טורי אבן קנה

ויצאת והדר חימצה מהו כיון דויצאת איפסלי' ביוצא וכי הדר מחמץ לי' לא מחויב משום מחמץ אחר מחמץ א"ד כיון דחימצה פסול יוצא לא מהני ב' וכי הדר מחמץ לה מחייב עלה משו' מחמץ אחר מחמץ מיהו היכא דחל יט"ר בשבת והי' חיגר ביום א' ונתפשט בשני אע"ג דבחל יט"ר בשבת יש לו תשלומין אע"ג דלא חזי להקריב בשבת דאין חגיג' דוחה שבת מ"מ בהי' חיגר ודאי אין לו תשלומין דשבת לא חשיב דיחוי בין לפי' התוס' משום דגברא חזי אלא שהיום אינו ראוי בין למאי דפי' הואיל ואם עבר והקריב חגיגה בשבת יי"ח חגיגה ש"מ דב"ח הוי ביט"ר אלא דארי דאיסור שבת רביע עלי' דא"א להקריב לכתחילה וכן לאידך פי' דפי' דאי אמר אין לו תשלומין ממיל' ראוי לדחות שבת דה"ל זמנו קבוע מש"ה א"ד שבת ויש לו תשלומין וכמ"של להאי פי' נמי שבת ל"ח דחוי דאי חשבת לי' דיחוי ראוי לדחות שבת וכיון דאין שבת דיחוי ליכא כאן דיחוי אחר אלא משום דגברא הי' חיגר ביט"ר שוב אין לו תשלומין כיון דכולן תד"ר. ותדע דשבת וחיגר הוי דיחוי דאי לא הוי דיחוי תקשה לך האי דריש פירקין דקאמר הכל חייבין בראי' לאתויי חיגר ביום א' ונתפשט בב' ופריך למ"ד כולן תד"ר מא"ל הל"ל לאתויי חל יט"ר בשבת והי' חיגר ונתפשט ביום ב' דלכ"ע יש לו תשלומין מיהו יש לדחו' כיון דהא מילתא תליא באבעי' דר"פ בחימצה ויצאת וא"א התם כיון דיצאת איפסלי' ביוצא ה"נ שבת (וחגיגה יש) [צ"ל וחגר אין כ'] לו תשלומין כיון דאבעי' דר"פ לא נפשט התם מש"ה לא מ"ל הכי מ"מ מסתברא כדפירש דשבת וחיגר הוי דיחוי וטומאה וחיגר ודאי מבעיא לי' דהא טמא דחוי מעליא הוא ואפילו הכי יש לו תשלומין בפס' שני מגזיר' הכתוב א"ל לא מהני בי' דיחוי אחר דמ"ל חד דיחוי ומה לי ב' דיחוי וכי הדר חוי ביום ב' מדיחוי טומאה ומדיחוי אחר שעמו יש לו תשלומין ודמי' לגמרי לאבעיין דחימצה ויוצאת. מיהו מפירש"י יש לי לדייק דטמא וחיגר נמי פשיטא לן דהוי דיחוי ואין לו תשלומין כמו חיגר לחוד ול"א כיון דטמא לחוד לא הוי דיחוי ה"נ לטמא וחיגר והא דר"ל התם א"ד כיון דחימצא פסול יוצא לא מהני בי' לאו משום דמ"ל חד פסול ומ"ל תרי פסולים אלא מטעם אחר שפי' א"ד כיון דחימצה פסול יוצא ל"מ ב"י דלאו קדושה גמורה היא ואין בה אלא פסול חימץ לחוד וחייב כשאר מחא"מ הרי דמבע"ל דילמא פסול יוצא אינו חל כלל כיון דכבר נפסלו פקע קדושתה ואין פסול יוצא אלא בקדושה גמורה ואין כאן אלא פסול חימץ לחוד אבל אי הוי חל פסול יוצא וודאי פטור בחזר וחימצה דכמו ביצאת וחימצה פטור בחימצה ויצאת וחזרה וחימצה נמי פטור ול"א כמו דמחמץ וחזר וחמץ חייב ה"נ מחמץ אחר יוצא שאחר מחמץ נמי חייב וה"נ ל"א כמו דטמא לחוד יש לו תשלומין ואינו דיחוי ה"נ טמא וחיגר אע"ג דחיגר לחוד הוי דיחוי ומ"מ ק"ל דבריש פי"ב דזבחים (דף צ"ט) בעי ר"ל בעל מום והוא טמא מהו שיחלקו לו פי' בקדשי' כיון דלא חזי פי' להקרב' ורחמנא רבי' ל"ש מה לי טמא מ"ל בעל מום פי' מה לי בעל מום לחוד ומ"ל טמא ובעל מום א"ד ראוי לאכילה חולק שאין ראוי לאכילה אינו חולק ע"כ לא מבע"ל אלא אי חלוקה