טורי אבן טז

של אהרן פי' דיוה"כ ופריך אילו מבמועדיכם נפקא $$ציור בספר$$ שהרי לרבנן דראב"י דדרשי לאלה אשר תעשו במועדיכם להקישא דכל המועדים מכפרים על טומאת מקדש וקדשים כל עצמו של הקיש זה ל"צ אלא לעצרת (ור"ה) [צ"ל ויום הכיפורים וע"ש בש"ס] בלבד דלא כתיב בהו ושעיר כדאמר בפ"ק דשבועות [דף י"א]. וה"נ אמרינן בפ' ז' דסוטה [דף מ"א] אי כתב רחמנא במועד ה"א מר"ה כו' וה"נ ר"ח איקרי מועד דמה"ט שעיר ר"ח דוחה את הטומאה מדאקרי מועד דכתיב קרא עלי מועד כדאמר בפ"ז דפסחים (דף עו) והשתא כיון דראב"י ממועדיכ' נ"ל למה קפיד על ב' רגלים בעברו עליו ר"ה ויוה"כ או ב' ר"ח יעבור בב"ת. וי"ל דמשמע לי' מדתלי רחמנא לב"ת במועדים היינו משום דזמן ביאה לעזרה הן וכיון דבא ולא הביא עובר בב"ת כדתלה רחמנא לעשה דובאת שמה והבאת שמה. וכיון שכן ע"כ אינן אלא ג' רגלים דזמן ביאה הן ולא הני דילמוד סתום לאו דב"ת מן המפורש העשה דבל תאחר וכדאמרי' לקמן גבי אשה מה היא בב"ת מי אמרינן הא לא מחייבי בראיי' פי' וכיון דליתה בעשה דבאת שמה והבאתם שמה לעבור ברגל ראשון בעשה זו אינה נמי בלאו דב"ת בג' רגלים אלמא נפקא לי' הלאו דב"ת מן העשה ומי שאינו בביאה ולעבור בעשה בלאו נמי אינו ה"נ ילמוד הלאו מן העשה דאינו אלא בזמן ביאה

אצ"ל חה"ס שבו דיבר הכתוב למה נאמר לומר שזה אחרון זהו גי' רש"י וכתבו התוס' והשתא ר"א ור"ש דורשין בע"א אלא דמ"ס שזה גורם ומ"ס שזה אחרון. ור"ח גרס אצ"ל בחג המצות שבו פתח הכתוב תחילה למה נאמר לומר שזה ראשון וק"ל בין לגי' רשי' בין לגי' ר"ח חג השבועות דכתב קרא ל"ל דהא מדכתיב חג הסוכת יתירא לגי' רש"י או חג המנות יתירא לגי' ר"ח ילפינן מיני' לג"ר כסדרן וחה"מ תחילה לגי' ר"ח או חה"ס אחרון לגי' רשי'. ממילא חג השבועות שהוא בין ב' חגים הללו בכלל לב"ת. וי"ל דקמ"ל קרא דב"ת בחג השבועות נמי תליא. נ"מ מאן דליתא לא בראי' ולא בשמחה דליתא בלאו ב"ת כמ"שכ לעיל. והשתא אי לא כתב קרא בחה"ש ה"א דלא תליא לאו דב"ת בדידי' ומאן דאית' בראי' או בשמחה בב' חגים דפסח וסוכות אע"ג דליתא בחה"ש כגון שהי' טהור בב' חגים הללו ובחה"ש הי' טמא עובר בב"ת מש"ה כתב רחמנא בחה"ש לומר דלאו דב"ת בדידי' נמי תליא וכיון דאינו לא בראי' ולא בשמחה בדידי' אע"ג שישנו בשאר ב' חגים אינו עובר בב"ת:

ובהכי ניחא לי הא דאר"ש ג' רגלים כסדרן וחג המצות תחלה ואיכא למידק תרתי ל"ל כיון דאמר וחג המצוות תחילה לג"ר ממילא ש"מ דג' רגלים כסדרן הן. א"ו הא ק"מל אע"ג דחה"מ תחילה לג"ר בעינן נמי כסדרן לאפוקי אם אינו בראי' ושמחה בחה"ש וישנו בהה"מ שלפניו ובחה"מ שלאחריו סד"א אם ישנו נמי בחה"ש של שנה הבאה עבב"ת דהא עברו עליו ג"ר פסח שבועות וסוכת ואע"פ שאין הג"ר כסדרן דהא סוכות של ב"ת קדים לשבועות אפ"ה הואיל ועברו ג"ר וחג המצות תחילה עובר. ק"מל דבעינן ג"ר כסדרן והכא כיון דקדם סוכות לשבועו' אינו עובר ואע"ג דחה"מ הי' תחילה הואיל ולא ע"ע ג"ר כסדרן עדיין א"ע עד שיעברו עליו ג"ר כסדרן להבא:

מ"מ ק"ל מנ"ל לר"ש דבעינן הני תרתי ג"ר כסדרן וגם חה"מ תחילה ואי משו' דאצ"ל חג הסכות שבו דיב' הכתו' לגי' רשי' אכתי לא שמעת מיני אלא שז אחרון אבל חה"מ תחיל' לא ש"מ ונ"מ בעבר עליו חה"ש ואחריו חה"מ של שנ' הבא' בחה"ס שלאחריו מיד עוב' בב"ת אי ישנו בהני ג"ר דאמרן בראי' או בשמח' אע"ג דאינו בחה"ש שבין חה"מ וחה"ס של שנה הבאה ואינן ג"ר כסדרן אפ"ה הואיל ועברו ג"ר וחה"ס אחרון עובר אעפ"י שאין חה"מ תחילה ואין הג"ר כסדרן דהא לא קפי' אלא על חה"ס שיהא אחרון לג"ר אבל שיהא חה"מ תחיל' מנ"ל. וה"נ קשה לגי' ר"ח דגרם אצ"ל חה"מ שבו פתח הכתוב תחיל' נהי דש"מ שחה"מ ראשונה מ"מ מנ"ל דג"ר כסדרן וחה"ס אחרון דילמא לא קפיד קרא אלא חה"מ שיהא ראשון אבל א"ל ג"ר כסדרן וחה"ס אחרון אלא אפי' חה"ס באמצע נמי סגי ובלבד שיהא חה"מ תחילה וה"ד כגון שע"ע חה"מ וחה"ס שלאחריו שישן בראי' או בשמח' [צ"ל ובחג השבועו'] שבנתים לא היה לא בראי' ולא בשמחה אפ"ה עובר בשבועו' של שנה הבאה בב"ת אם ישנו באותו חה"ש בראי' או בשמח' אע"ג דאינן ג"ר כסדרן אפ"ה כיון דע"ע ג"ר וחה"מ תחילה סגי:

ונ"ל דהני תרתי גי' של רשי' ור"ת צריכין חדא לחברתה דס"ל לר"ש דא"צל חה"מ שבו פתח הכתוב תחילה ולא חג הסוכו' שבו דיבר הכתוב בחה"ש לחוד סגי למה נאמר לומר שחה"מ ראשון וחה"ס אחרון וש"מ דבעינן ג"ר כסדרן וחה"מ תחילה. ואע"ג דלגי' רשי' לא קאמר אלא אצ"ל חה"ס לחוד ממילא משמע דאצ"ל נמי חה"מ שבו פתח תחילה וה"נ י"ל לגי' ר"ח להיפך והגמ' קיצר במובן וממילא משמע הכי מדבעי ר"ש תרתי וכדפי':

מ"מ גי' רשי' דאצ"ל חה"ס נוח לי יותר והא דאצ"ל חה"מ ממילא משמע ול"צ להגמ' לפרש דע"כ טעמא דר"ש מדא"צל חה"מ נמי דאי מדאצ"ל חה"ס לחוד יליף לה אמאי נקט במילתי' ג"ר כסדרן וחה"מ תחילה הל"ל וחה"ס אחרון כיון דמיני' יליף לה א"ו מדאצ"ל חה"מ נמי אתי לי' הא וממילא שמעת לי' דהא מש"ה נקט במילתי' וחה"מ ראשון אבל לגי' ר"ח תקשה אמאי לא נקט נמי אצ"ל חה"ס כיון דר"ש בע"כ א"א למדרש להא דבעי ג"ר כסדרן אם לא מהאי דיוקא נמי

