טורי אבן קפ

פשיטא ליה מי שרי הא ודאי שרי בארביסר לרבי כיון דלא קרא בו כ"א בט"ו גם למאי דמשני ה"מ בהו"ת אבל במלאכ' לא משמע אעפ"י שלא קרא היום אסור בהו"ת ובריש מכילתין הקשו עוד על פי' רש"י ומה שדחקו לרש"י לפרש כן נ"ל משום דלא ניחא לי' לפרש בני חמיסר וקרו בארביסר היינו בכרך שאין בו עשרה בטלני' וכדתנן במתניתן מקדימין ליום הכניסה וכגון שחל י"ד בב' ובה' דסבירא לי' דבכרך אע"פי שאין בו ע"ב אפ"ה קורין בט"ו וכשכ"ל בשם התוס' מ"מ ה"ל לפרש דכרכי' קורין בי"ד בחל ט"ו בשבת שמקדימין וקורין בע"ש שהוא י"ד כדתנן לעיל וכמש"כ שם וגדול' מזו נ"ל דבן כרך שהלך לעיר אע"פ שדעתו לחזו' כיון דה"ל פרוז ב"י א"נ בן עיר שהלך לכרך וה"ל מוקף בן יומו דאמרינן לקמן דקורא עמהם אסור בהספד ותענית ביום קריאתו וחייב בשמחה ובשלוח מנות בו ביום וכ"ש במתנות לאביונים שאפי' למקדימין ליום הכניסה א"נ משב' לע"ש גובין ומחלקין בו ביום מפני שעיניהם של עניים נשואו' למקרא מגילה כדאמרינן לעיל ול"ד למקדימין ליום הכניסה שאין נוהגין בכל הני אלא בזמנו דשאני התם דעיקר זמנם הוא י"ד אלא שחכמים הקילו על בני הכפרים להקדים ליום הכניסה מפני שמקדימין מים ומזון לבני הכרכים ודווקא בקריאה הקילו עליהם מה"ט אבל בשאר מילי דאין בהקדמה קולא אצלם הקדמה זו ל"ל לפיכך א"נ אלא בזמנו וכן במקדימין משבת לע"ש עיקר זמנה שבת הוא אלא משם גזירה דרבה שמא יעביר א"נ כדר"י מפני שעיניהם של עניים נשואות במקרא מגילה מש"ה א"צ להקדים אלא מתנות עניים בלבד אבל שאר הני מילי דלא שייך בהו ה"ט הא ודאי אין ראוי לעוקרם מזמנם לפיכך א"נ אלא בעיקר זמנ' אבל גבי בן עיר שהלך לכרך א"נ בן כרך שהלך לעיר כיון דגלי קרא דפרוז ב"י קרוי פרוז ומוקף ב"י קרוי מוקף פרח מני' מקומו לגמרי וחל עליו חובות המקו' שהו' שם לכ"ד ול"מ בהספד ותענית דבלא"ה ש"ז בזה אסו' וכן מתנות אביונים דנוהג עמהם דהא עיניהם של עניים נשואות במ"ק אלא אפי' משתה ושמחה ומשלוח מנות נמי נוהג עמהם דלגמרי פרח חובות מקומו ממנו וחל עליו חובת המקום שהוא שם לכל חצות היום וזה ברור

ה"מ בהספד ותענית אבל במלאכ' יום א' ותו לא ונ"ל דמה"ט החמירו בהספד ותענית ממלאכה דמשום דכל י"ט הכתובים במגילת תענית לא גזרו איסור מלאכה אלא בהספד ותענית לבד לפיכך ש"ז בזה מות' במלאכה אע"ג דביומו אסור במלאכה מן הכתוב היינו משום דחמיר שלהן עצמן נעשה הנס היו' לפיכך חמיר איסורם אבל של זה בזה שגזר לזה מפני ניסו של חבירו למוקפין בי"ד מפני הנס של עיירות ולעיירות בט"ו מפני הנס של מוקפין לא החמירו יותר משאר ימים הכתובים במגילת תענית

אבל במלאכ' יום א' משמע להאי שינויי דפורים אסור במלאכ' לעיירו' בי"ד ומוקפין בט"ו וק"ל הא בפ"ב (דף י"ו) תנן הי' כותבה דורשה ומגי' אם כיון לבו יצא וכתבו המפרשי' ירושלמי הדא אמרה שהוא מותר בעשיית מלאכה והאי שינויא תקשה הא דהי' כותבה וי"ל דלגמ' דידן הי' כותבה מיירי בכפרים המקדימין ליום הכניסה דכ"ע דמקדימין מותרין בהספד ותענית ה"נ מותרין ביום קריאתן במלאכה וראיתי בירו' גופ' ויש שם ט"ס ואין להאריך כאן בהא דירושלמי זה

