טורי אבן טו

החג ופרוס היינו ט"ו יום קודם לרגל כדאמרינן התם. ומפרש התם מ"ש הני זימני כדי שתהי' בהמה מצוי לעולי רגלי'. ואע"ג דתנן עד שלא הגיע הגורן מותר למכור ולשחוט. אפ"ה ניחא לי' לאינש דלתעבד מצוה בממוני' והדר לזבן ולאכול. אלמא תקנת חכמים הוא דלא לעשר קודם זמנים הללו משום עולי רגלים. והא הנולד מפרוס הרגל ואילך שהוא ט"ו יום קודם הרגל עד ז' ימים קודם הרגל אינו מחוסר זמן ברגל וראוי להקרבה ואפ"ה אין מעשרין עד פרוס החג הבא ואמאי הא ברגל א' עובר בעשה לכ"ע ולר"מ אפי' בב"ת עובר ברגל א'. וה"נ לר"א בר"ש כיון דעבר עליו חג הסוכות בלבד עוב' בב"ת והא כיון דהנולדי' מפרוס החג ואלך אין מתעשרין עד פרוס הפסח הרי עובר בב"ת כשעובר עליו החג והא משמע התם דכ"ע ס"ל הא דג' גרנות למ"ב אלא ודאי ש"מ דבמעשר בהמה אינו עובר לא בעשה דובאת שמה ולא בל"ת דב"ת בדלא אפריש אלא באפריש ולא אקריב בלבד וטעמא דמילתא דשני מ"ב מכל הקרבנות נ"ל דהיינו טעמא משום דכל הקרבנות בין הבאי' בחובה בין בנו"נ א"א לצאת ידי חובתו בשום ענין אא"כ מקריבן. מש"ה בדלא אפריש עובר דכ"ז שאינו מפרישן א"א להקריב והא נתחייב בהקרבתן עכ"פ. אבל מעשר בהמה אע"פ שמצוה לעשר בהמותיו אפ"ה אינו מוכרח שהמעש' יקריב דהא אי בעי שדי מומא בכולה עדרו ומכניסן לדיר להתעשר ושפיר דמי כדאמרינן רפ"ט דבכורות (דף ט') גבי מעשר בזמן הזה ובסוף פ"ד (ד"ף ל"א) גבי ורואה את מעשרותיו וכיון שכן אין באיחור הפרשת מעשר בהמה משום ב"ת ככל הקרבנות דהא אין עליו חוב לעשותם כשאר קרבנות כדי שיהי' ראוי להקריב אלא אפי' בעל מום ש"ד ויכיון שיש בידו להפקיע עדרו מלהקריב המעשר למזבח ע"י הטלת מום ואין כאן אלא מצות מעשר לחוד דרמי עלי' הרי הוא ככל המצוה שבתורה דאין בהן משום ב"ת אם איחרן. ולא דמי לכל הקרבנות דא"א להפקיען מתורת הקרבה. אבל באפריש מעשר בהמה ולא אקריב אם הוא תם עובר עליו בב"ת כבכור וכל הקרבנות דכיון דלא שדי מומא מעיקרא וכבר חל עליו שם מעשר בעודו תם אי אפשר מעכשיו להטיל בו מום ולהפקיעו מהקרב'. דהא אסור מן התורה להטיל מום בקדשים ומעתה הרי הוא ככל הקדשים דמסתמא למזבח קיימי:

