טורי אבן קנו

למאן דיליף מע"ר אדר"י קאי דפוטר סומא בא' מעיניו מן הראיי' וא"כ ה"ה נמי דאינו סומך מאי איכא בין מאן דיליף מע"ר לבין מאן דיליף לה מזקני העדה דבין כך וב"כ סומא בא' מעיניו נמי אינו סומך ומההיא סוגיא דיבמות תראה נמי שלא דק רש"י במה שפי' שם בפ"י דמנחות אמאי דיליף מזקני העדה שפי' דמה להלן סומא לא דאמר בפ"ק דסנהדרין (דף י"ח) אתך בדומה לך והא ליתא דבעל מום ממום אין בך אתיא והא אתך בדומה לך לענין פסולי יוחסין איירי ומיהו למאי דאפרש לקמן דמאן דיליף סמיכה סמיכה מעולת ראיי' כל דפטור מן הראיי' אין סומך א"כ טובא איכא בנייהו וניחא נמי לפרש"י

ע"ב כופין את רבו. הקשו התוס' בפ"ח דב"ב (דף י"ב) האיך כופין הא עובר הרב בעשה וכי אומר' לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך דהכי אמרי' בפ"ק דשבת (דף ד') גבי הדביק פת בתנור ותי' דוקא התם אמר הכי משום דפשע בהדביק סמוך לחשיכה אבל הכא דלא פשע לא וכן בפ"י דעירובין (דף קב) אמר' כהן שעלתה לו יבלת חבירו חותכו לו בשניו דקעביד שבות כדי שיזכה חבירו בעבודה. ואני אומר דהאי דיבלת אין לו ענין כאן דהתם ה"ט דאין שבות במקדש וזה מבואר למדקדק שם. ועוד ל"ד דהתם אידחי שבות דרבנן הקל כדי שיזכה חבירו בעשה של תורה דעבודה אבל הכא איך נידחי העשה שאצל הרב מפני העשה דפ"ו דעבד דאפי' אם הי' שניה' אצל אדם אחד אין טעם לדחות זו מפני זו דמאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה ועו' עשה דפ"ו נתבטל מאליו ע"י שב ואל תעשה ואלו עשה דתעבודו אתה מבטל בקום ועשה ע"י מעשה כ"ש דאין לכוף לרב שיבטל עשה טי"מ כדי שיזכה העבד שלא יעבור בשו"ת תעשה דפ"ו. והתוס' בפ"ח דפסחים תי' מצוה רבה שאני דלא לתוהו בראה כדמשני גבי ר"א ששחרר עבדו מצוה דרבים שאני. והא וודאי ל"ד דהתם ר"א עצמו עושה מצוה ע"י השחרור שהשלי' העבד לעשרה לתפילה שוב ראיתי להתו' פ"ק דב"ב שדחו להאי תי' מהאי טעמא דפרישית ושם התוס' ה"ד לזה דמצוה רבה שאני מהא דאמר רפ"ה דפסחים (דף נט) דמחוסר כיפורים בע"פ מביא כפרתו אחר תמיד הערב משו' דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה אלמא דחי כהן עשה דהשלמה כדי שקיי' מח"כ עשה דפסח מיהו שם הק' התו' בש' ריב"א הא בעידנ' דמעקר עשה דהשלמ' ל"מ עשה דאכילת פסח דאינו אלא בלילה ותי' דמיירי שישחטו פסח עליו קודם שידח' עשה דהשלמה דשוחטין וזורקין על ט"י ומח"כ לכ"ע אפי' לא יאכל לבסוף הואיל ובידו תלוי ופטור מפ"ש אפי' אכל הילכך כשמקריב כפרתו מקיי' לעשה דפסח דאז הוי ראוי לאכול שאם לא יהי' להקרבה לא יהי ראוי לאכול לערב והפסח הי' פסול וא"כ תקשה הכא אע"ג דהוי מצוה רבה מ"מ בעידנא דעבר הרב עשה דשחרור עדיין לא מקיים העבד עש' דפ"ו עד אחר נישואין וביאה ודוחק לומר שמשחררו על תנאי דכשישאה ויבעל דבאותו שעה מקיי' מ"ע דפ"ו אז יחול ג"כ למפרע השחרור דהשתא בעידנא דמעקר העשה דשחרור חל העשה דפ"ו דל"מ הכי אלא משמע דמשחררו מיד להדיא לגמרי ועוד הא בפ"ג דגיטין (דף כח) פליגי תנאי אי חיישינן לשמא ימות אע"ג דלשמא מת ל"ת ובאומר לאשתו ה"ז גיטך שעה א' קודם מותו אחורה לאכול בתרומה מיד ואי משחררו על תנאי וכדאמר איך נושא בת חורין שמא ימות קודם שמקיי' פ"ו ונמצא שלא חל השחרור ועברו הוא והיא על לאו דקדשת מיהא יש לדחות זה דבשעת ביאה חל העשה דפ"ו מיד כדמוכח מהא שהק' התוס' ליתי עשה דפ"ו ולידחי' לאו דל"י קדש ואע"פ מ"מ הא תי' התוס' דמשעת העראה עובר בלאו דקדש ועשה דפ"ו א"מ עד גמר ביאה א"כ תקשה ממ"נ אי חל השחרור בשעת גמר ביאה הא בשעת העראה ה"ל עבד והוא והיא עוברין בלאו דקדשת ואי השחרור חל בשעת העראה אכתי תקשה הא עובר הרב עשה דתעבודו קודם קיום עשה דפ"ו של העבד. מיהו התוס' תי' התם בשם ר"י דדוקא בל"ת דחמיר בעינן בעידנא דמעקר ללאו מקיים לעשה אבל עשה החמורה דוחה לעשות הקל בכל ענין אפילו ל"מ עשה החמור בעידנא דעקר לעשה הקל כדמוכח בהשולח גבי דבי אליעזר ששחרר עבדו ובשלוח הקן בחולין (דף ק"מ) דהוי דחי עשה דמצורע דחמיר לעשה דשלוח הקן אי לאו דאמר רחמנא שלח תשלח אפילו לדבר מצוה ואף על פי' שראיי' מר"א יש לדחות דשחרור על תנאי שיהי' השחרור חל בשעת תפילה דביטל מצות תעבודו תפילה צות תפילה באים כאחת וכ"כ כן בפ"ד דר"ה בחדושי מ"מ פשטא דעבודא ל"מ כן וגם לא הי' שתק הגמ' לפ' כן. מ"מ ראיי' זו משילוח הקן אינו מכיר דהאי עשה דשילוח הקן אינו מבוטלת כל עיקר כל כמה דלא שחט אח האם דהא מוקי לה התם בעבר ושקלי' את האם דלאו עברי עשה הוא דאיכא ולר"י דאמ' שלח מעיקרא משמע בכה"ג אפי' עשה ליכא כגון שנטל ע"מ לשלחו דלאו ליכא עשה הא דאיכא וס"ד ליתא עשה ולידחי לעשה קמ"ל שלח תשלח אפי' לד"מ וכיון דקרא ל"צ אלא בלאחר ששקלה או בהיתר או באיסור דהלאו אזדא לה ואין כאן עוד אלא העשה לחוד שחייב עדיין לשלחה משום עשה דשלח תשלח והא האי עשה אפשר לקיימה לעולם עד שישחטנה נמצא בשרוצה לשחוט אותה למ"ע דמצורע עדיין אינו מבטל עשה עד שעת שחיטה וכששחטה לשם מצורע בא ביטול עשה דשילוח עם קיום העשה דטהרת מצורע כאחת ובעידנ' דמעקר להא עשה מקיים לאידך עשה. וכ"ת א"כ האיך פריך התם בתחיל' קודם דמוקי בעבר ונטלה א"נ נטלה ע"מ לשלח והא אין עשה דמצורע דוחה עשה ול"ת דשלוח הקן ה"ל להקשות הא בעידנא דמעקר עשה דש"ה ל"מ לעשה דמצורע דולטעמיך הא בל"ת וודאי בעינן בעידנא כו' וה"ל להקשו' הכי על הל"ת דש"ה א"ו עדיפא מיני' פריך עשה ול"ת הוא דסברא הוא דאין עשה גרידא ראוי' לדחו' לעשה ול"ת. מ"מ מהא דעשה דפסח דוחה עשה דהשלמה א"ר לעשה דשבת ידחה לעשה דתעבודו דעשה דפסח שאני דחמי' דבכרת והא התוס' עצמם ברפ"ג דזבחים (דף ל"ג) כתבו אהא דמצורע שחל ח' שלו בע"פ וראה קרי שטובל ומכניס ידיו לבהונות וא' רבינא התם דביאה במקצת הוי ביאה למלקות ולא לכרת והקשה הר"ח הא אין עשה דוחה ל"ת דביאה במקצת ועשה דטמא יהי' דט"י ועוד אפי' לאו גרידא היכא דחי לי' הא בעידנא דמעקר ללאו ל"מ לעשה ותי' דעשה שש בו כרת חמור ודחי להו כדא' גבי מח"כ בע"פ דעשה דפסח דוחה לעשה דהשלמה אע"ג דבעלמא אין עשה דוחה עשה והא עשה דמצורע דחמיר משום שלום בית ודוחה לעשה אפ"ה לא דחי לל"ת בהדי עשה כדאמר ל"צ שנטלה ע"מ לשלחה דלאו ליכא שאני עשה דמצורע אע"ג דחמי' כיון דליכא כרת לא דחי לתרווייהו אבל פסח איכא כרת מיהו הא דקשה לי' מבעידנא דמעקר לאו לק"מ די"ל ע"ד שפי' ריב"א ההיא דרפ"ה דפסחי' ואין להאריך בזה יותר בכאן. מיהו כ"ז ע"ד פי' התוס' שיש בכפי' זו עקירת עשה דתעבודו אבל הר"ן פי' הא דשיחרור ר"א עבדו להשלים עשרה לתפילה הוא משום דאין זה עשה גמורה דאי לא תימא הכי איך דחי עשה