תליא בראוי לאכיל' אבל אי תלי' בראוי לחיטוי דהיינו הקרבה וטמא שאין ראוי לחיטוי אינו חולק בעל מום חולק אע"פ שא"ר לחיטוי הוי פשיטא לן בב"מ והוא טמא דחולק כמו ב"מ בלחוד מה"ט דמ"ל חד דיחוי מ"ל תרי ואלו בחימצה וחזר וחימצה לפירש"י פשיטא לן איפכא דאלו חל פסול יוצא אפסול חימץ חימצה ויצאת וחזר וחימצה פטור אע"ג דמחמץ אחר מחמץ חייב ולולי פי' רש"י הייתי מפרש הא דקאמ' א"ד כיון דחימצה פסול יוצא לא מהני בי' לאו משום דכבר נפסלה לאו קדושה גמורה היא לחול עלי' פסול יוצא דודאי דאפ"ה חל עלי' פסול יוצא אלא דמיבעי' לי' מה"ט דאמרן משום מה לי חד דיחוי מה לי תרי וכיון דמחייב מיהו מגזה"כ אע"פ שנפסל כבר ה"ה בנתחמצה ויוצאת וחזר ונתחמצה מהאי דזבחים דבעי ר"ל בב"מ והוא טמא וקאמר א"ד ראוי לחיטוי חולק משמע דאי בראוי לאכילה תלי' פשיטא לי' דל"א מה לי חד דיחוי מ"ל ב' דיחוי דא"תל קאמר את"ל דגבי חימץ אמרי' מ"ל חד דיחוי מ"ל תרי מ"מ בב"מ והוא טמא מבע"ל דילמא בראוי לאכיל' תליא חלוקה ואין ב"מ דיחוי כיון דראוי לאכילה וא"כ ב"מ והוא טמא נמי אינו חולק דאין כאן אלא חד דיחוי דטומאה אבל ב"מ לאו דיחוי הוא דהא ראוי לאכיל' אבל לפי' רש"י תיקשה דגבי חימצה משמע דפשיטא א לי' דל"א מ"ל חד פסול מ"ל תרי ולא מבע"ל אלא משום דאין כאן פסול יוצא כלל כיון דאיפסל ואלו בטמא והוא ב"מ פשיט' לי' דאי חלוק' בחיטוי תליא אמרי' מ"ל חד דיחוי מ"ל תרי

דף כג ע"ב הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש ד"ת עניים במקומן ועשירי' במ"א. ועיקר הדבר בפ"ג דמנחות (דף כד) וה"ג התם כי סליק רב כהנא אשכחינהו לבני ר"ח דיתבי וקאמ' עשרון שחלקו והניחו בביסא ונגע טבול יום בא' מהן מהו כי תנן הכלי מצרף מה שבתוכ' לקדש ה"מ היכא דנגעי בהדדי אבל היכא דל"נ בהדדי לא א"ד ל"ש א"ל איהי מי תנן כלי מחבר כלי מצרף תנן כל דהוא פי' דאי הוי תניא מחבר הוי משמע דנגעי אהדדי והכלי מחברו כאלו הוי חד ואם נטמא זה נטמא זה מצרף תנן משמע דלא נגע וזה מצרפן להיות אחד. תו גרסינן התם הושיט ט"י את אצבעו בניהן מהו א"ל אין לך דבר שמטמא מאוירו אלא כ"ח בלבד וק"ל כיון דכבר פשיט להו ר"כ מהתם הכלי מצרף ולא תנן מחבר ש"מ אע"ג דל"נ בהדדי משום דמצרף משמע דהכלי מצרפן ועושה אותן א' אע"ג דל"נ אהדדי ש"מ דאין מטמאין באויר כדין כ"ח דאין מטמ' באויר ככ"ח צירוף כלי ל"ל ואפי' חיבור גרידא נמי ל"צ דלמאי אהני האי חיבור דהא אפי' לא חיבור הכלי מ"מ מה שבכלי שוין זה לזה לטמא מאויר אפי' מה שלא נגע הט"י בהן כדין אויר כ"ח. וי"ל דנ"מ אם חלק לעשרון והניחו חציו בכלי א' וחצי השני בתוך כלי אחר והניח כלי א' עם חצי עשרון שבו בתוך כלי אחר שבו חצי עשרון השני ונגע ט"י בכלי החיצון בתוכו או באוירו דאי משו' אויר כה"ג אפי' בכ"ח אין מה שבכלי הפנימי מטמא מחמת אוירו של כלי החיצון כדאי' רפ"ק דזבחים (דף ג) וספ"ב דחולין (דף כו) תוכו אמר רחמנא ולא תוך תוכו קמ"ל דהכלי החיצון מצרף ומחבר את חציו עשרון הפנימי כאלו הוא מתוכו עם חצי העשרון החיצוני