טורי אבן קנט

והשתא א"ש הא דאהדרינהו רבא כדפי' התוס' התם דאלו לא הי' רוצים להחזיר אא"כ יתחייבו בדיני אדם

דף י"ז ע"א יום טבוח אחר שבת פרש"י יום טבוח של ראיי' וחגיגה שא"ק לא ביו"ט ולא בשבת והק' תוס' חגיגה אמאי לא מ"ש משלמים ול"נ דלק"מ דוודאי שלמי נדרים ונדבות כ"ש דאינו קרב בי"ט והאי מביאין שלמים דקאמ' ב"ש היינו שלמי שמח' דא"א לאחר די"ט ראשון נמי חייב בשמחה אבל חגיגה דיש לו תשלומין כל ז' וכ"ש שלמי נו"נ דאין קבוע להם זמן כלל אינו קרב בי"ט לב"ש ובירושלמי מבוא' להדי' כפירש"י דה"ג התם א"ל ב"ש לב"ה נו"נ יוכיחו א"ל ב"ה מה לנו"נ שאין קבוע להן זמן תאמר בחגיגה שקבוע לו זמן א"ל ב"ש חגיגה נמי א"ק לה זמן דאם לא חג בא' חוגג כל הרגל א"ל כיון שלא חג ברגל א"י לחוג אחר הרגל היינו זמנו וכ"ת א"כ דפליגי נמי בחגיגה דלב"ש א"ק בי"ט אמאי אמרי ב"ש מביאין שלמים בי"ט אבל לא עולת בשלמים גופייהו ה"ל לאפלוגי דשל שמחה מביאין אבל של חגיג' לא וכ"ש עולו' דלא. י"ל דלהודיע כחו דב"ה דאפי' עולת מביאין. וכ"ת אי מביאין שלמי' דב"ש אש"ש קאי היכי קאמר ואין סומכין עליהם והא איכא למ"ד בפ"ב דביצה (דף יט) דה"ט דאין סומכין משום דשלמי חובה לב"ש לא בעי סמיכה דחובה מנדבה ל"ג והא ש"ש לאו חובה הן דהא תנן בפ"ק ישראל יי"ח בנו"נ. די"ל כיון דאם אין לו נו"נ צרי' להביא שלמים לשם ש"ש שם שלמי חובה עליהן וא"צ סמיכה לב"ש. מ"מ שיטת הגמ' שלנו משמע דלא פליגי בחגיגה כדא' עולא התם מחלוקת בשלמי חגיגה לסמוך משמע אבל לקרב מודו ב"ש דקרב. ובפ"ק דמגילה (דף ה) תניא חגיגה וכ"ז חגיגה מאחרין ומפ' ר"א חגיגה בשבת וע"ר אפי' בי"ט דזמן חגיגה הוא מאחרין ומני ב"ש היא וש"מ דבחגיגה מודו ב"ש דקריבה בי"ט ומהתימה על רש"י דשבק שיטת הגמ' דידן ונקט שיטת הירושלמי מיהו בע"כ נ"ל הא דשמחה קריבה בי"ט אבל חגיגה לא לפי הירושלמי משום דם ל כמ"ד בפ"ו דפסחי' (דף ע) שלמים ששחטן מעי"ט אינו יוצא משו' שמחה דבעינן זביחה בשעת שמחה הילכך זמנו קבוע כיון דא"א מאתמול דאלו למ"ד יוצא בשל עי"ט מ"ש חגיגה דא"ק בי"ט לב"ש לשיטה זו משים דאפשר למחר (חגיגה) [צ"ל שמחה] נמי הא אפשר מאתמול וכ"ת ל"ד דחגיגה עדיין ימים הבאין עתידין לבוא ואפשר בתקנתא אבל יום אתמול כבר עבר ואי לא יקריב בי"ט ה"ל מעוות שא"י לתקן הא ליתא דמה"ט דאין קבוע להם זמן אין חילוק בין עבר לעתיד דאל"תה יהי' חגיגה לב"ש ועולת ראי' קריבן בי"ט אחרון הואיל וא"א לאחר אלא א"כ הואיל ואפשר מאתמול לא דחי וש"מ הא דשמחה דוחה י"ט משום דל"א מאתמול וכמ"ד בעינן זביחה בשעת שמחה וה"נ אמ' גבי כל שזמנו קבוע דוחה שבת אם אפשר מאתמול א"ד בפי"ט דשבת (דף קלא) גבי מילה ובפ"ו דפסחים (דף סו) גבי פסח ובפ"י דמנחות גבי לחם הפני' ובכ"מ ולמאי דפי' לשיטת הירושלמי אפילו שמחה אינו קריבה בי"ט אחרון לב"ש דה"ל לשחוט מאתמול דה"ל זביחה בשעת שמחה אם לא שחל י"ט אחרון בא' בשבת דמאתמול ל"א שהי' שבת ולפני אתמול נמי א"א דה"ל נותר אחר ב' ימים ולילה אחד ולמ"ד לא בעינן זביחה בשעת שמחה משכחת לה שמחה קרבה בי"ט ראשון בחל בא' בשבת דל"א מאתמול