חזקיה קרא בטברי' בארביסר ובחמיסר מספק' ליה כו' וה"נ אמרינן לקמן רב אסי קרא מגילה בהוצל בארביסר ובחמיסר כו' וכתב הר"ן בשם הגאונים שבמידות חסידות נהגו כן שמדינא הולכים אחר רוב עיירות שאינן מוקפין חומה מימו' יהושע בן נון וקוראין בהן בי"ד ועוד שאפי' תאמר שהוא ספק שקול ה"ל ספק של דבריהם ולקולא נמצא פוטרו בשניה' ומבטל ממנו בוודאי מקרא מגילה לפיכך קורא בראשון ופטור בשני ואני תמה א"כ ל"ל למימר לחזקי' מספק' לי' לרבי פשיטא לי' דאפ"ת לרבי נמי מספקא לי' כיון דמדינא שרי ל"ל בה ואע"ג דלמאי דמסיק רבי בר חמיסר הוי אלמא לא מספק' לי' דאי מספקא לי' ה"ל למקרא בארביסר כדין ספק מוקף חומה אכתי תקשה הל"ל כדס"ד מעיקרא דרבי בארביסר קרי ואע"ג דלדידי' נמי ס"ל אפ"ה סגי לי מספקא לי' בהכי כדין ספק מוקף חומה והניח' לטעמא קמא שמדינא הולכי' אחר רוב עיירות בספיקא ה"ט ל"ש למימר גבי ספיקא דטברי' דבשלמא שאר עיירות דמספק' לן אי מוקף חומה הן מימו' יהושע בן נון או לא א"ל זיל בתר רוב עיירות אבל טברי' דספיקא דידה מט"א משום דחד גיסא דשודא ימא הוי ומספקא לי' אי זה חשיב הקיף תומה לענין מקרא מגילה כדמסיק ל"ש כאן לומר זיל בתר רובא אבל לטעמא דספיקא דדבריהם לקולא ה"ט שייך לומר נמי גבי טברי' וא"כ ל"ל למימר לרבי פשיטא לי' ואולי כיון דחזקי' קרי בי"ד ובט"ו ממידת חסידו' ה"ל לרבי נמי להחמיר אי ס"ד דמספקא לי' ומ"מ יש לדון בספיק' דטברי' כיון דל"ש בה טעמא דזיל בתר רוב עיירו' אי אזלינן בספיקא דידה לקולא דא"ל כיון דאסתר נאמר לקרו' ברוח הקודש ומדברי קבלה וה"ה שאר מצות הנוהגין בפורי' שהכל נאמר ברוח הקודש ומדברי קבלה הן דינן כשל תורה וספיקן לחומרא והרי גבי תשעה באב קיימ' לן כרבא ור"י דאמר בפ' ד' דפסחים (דף נד) דבין השמשות שלו אסור אלמא כיון דתשעה באב דב"ק הוא החמירו בספיקא כשל תודה הוא הדין נמי הכי גבי קריאת מגילה דהא כ"כ למעלה דמגילת אסתר הואיל ונאמר ברוח הקודש דינו כדברי קבלה לכ"ד וא"ל אפי' שמואל דא' התם תשעה באב בין השמשו' שלו מותר לאו למימרא דס"ל דשמואל דספק דד"ק כספיקא דרבנן דמי ולקולא אלא שמואל מיירי בזמן שאין שמד ואין גזי' המלכו' דרצו מתענין רצו אין מתענין כדאמ' בפ"ק דר"ה (דף יח) ואע"ג דאמר' התם אי הכי תשעה באב נמי ושני ר"פ שאני ת"ב הואיל והוכפלו בו צרו' דמש"ה תנן התם דשלוחים יוצאין על אב להודיע לבני הגולה מתי קידשו ב"ד את החודש משא"כ על תמוז וטבת משום דברצו תלי' מילתא איכא למימר דודאי מד"ק כל הד' צומות שווין בין לקולא בין לחומרא שהרי הקישן וכוללן הכתוב ביחד דכתיב כה אמר ה' צום הרביעי וצום החמישי וגו' ובזמן שאין שמד ט' באב נמי ברצו תלי' צום דידי' אלא מדרבנן החמירו בח"ב דאפילו אין שמד חייבין להתענות מה"ט דהואיל והוכפלו בו צרות וכיון דמדרבנן הוא ולא מדברי קבלה אזיל שמואל בספיקא לקולא ורבא ור"י דס"ל התם דתשעה באב בין השמשו' שלו אסור אע"ג דמדרבנן הוא וספיקו לקולא א"ל הואיל דביש שמד איסורו מד"ק לא פלוג רבנן וגזרו הא אטו הא דאי אזלת בספיקי לקולא באין שמד יזלזלו בספיקו אפי' ביש שמד ושמואל לא גזר הא אטו הא ומש"ה נקט שמואל תשעה באב לחוד ולא כל הד' צומות משום דבאינך אם אין חייבין להתענות אלא א"כ יש שמד וביש שמר חייבין להתענות בהן מדברי קבלה ואז בין השמשות שלהם אסור דספק דדברי קבלה לחומרא אבל תשעה באב דמ"ל בו חיוב תענית מדרבנן ולא מדברי קבלה באין שמד מש"ה אזיל