טורי אבן קסא

קיימא בנשחטה לענין נולד לה ספק איסו' טריפו' אלא אדרבה אפי בחזקת איסור קיימ' דהא בחיי' בחזקת איסו' אמ"ה עומדת ועד שיודע לך שלא נטרפ' לא יצאת בחזקת איסו' דמעיקרא דהא מחזקינן איסור ר מאסור זה לאסור אחר. והשתא ניחא הא דמוכיח מהא דשבירת עצם דאזלינן בתר רובא דאם לא כן אע"ג דס"דא שרי' מה"ת אפ"ה ניחש שמא ניקב קר ם של מוח דאי לא אזלינן בתר רובא ה"ל למיחש מספק לזה דהעמיד בהמה בחזקת איסור אמ"ה ובמקום חזקה חיישינן לספיקא מה"ת כדאמר התם מוינא הכהן. א"ו אזלינן בתר רובא ובנשחטה ליתא חזקת איסו' כלל וכ"ת אי לא אזלינן בתר רובא כ"ש בתר חזקה לא אזלינן דקי"ל רובא וחזקה רובא עדיף הא כבר פי' התוספות לפי שיטתם דהא דאמר רובא רובא עדיף וחזקה היינו לבתר דנ"ל מקרא דאזלינן בתר רובא משריפת פרה אדומה דל"ח דילמא טריפה היא אע"ג דאיכא חזקה כנגדה דהעמיד טמא על חזקה וה"נ א"ל בהא דנ"ל משבירת עלם בפסח וע"ד שפי'