כדפי'. מ"מ ק"ל לפ"ד הירושלמי וכי אפשר לומר דלב"ש חגיגה אין קריבה בי"ט הא מקרא מלא דיבר הכתו' גבי חג הסוכו' וחגותם אותו חג לה' שבעת ימי' ואי אין מביאין בי"ט ליכא אלא ששה דהא ראשון ושמיני י"ט הן דהא דאין חגיגה קריבה בי"ט לב"ש מה"ת הוא דמייתי לה התם בירושלמי מקרא דהכי מסיק התם א"ל ב"ש והלא כבר נאמר אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם א"ל ב"ה משם ראי' לכם אינו נעשה אבל נעשה הוא לגבו'. ועוד ק"ל הא תנן בפ"ק יט"ר של פסח ב"ש אומרים מן החולין ובה"א מן המעשר ואחגיגה קאי כדאמר התם בגמרא ותניא התם מסת מלמד שאדם מביא חובתו מן החולין בש"א י"ר מן החולין מכאן ואילך מן המעשר ובית הילל אומרים אכילה ראשונה מן החולין מכאן ואילך תן המעשר ואיט"ר של פסח קאי וחובתו מחגיגה איירי מדתני סיפ' ושאר ימות הפסח אדם יי"ח מן המעשר אבל ביט"ר לא דשמא אתי לעשורי בי"ט וא"א לעשר בי"ט משום סקרתא כדמפ' התם אלמא חגיגה לב"ש דוחה י"ט. מיהו למאי דפי' התוס' בפ"ק הא דאין נדרים ונדבות קריבין בי"ט אע"ג דיוצא בהם י"ח ש"ש דמיירי כשקרב כבר ש"ש א"כ הא דיוצא ידי ש"ש בנו"נ היינו דווקא כששחטן והקריבן לשם ש"ש ניחא דהשתא ה"ל חגיגה קריבה בי"ט לב"ש בשלא קרב לש"ש עדיין או בשחטן והקריבן לשם ש"ש דבכה"ג חגיגה לב"ש קריבה בי"ט דלא גרע מנו"נ דקריבין בי"ט בכה"ג. אבל למאי דהוכחתי התם דאפי' שחטן והקריבן לנו"נ לש"ש אפ"ה אין קריבין ביו"ט הואיל ועיק' הקרבה זו לשם נדרו או נדבתו הוא ואע"ג דיוצא בהם י"ח ש"ש דמי לנו"נ גופייהו דא"ק בי"ט אע"ג דאית בהו אוכל נפש הואיל וכהנים ובעלים באכילת קדשים משלחן גבוה קא זכו ועיקר שחיטה והקרבה לצורך גבוה הוא ולא לצורך הדיוט וכדפי' התם הא וודאי קשה לפ"ד הירושלמי מקרא ומתניתן כיון דש"ח לב"ש דמי לנו"נ דאינו קרב בי"ט בשום ענין אפילו בגוונא דיצא בהם י"ח ש"ש חגיגה כל ז' היכי משכחת לה וגם הא די"ט א' של פסח דאמרי ב"ש חגיגה בא מן החולין המ"ל דחגיגה קריבה בי"ט כל עיקר אליבא דב"ש:

אבני מלואים

לא לתוהו בראה פי' התוס' במכילתן דהאי עשה אלים טפי כדאמר במגילה פ"ב (דף כח) מוכר אדם ס"ת ללמוד תורה ולישא אשה ומייתו מלא לתוהו בראו אבל יש מפרשים דעבד לא מפקד אפ"ו דאמ' היו לו בנים בעבדותו ונשתחרר לא קיים פ"ו ודחי התו' דה"ט דל"ק פ"ו דבעינן זרעו מיוחס אחריו ואפילו ישראל שיש לו בן מן השפחה אינו קרוי אחריו ועו' פ"ו אכולהו ב"נ כתיב אף לכנען. הא דכתבו דפ"ו אב"נ כתיב נעלם מהם גמ' ערוכה בפ' ד"מ (דף נז) דקאמרי והרי פ"ו שנאמר לב"נ ואתם פ"ו ונישנית בסיני כו' ולישראל נאמ' ולא לב"נ. מיהו התוס' ה"ר מהירושל' דמ"ק דקאמ' עבד מהו שישא אשה במועד נשמעינן מן הדין מתני' ליבטל הלא ל"נ העולם אלא בשביל פ"ו וא' שמעון ב"א משום ר"י כל שהו' מצווה על פ"ו לא ישא אשה במועד. מיהו הא גופ' ק"ל כיון דקי"ל האיש מצווה על פ"ו אבל לא האשה ודלא כריב"ב דאמר על שניה' הוא אומר פ"ו כדאמ' ספ"ו דיבמות (דף סו) והא כל מצוה שאין האשה חייבת בו אין העבד חייב דגמרינן לה לה מאשה כדאמר לקמן (דף ד) וא"כ מ"ט העבד חייב בפ"ו