שבתורה משום האי מצוה אלא שק"ל על פי' הר"ן דוודאי עשה גמורה היא דהא ברפ"ק דסוטה (דף ג') תניא לה יטמא רשות דר"י רע"א חובה לעולם בהם תעבודו רשות דר"י רע"א חובה ואמ' מ"ט דר"ע דכתי' לה יטמא חובה ור"י לה יטמא ואינו מטמא לאברי' ור"ע א"כ לכתוב רחמנ' לה יטמא ל"ל לחובה ור"י איידי דכתב לה כתיב נמי יטמא כדתנא דבי ר"י כל פרשה שנאמ' ונישנית לא נישנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה לעולם בה"ת חובה ור"י כו' בהם ולא באחיכם ור"ע באחיכם מסיפי' דקרא נפקא ובאחיכם בני ישראל וגו' ור"י איידי דכתי' באחיכם כתי' נמי בהם כדתנא דבי ר"י כל פרשה שנאמרה ונישנת כו' וכיון דהני תרתי דרשות דבהם תעבודו ודלה יטמא בחדא גוונא דרשינן להו דלר"י כל פרשה שנאמר ונשנית ולר"ע ל"ל האי סברא הא וודאי למ"ד לעולם בה"ת חובה דרשא גמורה היא כמו לה יטמא דלמ"ד חובה מטמא אפילו בע"פ ונדחה מעשיית הפסח כדאמר בפרק י"ב דזבחים [דף ק] מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בע"פ ודחפוהו אחיו הכהנים וטמאוהו ע"כ ומ"ל כמ"ד לה יטמא חובה ובפ"ב דסוכה (דף כה) אמר דאותן האנשים הטמאים בפסח מדבר טמאי מת מצוה שחל ז' שלהם בע"פ הוי ונ"ל התם דעוסק במצוה פטור מן המצוה והאי טמאים מ"מ דקאמ' היינו שנטמאו לקרובי' וכדפי' רש"י התם ומוכרח הוא וכמ"ש שם בחידושי בפ"ק דר"ה. ומדנטמאו לקרובים אע"פ שנדחו על ידם מפסח ש"מ עוסק במצוה פטור מן המצוה וכמ"ד לה יטמא מצוה ש"מ דדרשה גמורא היא הא דלה יטמא מצוה הואיל ונדחו ע"י זה מפסח דבכרת ה"נ האי דרשא דלעולם בה"ת חובא דרשא גמורה היא ואע"ג דק"ל אהא דדייק מיתורא דלעולם בהם תעבודו לחובה הא מבע"ל האי לעולם בה"ת להא דאמר בפ"ק דקידושין (דף כב) דנ"ל התם דעבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה מדכתי' והתנחלתם אותם לבניכ' אחריכם לרשת אחוזה הקישן הכתוב לשדה אחוזה כו' ופריך אי מה שדה אחוזה חוזרת לבעלים ביובל אף ע"כ חוזר לבעלים ביובל ת"ל לעולם בה"ת אלמא מבעי' לי' האי קרא להא דרשא לשאינו חוזר ביובל מהיקשא דשדה אחוזה ואכתי מנ"ל דלחובה אתי מ"מ הא חזינן להדי' מפ"ק דסוטה דנ"ל מהא דלחובה אתא. עוד כתב הר"ן שם בשם י"מ שלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודו וכו' אלא לצורך עצמו וה"ל כנותן דמי עצמו הנה מלבד מה שהקשתי בפנים עליו עוד ק"ל על זה מפ"ד דגיטין (דף לח) דאמר התם האי אמתא דהוית בפומפדיתא דהוי קא מעבדי בה אינשי אסורא אמר אביי אי לאו דאמר ר"י א"ש כל המשחרר עבדו עובר בעשה הוה כייפינא לה למרה וכתב לה גיטא דחירותא והשתא אי אמ' דאין איסור לשחרור עבדו אלא במשחררו שלא לצורך כלל אלא בתורת חנינה בעלמא אמאי נמנע אביי מלכופו הא כיון דמשחרר' למנוע בני אדם מלמיעבד בה אסור' לאו בתורת חנינה הוא אבל למאי דפי' בפנים ניחא דלא הי' כח לב"ד לכוף את הרב מלהשתעבד בה אע"ג דב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשם ה"מ למיגדר מילת' כאן לאביי לא הי' מגדר מילתא כדמסיק הגמ' התם אליבא דאביי אפשר דמייחד לה לעבדו ומנטר לה ורבינא דאמ' התם כי הא מודה ר"י משים איסורא הכי פי' וכיון דאיכא איסורא ה"ל למגדר מלתא ויש כח ביד ב"ד לעוקרו בשב ואל תעשה. מיהו מההיא דפ"ז דברכות דפריך אהא דר' אליעזר דשחרר עבדו להשלים לעשר