שמואל בספק שלו להקל ובין השמשות שלו מותר ובהא דפי' ניחא לי' הא דפריך התם לרבא ור"י דס"ל תשעה באב בין השמשות שלו אסור מהא דתני' אין בין תשעה באב ליו"הכ אלא שזה ספיקו אסור וזה ספיקו מותר מאי ספיקו (יותר) [צ"ל מותר] לאו בין השמשו' ומשני לא לקביע' דירחא ואיכא למידק מכדי הא ספיקא והא ספיקא מ"ש בקביע' דירחא לרבא ור"י אזלינן לקולא ובספק דבין השמשות אזלין לחומרא ולמאי דפי' אתי שפיר דוודאי בזמן שיש שמד דחייבין להתענית מדברי קבל' תרווייהו לחומרא אזלינן וספיקו אסור אלא מיירי בזמן שאין שמד דאין צרי' להתענות מד"ק אלא מדרבנן ומדינא ספיקא להקל אלא דגזרינן אין שמד אטו יש שמד דספיקו להחמיר ובמילתא דשכיחא גזרו רבנן במילתא דלא שכיחא לא גזרו כדאמר' בכמה דוכתי הלכך על ספק בין השמשות דישנו בכל השנים ושכיחא גזרו אין שמד אטו יש שמד אבל ספיקא דקביעה דירחא דמיירי במהלך במדבר ואינו יודע מקביעא דירחא כמו שפי' התוס' התם דלא שכיח לא גזרו על ספיקא באין שמד אטו יש שמד ומ"מ אין לדקדק דספק דדברי קבלה לחומרא מהאי תוספתא שהביאו התוס' לעיל (דף ד) דטומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו ואנדרוגנוס מוציא את מינו ואינו מוציא את שאינו מינו ואי ספיקו לקולא אפי' טומטום יוציא אפי' איש גמור דילמא איהו נמי זכר הוא אלא ש"מ ספיקו לחומרא הא לאו מילתא היא דלטעמיך דאפ"ת ספיקא לחומרא הא תינח הא דטומטום ואנדרוגנוס אינו מוציא את שאינו מינו דהיינו זכר גמור דילמא נקיב ת נינהו אבל הא דטומטום אינו מוציא אפי' אה מינו טומטום כמותו אמאי הא ה"ל ספק ספיקא ספק דילמא זה הטומטום המוציא זכר הוא ואת"ל דהוי נקיבה אכתי איכא ספיקא שמא גם השומע נמי נקיבה כמו המוציא והא כל ספק ספקא אפי' בשל תורה לקולא אזלינן אנא מה אית לך למימר מ"ט טומטו' אינו מוציא את מינו אע"ג דאיכא ס"ס להקל דלפעמי' מתהפך הספק ספיק' דטומטום זה לאידך גיסא כגון אם טומטום אחר בא להוציא את זה ותאמר נמי שמוציאו מחמת ס"ס ספק שמא המוציאו איש ואם תמצי לומר אשה שמא גם היוצא אשה הר הרי להוציא טומטום אחר אזלת להקל מחמת ספיקא שמא זכר הוא וה"ל ס"ס וכשטומטו' אחר בא להוציאו אתה מספקו בנקיב' וה"ל תרתי קולא דסתרי אהדדי ומ"ה [צ"ל לא] אמרינן כלל ס"ס זה וכמש"כ בחידושי ספ"ג דר"ה (דף כח) והבאתי ראי' לזה דכל כה"ג שהספק ספיקא יכול להתהפך לאידך גיסא להקל לאו ס"ס מיקרי וה"נ אפ"ת דדברי קבלה כדרבנן דמי וספיקא להקל אפ"ה טומטום א"מ אפי' את מינו דמאי אמרת דילמא המוציא זכר הוא זימנן דאשה בא להוציא את זה המוציא ואז תהפך הספק להקל ותאמר שיוצא דילמא הטומטום אשה ואי אזלת להקל שטומטום יוציא את מינו מחמת אידך ספיקא דילמא השומע נקיבה היא זימנין שזה שומע יוציא את איש מחמת ספק לאידך גיסא דילמא זכר הוא וה"ל ב' קולין דסתרן אהדדי וכמו בשל תורה כל שהספיקא יכולה להתהפך לאידך גיסא להקל לאו ס"ס מיקרי ה"נ בדרבנן דספיקא לקולא כל היכא שהספק יכול להתהפך לאידך גיסא לאו ספק מקרי כ"ש שא"מ אשה לטומטום מספיקא מה"ט דזמנין יוציא היא לאיש מספיקא דאידך גיסא מ"מ מסתבר לי דדברי קבלה כשל תורה דמי וספיקא להחמיר כיון דאל אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ב"ה אין לחלק ביניהן ודבר זה יתבאר הדק היטב במ"א: