טורי אבן קנח

הרמב"ם בה' חגיגה דא"ש או א"מ פטור מן הראיי' ומן החגיגה וכן עיקר: מה שה"ר התוס' מדאמר לקמן יש בשמחה מ"ש בשתיהם שנוהגת בנשים כבאנשים ולא חשיב שאינו שומע או א"מ שיש בשמחה מ"ש בשתיהם ש"מ דבחגיגה חייבין נ"ל דא"ר דהא חיגר וחבריו דפטורי מראיי' וחגיגה אע"ג דוודאי חייבין בשמחה ואפ"ה ל"ח לה ביש בשמחה מה שאין בשתיהן

דף י ע"א מנין שנשבעין לקיים את המצוה בפ"ק דנדרים פריך עלה והלא מושבע ועומד מהר סיני ופי' הרא"ש והלא מושבע ואין שבוע' חל על שבוע' ודרשינן לה בפ"ג דשבועות (דף כז) מלהרע או להיטיב דבהטבת רשות איירי ולא בקיום מצוה מפי' משמע דבקיום מצוה אין שבועה חלה כלל אפילו במזיד לאיסור ולמלקות אינו חלה כלל אבל הר"ן מסיים עלה וכ"ת ה"מ לקרבן דלהרע או להיטיב גבי קרבן כתיבי אבל בל יחל איכא אפי' לדבר מצוה א"כ מאי נשבעתי ואקיימה הכי הל"ל נהי דאימעט מצוה מקרבן מבל יחל ל"א כדאמ' התם מילתא דליתא בלאו והן א"נ בלהבא דאמעט מקרבן מלהרע או להיטיב ול"א ממלקות ולהא ל"צ קרא א"כ מ"ק נשבעתי ואקיימה ומתרצינן הא קמ"ל דשרי לאינש לזרוזי נפשיה כלומר דוודאי ל"צ האי קרא לומר שחל לגבי' ב"י אלא ה"ק מנין שדבר הגון הוא להשבע לקיים את המצוה וק"ל על פי' הר"ן הא בפ"ב דנדרים (דף יו) נ"ל דאין נשבעין לעבוד על המצות מדכתיב לא יחל דברו דברו לא יחל אבל מיחל הוא לחפצי שמים ופריך מהתם נ"ל מלהרע או להיטב נ"ל מה הטבה רשו' אף הרעה רשות יצא נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל שאין רשות בידו ומשני חד קרא למפטרי' מקרבן שבועה וחד למפטרי' מלאו דשבועה ש"מ דאין שבועה חלה בביטול מצוה לגמרי אפילו לבל יחל. מיהו י"ל דה"מ דאין שבועה חל על ד"ח לגמרי אפי' לבל יחל ה"מ הנשבע לבטל כגון שלא ישב בסוכה ושלא ליטול לולב אבל לקיים המצוה לישב בסוכה וליטול לולב חלה עליו דהא התם בפ"ג דשבועות תנן נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל פטור לקיים ולא קיים ריב"ב מחייב מק"ו מדבר הרשות שאינו מושבע עליו מהר סיני א"ל לא א"א בדבר הרשות שכן עשה בה לאו כהן תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהן שאם נשבע לבטל ולא ביטול פטור והא מתני' גבי קרבן שבועה נשנית וכיון דלרבנן נשבע לקיים אינו פטור אלא מטעמא דליתא בלאו כהן וקרא גבי קרבן שבועה להרע ולהטיב כתיב דמשמע דבר וחילופו דהיינו לאו והן אין לנו לפוטרו אפי' בנשבע לקיים אלא מקרבן דלהרע או להיטיב גבי קרבן כחי' אבל לבל יחל דנ"ל מל"י דברו אבל מיחל הוא לחפצי שמי' זה אינו אלא בביטול מצוה אבל בקיום מצוה אין לנו ואע"ג דלרבנן א"א למיליף דלבל יחל חל בקיום מצוה מק"ו דדבר רשות כדנ"ל לריב"ב מהאי ק"ו לענין קרבן דהא דס"ל לענין קרבן אינו חל אף לקיים מעתה אף לענין ב"י א"א למילף מדבר רשות דהא א"ל קרבן יוכיח שחל ע"ד רשות ואינו חל עד"מ אפילו לקיים אף אני אביא לענין ב"י מ"מ בלא האי ק"ו מדבר הרשות כיון דלא גלי קרא שענין ב"י דלא חל אלא בלבטל. מסברא אין לנו ללמוד לקיים מלבטל דלבטל דין הוא שלא יכול לבטל דברי הרב אבל לקיים מהיכי תיתי דלא והא דיליף ריב"ב לקיום מק"ו ולא נ"ל מסברא כדפי' י"ל דאלומי אלים למילתא ע"י ק"ו אע"ג דסברא הוא ועוד דהמדקדק באותה סוגיא היטב יראה דלענין קרבן שבועה א"א ללמדו אלא ע"י ק"ו דממעוטי דקרא דהת' איכא למעט לקיים כמו לבטל ועוד דאפי' לרבנן איכא למיליף לקיים מק"ו דדבר הרשות ול"ל