ור"מ א"ט דכתיב ובאת שמה והבאת שמה ק"ל כיון דיליף לב"ת מה"ט יהא עובר בב"ת בע"פ משום דהוי נמי זמן ביאה במקדש משום פסח. ול"ל דל"ד ביאה דפסח לשל רגלי דחיוב הביאה בהן מצד עצמו דכת' שלש פעמי' יראה ואע"ג דכתיב לא יראו פני ריקם מצות ראיי' הגורמת לקרבן ולא הקרבן גורמת לבא לראות במקדש משא"כ פסח דהיא הגורמת ביאה למקדש ואין החיוב ביאה מצד עצמו דהא גופא מנ"ל דעל החיוב ביאה מצ"ע דוקא קפיד קרא. ועוד לקמן (דף ו') ר"ל דאשה עוברת בב"ת משום דאי' בשמחה אע"ג דלי' בראיי' ואפ"ה קרינן בה ובאה שמה אע"ג דהביא' מחמת שמחה אינו מצ"ע מ"מ בכלל ובאת שמה הוי א"כ ע"פ נמי. וה"נ תקשה לרבנן דפליגי אדר"מ ומוקמי להאי ובאת שמה לעשה יהא עובר בעשה זו אע"פ נמי. והא רבא אמר לקמן כיון שעבר עליו רגל א' עובר בעשה משמע דווקא רגל א' ולא ע"פ. והניח' לר"נ דאמר ברפ"ט דפסחי' (דף צ"ב) הי' בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו הורצה דמיחס חס רחמנא עליו ואי עבי' תע"ב שפי' דלפ"ז אין חייב לבא בע"פ. אלא לר"ש דאמר התם לא הורצה דחיי' כטמא א"כ ע"פ בר חיוב ביאה הואי ואפשר לומר דס"ל לר"ש כרב יהודא דס"ל התם דרך רחוקה הוי כל שאינו (יכול) [צ"ל יכול לכנס] בשעת אכילה א"כ א"צ ביאת מקד'. מיהו ר"א ור"י דא' התם במתני' דדרך רחוקה הוי מאסקופת העזרה ולחוץ אלמא צריך ביאת מקדש דוקא א"כ בע"פ עובר בעש'. ה"נ לא אישתמיט תנא למתני להא וכה"ג דייק הש"ס בר"פ הערל (דף ע') גבי ערל אליבא דר"ע ועוד אפ"ת דס"ל כר"י דדרך רחוקה כל שאינו יכול לכנוס בשעת אכילה עכ"פ צריך לכנוס בשעת אכילה לירושלים וקרינן בי' ובאת שמה משום חיוב ביאה לירושלים משום אכילת פסח. שהרי למאי דר"ל דאשה אי' בב"ת משום דאי' בשמחה והא משום שמחה א"ל לבוא למקדש אלא לירושלים לחוד ואפ"ה קרינן בה ובאת שמה כמ"ש שם. מיהו י"ל כיון דאין פסח נאכל אלא בלילה א"א לומר דובאתם שמה והבאתם שמה עלה קאי דהא חיוב ביאה משום אכילה שהוא בלילה לאו זמן הקרב' הוי דהא הבאה דקפי' קרא בשעת ביאה היינו הקרב' דאלו הבאה בעלמא לאו כלום הוא אם אינו מקריבו. מ"מ לר"א ור"י ודאי קשה דהא זמן ביאה היא ביום בשעת עשי' בע"פ וי"ל כיון דובאתם שמה דקפיד קרא להבי' לאו בביאה דרשות מיירי דא"כ כל אימת שיבא לירושלי' יהי' חייב להבי'. אלא על שעת חיוב ביאה דקפיד וכיון דאין חיוב ביאה מחמת פסח אלא לאחר תמיד שבה"ע ואין קרבן קרב אחר תמיד חשו דעלי' השלם כדאמר רפ"ה דפסחי' (דף נ"ט). הרי בזמן ביאת פסח א"א להקריב שום קרבן משום עשה דהשלמה ולא קרינן בזמן חיוב זה של ביאת פסח והבאת' שמה כיון דא"א להביא שום קרבן באותו שעה אע"ג שאם הקדי' פסח לתמיד כשר בדיעבד וכדתניא התם שחטו קודם לתמיד כשר. מ"מ כיון דלכתחילה אין להקדים פסח לתמיד אין עיקר הזמן לביאת חיוב פסח עד אחר הקרבת תמיד ובאותו שעה אינו ראוי להקרי' שום קרבן לכתחילה אע"ג דבדעבד כשר כמ"ש תוס' בפ"ד דמנחות (דף מ"ט) מ"מ כיון דאין כשר לכתחילה לא קרינן לי' זמן ביאה ודמי להא דאמרינן במנחו' פ"י (דף ע"א) גבי קוצרין בית השלחי' קודם לעומר אע"ג דיעבד עומר כשר מבה"ש כיון דלכתחילה לא יבא ה"ל ממקו' שא"א מביא (אי) [ט"ס] אתה קוצר וה"נ קודם הקרבת התמיד שאין ראוי לפסח לכתחילה וכן אחר הקרבתו שאין ראוי לכתחילה לכל הקרבנות לאו זמן ביאה והקרבה מיקרי