וכ"ת על לא אפרי' מעשר בהמה אמאי אינו עובר בב"ת ניהו דאפשר להפקיעו מהקרבה ע"י הטלת מום בכולהו עדרו מעיקרא ול"ד לשאר כל הקרבנות מ"מ לעבור עליו בב"ת מידי דהוי אמתנות עניים וצדקה שע"ע בב"ת י"ל דשאני הני דרבי בהו קרא לעבור אפילו בלא אפריש מב' קראי כמ"ש לקמן משא"כ מעשר דליכא אלא חד קרא מסתברא דלאפרי' אקריב אתא דדמי לכל הקרבנו' ללא אפרי' דלא דמי לקרבנות כיון דאפשר להפקיעו מהקרבה ע"י הטלת מום בכולהו עדרו מעיקרא קודם הכנסתן לדיר לעשרן. ודמי להא דפי' התוס' לקמן (דף ז') גבי בכור בעל מום שמונין לו שנה משנולד דאין לדקדק מכאן שיהי' שייך ב"ת בנתינה לכהן דהכא לענין להאכילו בתוך שנתו דצרי' אלמא בכור ב"מ כיון דלא בר הקרבה הוא אע"ג דאכתי איכא מצות עשה ליתנו לכהן שהוא א' מכ"ד מתנות כהונה אפ"ה כיון דלא בר הקרבה הוא משום מצות נתינה לחוד אין בו משום ב"ת ה"נ מעשר בהמה כל זמן דלא אפרי' כיון דאפשר להפקיעו מהקרבה ע"י הטלת מום אע"ג שמצות מעשר מוטל עליו אפ"ה אין עוברין עליו משום ב"ת

ע"ב לקט שכחה ופאה. פי' התוס' חייב להניח בשדה דאי שקיל להו עבר בל"ת דכתיב לא תלקט ולא תשוב ולא תכלה וכתיב לעני ולגר תעזוב והיכי דעבר ונטל חייב להחזיר וליתן דאי עביד לא מהני כדאי' בפ"ק דתמורה (דף ו') ואם לא הפריש פאה מן הקמה מפריש מן העומר או מן הכרי ואיכא ב"ת והק' התוס' דאי בעבר ונטלו הרי עובר בב"ת לאלתר דדווקא היכי דליכא עניים אינו עובר בב"ת אלא ברגלי' אבל היכא דקיימו עני' קא עבר לאלתר כמו צדקה ובדלא קיימי עני' ושקלי בהיתר א"א לאוקמי דאז מותר לשקלו לנפשי' כדמוכח בסוף הזרוע (דף קל"ד) לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולא לעטלפי'. ולמאי דפי' לעיל גבי צדקו' לק"מ דלעולם איירי בעבר ושקלו ואין ה"נ דעבר בב"ת לאלתר ומ"מ חשיב להו בהדי הנך דע"ע בג' רגלים כיון דלאחר ג"ר לא פקע ב"ת דידהו דהא צדקות גופיא נמי חשיב בהדי הני מה"ט: אבל אי ק"ל הא ק"ל אי מיירי בעבר ושקל וקמ"ל דעובר בב"ת אם אין חוזר ונותן הניחא למ"ד בפ"ג דיומא (דף ל"ו) תעזוב השתא משמע אבל לר"ע דאמר התם מעיקרא משמע דאי עבר ושקל א"צ לחזור וליתן ב"ת דלקט ושכחה ופאה דרבי קרא לקמן ממעמך היכי משכחת לה הא כיון דשקלינהו פקע חיובן הואיל וא"צ לחזור וליתן: ועק"ל אי מיירי קרא דב"ת בעבר ושקל. והא פריך בפ"ק דתמורה (דף ו') לאביי דס"ל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעבד אי עביד מהני מהא דתני' מצות פאה להפריש מן הקמה. לא הפריש מן הקמה מפרי' מן העומרי'. לא הפרי' מן העומרי' מפרי' מן הכרי אלמא לא מהני ומשני שאני התם דכתי' תעזוב יתרא. והשתא ל"ל קרא דלא מהני הא ע"כ לא מהני דאי מהני לא משכחת דרבי קרא גבי לקט שכחה ופאה לב"ת