קרבן שבוע' יוכיח שאינו חלה בלקיים לרבנן דאיכא למיפרך מה לקרבן שבועה דבעי הן ולאו לרבנן משא"כ לאו שבועה דלא בעי מידי דאיתי' דווקא בהן ולאו כמ"ש התוס' בפ"ג דשבועות (דף כד) גבי הא דשלא אוכל ואכל עפר דלענין מלקות לא בעינן לאו והן וכיון שכן לענין מלקות איכא למיליף שפיר דבקיום מצוה חל ק"ו מדבר הרשות ול"ל קרבן שבועה תוכיח דמה לק"ש דבעי לאו והן משא"כ לענין מלקות דל"ב לאו והן וזה שלא כדברי תוס' בפ"ג דמכות (דף כב) גבי יש חורש תלם א' וח"ע משום ח' לאוין ופריך הגמ' ולחשוב למי כגון דאמ' שבועה שלא אחרוש בין בחול בין בי"ט והקשו התוס' הא ליתא בלאו והן ותירצו דאולי י"ל דמ"ל בהן כגון בעפר תיחוח כו' וא"צ לזה דלענין מלקות לא בעי לאו והן

דילמא לאפוקי מדשמואל דא' גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו קמ"ל דלא פי' לאפוקי אתי דבהקדש בגמר בלבו סגי אבל גבי שבועות ונדרים איתא לדשמואל וה"ט דגבי שבועה לבטא בשפתים כתיב בי' אבל בהקדש כל נדיב לב כתיב משמע דבגמר בלבו נמי סגי' והכי אמרינן להדי' בפ"ג דשבועות (דף כו) וכן פי' התוס' בשמעתין וק"ל כיון דבהקדש בגמר בלבו סגי' הא דתנן פ"ג דתרומו' ומייתי לה בפ"ה דפסחי' (דף מ) המתכוון לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה עולה ואמר שלמים שלמים ואמר עולה כו' לא אמר כלום עד שיהי' פיו ולבו שוים ומדאמ' לא אמר כלום עד שיהי' פיו לבו שוים משמע במתכוון לומר עולה ואמר שלמי' אפי' עולה לא הוי הואיל ואין פיו שוה ללבו ואמאי הא כיון דגמר בלבו לעולה דל מכאן דבור פיו משעה שגמר בלבו לעולה סגי וה"נ קשה דהמתכון לומר תרומה ואמר מעשר דל"א כלום ואפי' תרומה לא הוי ואמאי הא תרומה ניטלת במחשבה כדכתיב ונחשב לכם תרומתכם כדא' רפ"ב דקדושין (דף מא) ובהאי שמעת' דשבועו' אמרינן דהוי תרומ' וקדשי' (ג) [צ"ל ב'] כתובי' הבאים כאחד ופי' התו' דתרומה ממש קאמר דניטלת במחשבה וגמר בלבו וא"כ דל מיני' דבורו ולהוי מיהת תרומה כדגמר בלבו וי"ל דהתם בפ"ב דשבועות מקשינן לשמואל מהא דתני' בשפתים ולא בלב גמר בלבו מנין ת"ל ולכל אשר יבטא ואמ' הא גופי' קשיא אמ' בשפתים ולא בלב והדר א' גמר בלבו מנין וא' ר"ש ה"ק בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא בשפתי' ולא הוציא גמר בלבו סתם מנין ת"ל לכל א"י אלמא אפי' למאי דס"ד דשבועה בגמר בלבו סגי אפ"ה אם גמר בלבו להוציא בשפתים ולא הוציא לאו כלום הוא. וה"נ א"ל הא דנתכוון לומר תרומה ואמר מעשר א"נ עולה ואמר שלמים מיירי בכה"ג דגמר בלבו להוציא בשפתים תרומה או עולה ואמר מעשר או שלמים מש"ה ל"א כלום ואע"ג התם במסקנא מתרץ לה הכי אליבא דשמואל בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חיטים והוציא פת שעורים הוציא פת סתם מנין ת"ל לכל א"י והשתא אין לנו מקרא דגמר בלבו להוציא ולא הוציא דלאו כלום הוא היכא דגמר בלבו סגי כגון תרומה וקדשים י"ל דהא למסקנ' מסברא ידעינן לה דגמר להוציא כל כמה שלא הוציא לאו כלום הוא וא"ל קרא להכי דוודאי למאי דס"ד מדוחק ר"ל כן הואיל וא"א לפרש הברייתא בע"א אבל למסקנא מסברא אתי. א"נ י"ל ע"ד שפי' התוספו' התם דהא דיליף שמואל מלבטא בשפתים ולא ג"ב לאו מיתורא אתיא אלא פשטא דקרא הוא מדפריך התם ונגמור מקדשים ומשני דהוי תרומה וקדשי' ב"כ הבאים כא' והשתא ל"ל קרא גבי שבועה א"ו אינו מיותר לכך וה"נ למאי דס"ד דה"ק בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא אינו מיותר לכך אלא מסברא אמר' הכי והוא הדין למסקנא נמי אמר' הכי