ורבנן ההוא לעשה. וה"נ אמר רבא לקמן כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה. וק"ל הא דתנן בפ"ק דחגיגה (דף ט) מי שלא חג י"ט ראשון של חג חוגג את כל הרגל וי"ט אחרון של חג. ומשמע דאפי' לכתחילה יכול להמתין מלחוג עד יט"א מדלא תניא לישני דדיעבד אי"ט אחרון כדתני לישנא דדיעבד אכל הרגל דקתני מי שלא חג וכו' ש"מ דיט"א וכל הרגל שווי' הן למי שלא חג ביט"ר. והא כיון דיט"א רגל בפני עצמו הוא כדאמרינן בסמוך שמיני רגל בפני עצמו הוא ואין בכלל חג הסוכו' ושמיני שלו חשובים כב' רגלי' ועובר בעשה זו דובאת שמה כיון שע"ע ז' ימי הסוכ' מיד אע"פ שלא עבר עליו השמיני ואמאי ממחין לכתחילה מלהבי' חגיגה עד יט"א הא עובר עליו בעש' זו. ולא מיבעי לפירש"י לקמן (דף ה) דעולה ושלמים דרבי קרא לבל תאח' היינו עולת ראיי' ושלמי חגיגה. דתקשה דודאי מדעוברי' עלי' לאו דב"ת ב"ג רגלים ממילא עוברי' עליו בעשה זו ברגל אחד דבני חדא ביקתא נינהו כדמוכח לקמן גבי בעי' דר"ז אשה מהו בב"ת. אלא אפי' למאי דאפרש לקמן דהאי עולת ושלמים דרבי' קרא לב"ת בעולת מחוסר כיפורי' ושלמי נזיר איירי. מ"מ ראיי' וחגיגה לא נפקא מכללא דכל הקרבנו' דרבי קרא לב"ת כדאמר לקמן: ועק"ל דבפ"ו דפסחי' (דף ע') נ"ל דחגיגה אינו דוחה שבת מדכתיב וחגותם חג לה' שבעת ימי' שמונה הוי מכאן לחגיגה שאינו דוחה שבת והא התם בפ"ק דחגיגה אמרינן דשמיני תשלומי דראשון ונפקא לן מגז"ש דעצרת עצרת מחג המצות והשתא מאי קשיא ליה ח' הוי הא רבי' קרא לשמיני נמי ובע"כ הבי ק"ל אמאי חלק הכתוב לח' מז' ימי' שלפניו ולא כללו עמהם ביחד ולכתוב קרא וחגותם שמונה ימים א"ו ללמד שא"ד שבת. והשתא מאי ק"ל דילמא מש"ה חלקו והפרידו משלפניו משום דז' ימים אתה רשאי לאחר לכתחילה מלחוג עד יו' הז' ול"ל בה דהא דתנן מי שלא חג ביט"ר חוגג וכו' דמשמע מצותו לכתחילה לחוג ביט"ר.