עוד פי' התוס' דמיירי במלקט לצורך עני' כהא דתנן בפ"ד דפאה מי שליקט את הפיאה ואמר ה"ז לפלוני עני רא"א זכה לו וחכ"א יתננו לעני הנמצא ראשון ולפי דבריהם צ"ל הא דאמרינן בפ"ק דגיטין (דף י"ב) דהיינו טעמא דרבנן דלא זיכה לו משום דכתיב לא תלקט לעני לא תלקט לו לעני וא"כ במלקט לצורך עני' לרבנן אכתי איסורא עביד והיינו עבר ושקל דר"ל (דהא) [צ"ל די"ל דהא] דמזהיר רחמנא לא תלקט לעני היינו לצורך עני פרטי והיינו דכתיב קרא לא תלקט לעני לשון יחיד אבל במלקט לצורך עניי' דעלמא ליתן לכל הבא ראשון אפי' לרבנן שפיר דמי ופלוגתייהו אינו אלא במלקט לצורך עני פרטי כדקאמר ה"ז לפלוני עני והיינו עני פרטי ולפ"ז לק"מ לא מהא דר"ע ולא מהאי דפ"ק דתמורה דבמלקט ע"מ ליתנו לעני אינו עוב' בהני לאווי דלא תלקט ולא תשו' ולא תכל'. שהרי גבי שלוח הקן דכתיב לא תקח האם שלח תשלח ס"ל לר"י שילהי מס' חולין (דף ק"מ) דשלח מעיקרא משמע ואם עבר ונטל האם א"צ להחזיר ולשלחו. אפ"ה אמרינן התם בנטלו ע"מ לשלח דלא עבר על לאו דלא תקח הואיל דלקח ע"מ לשלח ועשה דשלח לחוד איכא ומשלח ואינו לוקה אפי' לר"י וה"נ לר"ע דס"ל תעזוב מעיקרא משמע אבל בעבר ושקל א"ל לחזור וליתן. דהנ"מ בשקל ע"מ שלא ליתן לעניי' אבל בשקל ע"מ ליתן לעניי חייב ליתן ועובר בעש' דתעזוב אם אינו נותן להם. ומ"מ אפי' אינו נותן אינו עובר בכל הני לאווין אלא בעשה דתעזוב כדאית לי' לר"י גבי שלוח הקן וקמ"ל קרא דעובר בב"ת אם אינו חוזר ונותן. ומהאי טעמא איצטרך תעזוב יתרא לאביי לומר דלא מהני היינו דאפי' נטלו ע"מ שלא לחזור וליתן דעבר בלאו אפ"ה לא מהני וחייב ליתן. והא לא שמעית לי' מדרבי לעבור עליו בב"ת. די"ל דקרא דב"ת מיירי בדלא עבר בלאו אלא בנטל ע"מ ליתן לעניים:

עי"ל אליב' דר"ע דקרא דמעמך דמרבי לב"ת לחלק של עני' היינו בפאה דווקא דהא בפאה איכא כמה מיני אילנו' דעיקר מצוותן לכתחילה להוריד ולחלק לעניי' בתלוש דווקא וכדתנן במס' פאה הפאה ניתנת במחובר לקרקע בדלית פי' גפן המודלית ע"ג עצים ובדקל בעל הבית מוריד ומחלק לעני' רש"א אף בחילוקי אגוזים. אפי' צ"ט אומרים לחלק וא' אמר לבוז לזה שומעין שאמר כהלכה בדלית ובדקל אינו כן אפי' צ"ט אומרים לבוז וא' אומר לחלק לזה שומעין שאמר כהלכה ובירושלמי נ"ל מקרא לא תכלה פאת שדך לקצור מכאן שהפאה ניתנת במחובר לקרקע יכול אף בדלית ובדקל כן ת"ל קציר מה קציר מיוחד שקטן מושל בו כגדול וכו' ואיכא דנפקא ליה מדכתי' תעזוב הנח לפניהם תבואה בקשים כו' יכול בדלית ובדקל כן ת"ל אותם שאין בהם סכנה וכו' (וכגון) [צ"ל וכיון] דבדלית ודקל מצוותן לכתחילה דווקא בתלוש להוריד ולחלק לעני' הפאה וכי נטל בהיתר נטל וקמ"ל קרא דעובר בב"ת ולפ"ז אליבא