דף ו ע"ב מי איכא מידי דמעיקרא לא בעי הפשט ולבסוף בעי. ק"ל אכתי תקשה אפי' לר"ע דמעיקרא נמי בעי הפשט וניתוח כמו לבסוף אכתי איך אפשר לומר דעולת תמיד הוי הא קי"ל דחובת ציבור אין קריבין בבמות יחיד לכ"ע וכדאמרינן בפ' בתרא דזבחי' (דף קיז) בפיסקא דבאו לגלגל. והא עולת תמיד מחובת ציבור הוא וכ"ת דהא דאין ח"ל קריבין בבמות יחיד ה"מ בזמן גלגל דמיירי התם שהי' לאחר הקמות המשכן וכן בנוב וגבעון שהותרה ב"י והי' שם ג"כ במות ציבור שהוא אוהל מועד שעשה מה שבמדבר וכיון דיש מקום להקרבת חובות בשל ציבור ואפשר להקריבם שם אינו קריבין בשל יחיד אבל קרא הא דויעלו עולות דהי' קודם הקמות המשכן כיון דעדיין במות ציבור לא הוה חובת קריבין אפי' בשל יחיד הא ליתא דהא בפ"ק דבכורות (דף ד) תניא אותו היו' שהוקם המשכן קרבו נדרים ונדבות חטאות ואשמות בכורות ומעשרות ואמר בגמרא אימא מאותו יום ואילך אין מעיקרא לא אלמא חובת בבמה ל"ק ש מ דקודם הקמות המשכן אע"ג דלא הי' עדיין במות ציבור אפ"ה ל"ק חובת בבמות יחיד אפי' של יחיד מכ"ש של ציבור. וכיון דבמות ציבור אכתי לא הי' איך קרבו עולת תמיד אלא ע"כ הוראת שעה היתה הא דקרבו חובת בב"י. ה"נ א"ל אדר"י ואפ"ת עולת תמיד הוי לק"מ מהא דמעיקרא לא בעי הפשט דהוראת שעה היתה. ועוד קשה הא אפ"ת דעולת ראיי' הוי בע"כ צ"ל דהוראת שעה היתה הא שהקריבוהו בב"י אע"ג דאמר לעיל דנין קרבן יחיד מק"י אלמא ע"ר ק"י חשיב לי' מכ"מ של חובה הוא כדאמר בפ"ב דביצה (דף יט) ויקרב את העולה ויעשה כמשפט לימד על עולת חובה שטעונין סמיכה בפרק י' דמנחות (דף צ) אמרינן אוציא את חובות הבאות מחמת הרגל ברגל ומאי נינהו ע"ר וש"ח ת"ל או במועדיכם כו' וחובות אפילו של יחיד לכ"ע א"ק בב"י. ה"נ קשה על החגיגה שהקריבוהו הא של חובה הוא א"ו הוראת שעה הית' לכ"ע הני עולת ושלמים שהקריבוהו ולא גמרינן מנייהו ומאי ק"ל מהפשט וניתוח אדר"י. מיהא בהא י"ל דוודאי הני עולות ושלמי' אע"ג דמשום ראי' וחגיג' קריב על שם יחוגו לי במדבר מ"מ כיון דלאו משום חובת רגל הקרבו לא דמי לעולת ראיי' וחגיגה של חובת דורות דרגלים לפיכך מן הדין קריבה בבמות יחיד ולאו משום הוראת שעה ואע"ג דלענין מעה כסף ב' כסף מדמינן לראיי' וחגיגה של חובת דורות דרגלים להני. לאו משום דשוו אהדדי לגמרי אלא בשמא בעלמא שוו שם חגיגה וראיי' על הני דלפני הדיבור כאותן של דורות לפיכך לב"ה דשם חגיגה ישנו לפני הדיבור ולאו שם ראי' חגיגה עדיפא מש"ה חגיגה בעי ב' כסף וראי' במעה כס' סגי לה. והנ"מ בירושל' להדי' דגבי הא דתני התם יש בחגיגה מה שאין בראי' חגיגה נוהגת לפני הדיבור ולאחר הדיבור משא"כ בראי' ומפ' חגיגה נוהגת לפ"ד לשון חגיגה נוהגת לפ"ד שלח את עמי ויחוגו לי במדבר וה"נ יש לפ' הא דאמ' בגמ' דידן חגיגה וראי' דנוהג לפ"ד דשם לשון בעלמא קאמ' ולא משום דדמי לשל דורות בכל מצות ומשפטיו אנא נדבה בעלמא הי'. מיהו הא ודאי קשה אהא דדייק אביי דר"י ל"ל דע"ת הוה משום דק"ל מהפשט וניתוח ומ"מ לר"ע ניחא לי. הא לר"ע נמי הקשה דהקריבו ע"ת שהוא מן ח"צ בב"י ובע"כ הוראת שעה היתה והשתא בהפשט וניתוח דר"י נמי לק"מ דא"ל נמי הכי ואע"ג דלר"י היתה שם הוראת שעה בתרתי מעיקר הקרבה דחובה בב"י ומהפשט ל"ל בה כיון דבע"כ הוראת שעה היתה מה לי בחדא מה לי בתרתי. וי"ל דמשמע לי' לאביי דאין סבר' לומר דהיתה הוראת שעה להקל א"כ א"א בענין אחר אבל היכא דאפשר הוראה זו למה והשתא לק"מ מהא דהקריבו חובת בב"י למ"ד עולת תמיד הוה דכיון באותו שעה עדיין ב"צ לא הוה ואי אמרת דתמיד לא תקריב בב"י א"א להקריבו לגמרי כל עיקר לפיכך הותר להם בהוראת שעה. אבל הא דהפש' וניתוח אדר"י וודאי קשה ואי ע"ת הוה מי איכא מידי דמעיקרא ל"ב הפשט ולבסוף בעי דכיון דנצטוו כבר על התמיד ה"ל להורת להם הפרטיות דהפשט וניתוח נמי כמו לבסוף והוראת שעה זו למה כיון דסגי בלא"ה ולמאי דפי' א"ש וא"צ למאי שדחקו רש"י ותוס' דאמאי ניחא לי' לאביי אי עולת ראיה הוה מהא דהפשט. משום דאי ע"ר הוה א"ש כיון דלאו ממש הוה ע"ר כשל דורות דרגלי' אלא שמא בעלמא ע"ש ויחזו ויחגו' (א"נ) [צ"ל א"כ] בדין הקרבה בב"י וא"ל דא"צ להוראות שעה כלל אפילו בהא דהפשט נמי וס"ל לאביי כרב דאמר (בפ"ג) [צ"ל בפרק י"ד] דזבחים (דף קך) דעולת במ"י אפילו מאוהל מועד ואילך אין טעון הפש' וניתוח אבל אי אמרת עולת תמיד הוה בע"כ הוה חובת דורות ממש ולא בשמא בעלמא והא תמיד של דורות לא משכחת לה שיהי' קרב בב"י ובע"כ בלא הפשט לא סגי כיון דלעול' ליתא אלא בשל ציבור נהי הוראת שעה היתה בהא דקרב בב"י משום דלא אפשר הואיל דב"צ אכתי לא היתה. מ"מ הפשט וניתוח דאפשר הוראת שעה זו למה. ואע"ג דא"ל דהא בהא תליא דכיון דאין טעון הפשט אלא עולת ב"צ אבל של יחיד לא הכא כיון דהותר ע"י הוראת שעה ע"ת זה לקרוב בב"י משום דלא אפשר ממילא הפשט וניתוח מדינא ל"צ כשא' עולת ב"י דעלמא. וא"ל להוראת שעה אלא בהא לחוד דקרבה בב"י ומש"ה לק"מ דהא לא סגי בלא"ה דמשמע לי' לאביי דתרי מילי נינהו ולא הא בהא תליא אלא עולת חובה חמור בתרתי משל נדבה אחת דא"ק בב"י ועו' דטעין הפשט וניתוח וה"נ מסתבר' דהא ר"י פליג התם אדרב וא' עולת ב"י טעין הפשט וניתוח

