שוין ומפ' שילוח חוץ לחומת העיר וטומאה כל חומר טומאה האמו' במצורע וזה יותר נכון שכולל כל ענייני טומאה של מצורע והא דפרט שילוח בפ"ע משום דטומאה משמע בעיקר טומאתו שמטמא בביאה ואדם וכלים ושילוח הוא ענין לעצמו ואביי דנקט לטמויי בביאה משו' דזה חומר מיוחד למצורע משא"כ בשאר טומאות חוץ ממת דחמור מיני' שמטמא באוהל כדתנן בפ"ק דמס' כלי' וכדפי' המפרשי' התם

מנה"מ פי' רש"י דאאין פריעה ופרימה במוסגר קאי דילמא גלי רחמנא במוחלט וה"ה למוסגר כדא' לענין טומאה. ותמהני למאי דלא אסיק אדעתי' השתא להני קראי דמייתי בסמוך וטהר מפריעה ופרימה איפכא ה"ל למיפרך מנ"ל להחמיר במוסגר הקל כמוחלט החמור. הא אין דנין קל מחמור להחמיר על הקל ול"ש לומר מדגלי רחמנא להחמיר במוחלט החמור ה"ה למוסגר הקל. ול"נ לפ' להיפך דבעי מנה"מ דאין בין מוסגר להחמיר ומשני מדכתיב וטהר לטהר מפריע ופרימה דמעיקר' מכלל דלשאר חומר שבמוחלט נוהג במוסגר נמי וה"נ הא דמסיק מאשר בו