דר"ע דס"ל תעזוב מעיקרא משמע האי קרא דמעמך דדריש תנא זה לקט שכחה ופאה ל"צ אלא לפאה לחוד דמשכחת לה שלקח בהיתר באותן אילנות שמצות פאה שלהם לכתחילה בתלוש אבל לקט ושכחה דלא משכחת לה שלקט בהיתר שהרי גבי כולן כתיב תעזוב א"צ קרא לר"ע לרבות לב"ת דאי בעבר ונטל הא א"ל לחזור וליתן ואין כאן משום ב"ת והאי תנא דמרבי נמי מעמך לקט ושכחה לב"ת דלא כר"ע ובעבר ונטל מיירי. והאי דתמורה דמשני אביי דמתעזוב יתירה נ"ל (דמהני) [צ"ל דלא מהני] ואפאה קאי דהא פריך לה מהא דתני' מצות פאה להפריש מן הקמה לא הפריש כו' בע"כ דלא כר"ע מדתני' מצות פאה להפריש מן הקמה ע"כ מיירי באותו פאה שאין עיק' מצותו להוריד ולחלק ואפ"ה תנא לה לא הפריש מן הפאה כו' דאע"ג דבהני דמצוותן בקמה עובר אלאו דלא תכלה אפ"ה מפריש מן העומרי' ודלא כר"ע דס"ל תעזוב מעיקרא משמע ומקשה מהא לאביי דס"ל כל מילתא דאמ' רחמנא לא תעבד אי עביד מהני דהא בעבר ונטל מיירי האי ברייתא בע"כ. ושני אביי שאני התם דגלי קרא (דהני) [צ"ל דלא מהני] מדכתיב תעזוב יתירא ולר"ע האי תעזוב יתירא מבע"ל לכדתני המפקיר את כרמו ולשחר עמד ובצרו כו' כדמסיק התם אליבא דרבא. וזה הפי' נ"ל עיקר דאע"ג דגבי שלוח הקן בנטלו ע"מ להחזירו אינו עובר בלאו דלא תקח אפ"ה גבי מתנות עניים עובר בהללו לאוי וכדתנ' הפאה ניתנת במחובר לקרקע ובדלי' ובדקל מוריד ומחלק ונ"ל הא מקרא ובע"כ בדלית ודקל הא דתולש ומוריד מה"ט דאין קטן מושל בו כגדול או משום סכנה אינו אלא בתולש ע"מ להוריד לעני' דאלו תולש לעצמו מ"ש הני מהני ומיני' דבכל הדברים גזירות הכתוב הוא להניח הפאה במחובר דווקא כדכתי' לא תכלה פאת שדך לקצור ואפי' מכלה ע"מ ליתן לעני' עובר ומה שיש לדקדק בזה מהירושלמי ומגמ' דידן אליבא דר"ע יתבאר במ"א בס"ד ואין להאריך כאן יותר

ראב"י א' כיון שעברו עליו ב' רגלי' עובר בב"ת משמע דב' רגלים דראב"י דומיא דרגלים דמיירי בי' תנאי קמאי דהיינו רגלים דחג המצות ושבועת וסוכת דמינייהו נפקא לת"ק ור"ש לג"ר לב"ת וכן ר"מ דנ"ל לרגל אחד מובאת שמה הא אין זמן ביאה אלא בג' רגלים אלו ואין ר"ח ור"ה ויוה"כ בכלל ב' רגלים הללו דקאמר ועוד דר"ה ויה"כ אינו קרואים רגלים כדאמ' בסוף פ"ג דעירובין (דף מ) גבי ר"ה ויוה"כ או דלמא כיון דלא איקרו רגלים לא אמרינן זמן וכ"ש ר"ח דלא איקרי רגל שהרי ר"ה ר"ח תשרי הוא ולא איקרי רגל והשתא ק"ל הא טעמא דראב"י מאלה תעשו לה' במועדיכם מיעוט מועדים שנים. והא הני נמי מועד איקרו. ה"כ כדאמ' בפ"י דמנחות (דף צא) או לאיל לרבות אילו