יש בשמחה מה שאין בשתיהן. נ"ל דתני ושייר חיגר וחבריו דאימעט מרגלים וכן בעלי קבין וחרש באזן אחת מדבר וא"ש שומע וא"מ דאינן לא בראי' ולא בחגיגה כדפי' לעיל וישנן בשמחה וה"נ הוה מצי למימר השמחה נוהגת בבל יום ויום מימי הרגל בפ"ע מש"אכ בראיי' וחגיג' שא"נ אלא יום אחד ולא איתרבו לכל שבעה אלא לתשלומין בלבד אלא שבהא י"ל כיון דבעצרת אין נוהגת אלא יום אחד דהא י"ט שלו אינו אלא יום א' מש"ה ל"ק הא דיש בשמחה מה שאין בשתיהן דל"ח אלא מה ששמחה של של כל א' מג"ר רבין עליהן והא בעצרת ליתא. ולפ"ז כ"ש דניחא הא דל"ח יש בשניהם שנוהג בעצרת כל ז' לתשלומין מה שא"כ בשמחה דלית' כלל אלא יום אחד. דכיון דהא מילתא גבי פסח וסוכות ל"ש דבהא אדרבה מצות שמחה אלימא מנייהו ל"ח לה מיהו בלא"ה ניחא הא דל"ח יש בשתיהן מ"ש בשמחה דעצרת. דל"ח אלא חומרא דאחד מה שאין בב' ולא הקולא כמו שכתבו התו' דל"ח דשתיהן אינן באין מכ"ד מה שא"כ בשמחה שבאה מכ"ד מיהו הא דל"ח הא נ"ל דבלא"ה ניחא דהא אין ראי' וחגיגה שווין דחגיגה בא ממעות מ"ש בטופל מה שא"כ בראי' דאפי' טופל נמי לא ושמחה אפילו טפילה א"צ וכיון דאין אחד שיוין לחבירו בהא ל"ל לא בא מה שאין בב' ולא בב' מה שאין בא'. והא דקאמר יש בשמחה מה שאין בשניהם כתבו התוס' ובתוספתא גרסינן דשמחה יש לו תשלומין כל ז' מה שאין בשתיהן והגמרא שלנו ל"ג לה ס"ל דגם באינך יש לה' תשלומין. ואני תמה דהא ודאי ההיא תוספתא משבשתא היא דמה שייך תשלומין גבי שמחה הא כל יום מימי הרגל חייב בשמחה בפני עצמו ועוד מאי קאמ' מה שאין בשתיהן הא מקרא מלא הוא וחגותם חג לה' שבעת ימים גבי חג הסוכו' אם לא שתאמר דדווק' גבי סוכת הכי היא והא לא מילתא דלכ"ע יש לכל ג' רגלים תשלומין כל ז' כדא' בהרבה מקומות

א"ד אידי ואידי פרים. פי' התוס' אליבא דמ"ד ע"ר הוה ואפי' למ"ד ע"ת הוה קודם מ"ת היתה של פרים והדר נשתנה כמו שנשתנה מן הפשט וניתוח לר"י הגלילי. וק"ל למ"ד ע"ת הוה משמע דנ"ל מקר' דע"ת העשוי בהר סיני והתם כבשים כתיב. הילכך נ"ל דלא מבעיא אלא למ"ד ע"ר הוה כ"ת כיון דלא מבעי לי' אלא למאן דאמר ע"ר הוה אמאי לא מ"ל אלא אי כיון דלא מבעי' אלא למ' דע"ר הוה אמאי לא מ"ל אלא אי פרים אי כבשי' הוה ולא מבעי' לי' שמא עולת עוף הוא י"ל כיון דע"ר הי' דומיא דע"ר של דורות דאינו באה מן העוף ודלא כהר"מבם דס"ל דע"ר באה מן העוף. ומהא נמי קשה לתוס' דפי' דאפי' למ"ד ע"ת הוה מבעיא לי' דלמא אשתנו משל פרים לשל כבשים לפ"ז ה"ל למבעי נמי דילמא של עוף הוה א"ו שינוי לאו מילתא היא מיהו י"ל כיון דשל ציבור היתה הא קי"ל אין עה"ע בציבור

דף יא ע"א במי' מי מקוה פירש"י במים נקודתו בפת"ח משמע מים המיוחדים לאפוקי שאובים והיינו למאן דס"ל דכולו שאוב פסול מן התורה אבל למאי דפי' הרבה מן המפרשים דאפי לו כולה שאוב כשר מה"ת והאי הקישא דת"כ מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים אסמכתא בעלמא הוא א"א לפרש כן כמ"ש בפנים. ונ"ל דאין לה"ר דכולה שאוב פסול מה"ת מהא דרפ"ו דחולין [ד' פד] דממעט התם בהמה כיסוי הדם אע"ג דבהמ' בכלל חי' לסימנין מדכת' על הארץ תשפכנו כמים מה מים לא בעי כיסוי אף האי לא בעי כיסוי ופריך אלא מעתה יטבלו בו ומשני א"ק אך מעין ובור מקוה מים יהי' טהו' הני אין אחרינא לא וקאמ' אימא ה"מ שאר משקין דלא איקרו מים אבל דם דאקרי מים ה"נ ומשני תרי מיעוטי כתיבי מעין מים ובור מים ופריך ואימא אידי ואידי למעוטי שאר משקין חד למעוטי זוחלין וחד למעוטי מכונסין ומשני תלתא מיעוטא כתיבי מעין מים בור מים מקוה מים ופירש"י למעוטי שאר משקי' שנתנן במקום מדרון והזחילן למקוה דאילו גבי מים קי"ל בתמור' פ"ב (דף יב) השאיבא