נפש תחת נפש ממון בפרק הנחנקין (דף פז) גבי זקן ממרא דס"ל לר"מ דאינו חייב אלא בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ומוקי דפליגי בדיני נפשות בהא דפליגי רבי ורבנן ופרש"י ואי תפסי יורשי דהרוג ממנו דהורג ופטור לי' זקן ממרא וקידש בו את האשה לרבי מקודשת ולרבנן א"מ ואי אתא אינש אחרינא וקידשה מקודשת לשני הרי חיוב כרת בדבר. מכאן ק"ל אהא דאמרי' בפ"ז דב"ק (דף ע) אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו ופרש"י דאע"ג דקיי"ל מיתה וממון קים לי' בדרבה מיני'. מ"מ אי תפיס לא מפקינן מיני' והשתא מאי נ"מ בין רבי לרבו לענין קדושין הא בכל גווני שממון ההורג בא ליד יורשי הנהרג בין ע"י ב"ד בין שתפסו מעצמן וקידשו בו מקודשת הואיל והממון תפיס ועומד תחת ידם ואם אח"כ בא אחר וקידשה אחר כן אינו מקודשת לשני אפי' לרבנן והא ל"ל דנ"מ אי תפסו יורשי הנרצח וחזר הרוצח ותפש מהן וקידש בו הרוצח אשה לרבי א"מ ולרבנן כיון דמדינא לא מצו מפקי מיני' ולא זכו אלא מחמת תפיסתן אתא תפוסה דידי' ומפיק מידי תפיסתן ומקודשת הא ליתא אטו הא דאמ' תפיס מהני במחויבי מיתה משום דספיקא הוא וכיון דתפיס תפיס דנימא כי הדר תפיס איהו מהני ואין מוציאן מידו. אלא ה"ט משום דלא עבדינן בי' תרתי כדנ"ל התם וכיון דאין רשות לב"ד לעונשו במיתה וממון קים לי' בדרבה מיני' מיתה ומ"מ חיוב ממון נמי עליו מש"ה אי תפיס ל"מ מיני' וכיון דתפסי יורשי נרצח מעכשיו. מן הדיו הוא שלהם ואפי' חזר הרוצח ותפס מידם מוציאן מידו בדיינין ומחזירן ליורשי הנרצח. והא ל"ל דנ"מ להא דאמר התם ר"פ הנחנקין (ד' פה) היוצא להרוג ובא אחר והכהו וקללו פטור והשתא נ"מ אם בא אחר והכהו לרבנן יוצא להרוג הוא ופטור המכה מלשלם ולרבי לאו יוצא להרוג הוא דהא אינו חייב מיתה וחייב ממון המכה ואי תפיס מן המכה הוא או יורשיו וקידשו בו לרבי מקודשת ולרבנן א"מ הא ליתא דשם מוכח להדיא דהא פטור המכה את היוצא להרוג אינו אלא ממלקות ובהכהו הכאה שאין בו ש"פ וטעמא משו' ונשיא בעמך לא תאור במקויים שבעמך אבל בהכהו הכאה שיש בו ש"פ ויותר חייב ממון וא"כ אפי' לרבנן בכה"ג מקודשת. מיהו י"ל דנ"מ בהכהו הכאה שאין בו ש"פ לרבנן פטור המכה מן המלקות ולרבי חייב ואי הלקוהו ב"ד לרבנן חייבין הב"ד ממון ואי תפיס ממונם וקידש בו מקודשת ולרבי כדין הלקהו ואי תפיס ממונם וקידש בו א"מ. וכה"ג אמרי' התם מכות בפלוגתא דר"י ורבנן דתנן מכות בג' רי"א בכ"ג ופרש"י ואם הלקוהו ג' לר"י חייבין לו ממון כשאר חובל בחבירו ואי תפיס וקידש בו מקודשת ולרבנן כדין הלקיהו וא"מ. ומ"מ ק"ל אם אי' דהיכא דאיתא מיתה וממון מדינא בר תשלומין הוא ובכל ענין שבא ממונו ליד שכנגדו זכה בו מדינא תקשה הא דפרק בן סורר (דף ע"ב) רבא איגנב לי' דיכרי במחתרתא אהדרינהו ניהלי' ולא קבלינהו אמר הואיל ונפיק מפומא דרב פי' דאמ' רב התם הי' בא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור מ"ט בדמי קנינהו ואמאי לא קיבל כיון דמדינא רמי חיובא דממון עלי אפי' במקום מיתה ומי גרע הא דאהדרינהו מנפשייהו מתפס בע"כ. א"ו כל היכא דקים לי' בדרבה מיני' אינו עליו חיוב ממון כלל מדינא ואפי' תפס מפקינן מיני' והאי דאתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו נראה כפי' ב' שפרש"י התם דה"ט משום דמחוייב לצאת ידי שמים