כיון שאין האש' חייב'. והא ל"ל כיון דמפ' התם דה"ט דאין אשה מצוו' על פ"ו משום שנאמר וכבשוה איש דרכו לכבש אבל לא אשה וכיון דפטורה דאשה תלה רחמנא משים דאין דרכה לכבש מש"ה עבד שהוא איש ודרכו לכבש חייב ול"ל למגמר בהא לה לה מאשה כיון דבכבוש תליא ועבד בר כבוש הו' משא"כ באשה. וכה"ג כתב הרמב"ם (פי"ב מה"ל ע"ז) אשה שגלחה פאת ראש האיש או שנתגלח' פטור' שנאמר לא תקיפו פאת ראשך ול"ת פאת זקנך כל שישנו בבל תשחית ישנו בבל תקיף ואשה אינה בבל תשחית לפיכך אינו בבל תקיף לפי שא"ל זקן לפיכך העבדים הואיל ויש להם זקן אסורים בהקפה הכי נמי כיון דלא אימעט נשים מפריה ורביה אלא משו' דלאו בני כיבוש נינהו אבל עבדים דבני כיבוש הן חייבין ואע"ג דר"י נ"ל התם הא דאין אשה מצוה על פ"ו מדכתיב ואני אל שדי פרה ורבה ולא כתיב פרו ורבו ולה"ט אין לחלק בין אשה לעבד דכיון דאשה פטורה עבד נמי פטור מגזר"ש דלה לה מאשה. י"ל הירושלמי ס"ל כמ"ד דה"ט דאשה פטורה מפ"ו משום וכבשה מש"ה עבד דבר כיבוש הוא חייב ליתא דהא כ"כ בפנים אהא דגמר לה גז"ש לה לה מאשה דמצוה שאשה חייב בה עבד חייב ושאין אשה חייבת אין עבד חייב אע"ג דהאי לה גבי חצי שפחה וחצי ב"ח כתיב א"כ מנלן דעבד זכור פטור במצות דאין אשה חייבת בה ומכח קושיא זו פי"ד דמהא גז"ש ל"נ לן כלל לפטור עבד ממצות שאין הנשי' חייבה בהן אלא אי לאו גז"ש זו היינו פוטר לגמרי בין עבד בין שפחה מכל המצות אפי' שהנשים חייבות בהן דלכלל ישראל לא באו ואין דינם אלא כב"נ אלא דגז"ש אתיא וגלי לן דשפחה חייבת במצוה שהאש' חייבת ומהכי נ"ל נמי לעבד דלא גרע משפחה אבל לחייב לעבד במצוה שאין האשה חייב' בה אין לנו דמהיכי תיתי להחמיר עליו. וכיון שכן אפי' למאן דיליף לפטור אשה מפ"ו מוכבשה אע"ג דמה"ט עבד ל"ד לאשה אפ"ה מהיכא תיתי לחייבו כיון דא"א לחייבו מהא גז"ש דלה לה מאשה דהא אשה פטורה ממילא העבד פטור כמו כל ב"נ דפטורין מפ"ו וה"נ ק"ל ע"ד הרמב"ם דמחייב עבד אהקפה ואהשחתה אע"ג דאשה פטורה משום דל"ד לאשה דהא יש לו זקן. מה בכך הא כיון דא"א לן למיתי לחיובא בהא גז"ש דלה לה מאשה ממילא קאי בחזקת פטורה כמו כל ב"נ ומנ"ל לחייבו ואין זה מקומו מיהא בהא י"ל דהירושלמי ס"ל כהני אמוראי שם בגמרא דידן דאמ' הילכת' כר"י ב"ב דאש מצווה על פ"ו א"כ עבד ושפח' נמי חייבין מהאי גז"ש דלה לה מאשה. עי"ל דהא דקיי"ל כל מצוה שנאמר לב"נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמ' ולא לב"נ ופ"ו היא אחת של"נ בסיני כדא' התם הא דל"נ לב"נ היינו מסיני ואילך דנטולה מב"נ מעתה ואין חייבן אלא לישראל בלבד כדפרש"י התם משום דפקע קדושת ב"נ מסיני ואילך מהשתא י"ל דה"מ דפקע קדושת המצוה בב"נ גמור שקודם סיני הי' להם קדושה יותר מאח"כ. אבל מעבד לא מבעיא דלא פקע קדושתו הקודמת ע"י סיני אלא אדרבה ניתוספה להן קדושה יותר דהא נתחייבו מסיני ואילך בכל המצות כולן שהנשים חייבות כ"ש דלא פקע מהן קדושת ב"נ דמעיקרא ואע"ג בעודם בגיותן פקע מהן מ"מ כשנכנסו לקדושת עבד דישראל ונתחייב במצות שאשה חייבת בהן כ"ש דהדרו במילתא קמייתא של מצות ב"נ והשתא