ואין הכלי הפנימי מפסיקתן. תו גרסינן התם הדר איהו בעי מנייהו פי' ר"כ מבני ר"ח מהו לקמוץ מזה ע"ז צירוף דאורייתא או דרבנן א"ל זו לא שמענו כיוצ' בו שמענו דתנן ב' מנחות שלא נקמצו ונתערבו זו בזו א"י לקמוץ מזו בפ"ע ומזו בפ"ע כשירי' וא"ל פסולה כי יכול לקמוץ מיהא כשיר' אמאי הך דמערב הא לא נגע פי' דמשמע להו לבני ר"ח דהא דתנן א"י לקמוץ מזו בפ"ע שעומד מכל מנחה כדי קומץ בפ"ע בצד הכלי שאינו מעורב ואע"ג דל"נ אהדדי כשירי' משום שהכלי מצרפן אלמא צירוף דאורייתא והשתא ק"ל כיון דפשיטא להו לבני ר"ח ממתני' דהתם דאע"ג דל"נ אהדדי אפילו הכי מהני צירוף אפי' לקולא לענין קומץ דמנחה כ"ש דלחומרא מהני צירוף ולגבי טומאה אף בדל"נ אהדדי ומאי קא מבעי להו בתחילה בדל"נ אהדדי אי מהני צירוף לחומרא לענין טומאה השתא לקולא מהני למאי דמשמע לה לבני ר"ח דמתני' דב' מנחות שנתערבו מיירי בדל"נ כ"ש דמהני לחומרא לגבי טומאה דהכלי מצרף אף בדל"נ אהדדי. ועק"ל בהא דב עי עשרון שחלקו והניחו בביסא ונגע ט"י בא' מהן ופירש"י להכי נקט ט"י משום דאין טומאתו חמורה לעשות ראשון ושני דאי טומאה אחרת ל"ל צירוף הא מטמא אותו הטמא את הכלי והכלי מטמא את השאר הא בטמא אחרת נמי מצי למיבעיא הא בנגע הטמא באחד מחצי עשרוני' ולא נגע בכלי עצמה דהא קי"ל דאין אוכל מטמא כלי דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה ובחי' למס' פסחים יתבאר יותר

דף כה ע"א מיהו כי דייקת ה"ט ליתא דכיון דע"ה נאמן עט"ק א"כ כליו בחזקת טהרת הן לגבי קדש וראויין להציל בצ"פ לקדש א"ו הא דא"מ לקדש לאו מש"ה הוא אלא מה"ט שאפרש בסמוך אבל ה"ט דהחמירו לגבי השיקן או דרכן בתרומה משעת ק"ש משא"כ בקדש ל"ק עד קדושת כלי משום דקדש אע"פ שק"ש אית לי' גבול אחרינא לעיקר קדושתו שהוא קדושת כלי שאין נפסל בט"י משא"כ תרומה שאין לה גבול א' וכל קדושו תלוי בק"ש ומעתה נפסל בט"י והא דתרומה ניצלת בל פ וקדש לא מט"א הוא וכמו שאפרש בסמוך: אבני שהם

דף ב ע"א סומא בא' מעיניו פטור מן הראיי' שנא' יראה יראה. והא דתניא לקמן רגלים פרט לחיגר לחולה ולסומא דמשמע דווקא סומא בב' עיניו אבל בא' מעיניו לא דהא זה א"צ משענת אחר לבד מרגליו וליכא למעטו מרגלים ההוא רבנן היא דפליגי עלי' דר"י. ומכאן ק"ל הא דתנן ספ"י דמנחות (דף צד) סומא אינו סומך ובגמר' סומא מ"ט לא פליגי בה ריב"א ור"ח ח"א אתיא סמיכה סמיכ' מזקני העדה וח"א אתיא סמיכה סמיכה מעולת ראיי' ופירש"י דהתם כתיב יראה יראה ואמ' פרט לסומא והרי ההיא דיראה יראה ר"י דרש לה וממעט מיני' אפי' סומא בא' מעיניו וה"ל לפ' אליבא דרבנן דממעטי סומא מרגלים ודווקא סומא בב' עיניו חדא דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דהכי ניחא טפי דהא איכא למיד' מאי בנייהו והשתא א"א בשלמא למאן דיליף מע"ר אליבא דרבנן קאי דלא פטרי בראיי' אלא בסומא גמור בב' עיניו סומא בא' מעיניו א"ב למאן דיליף מראיי' סומך ולמאן דיליף מזקני עדה אפי' בא' מעיניו נמי לא כדאמר רפי"ב דיבמות (דף קא) מדאיצטריך לעיני למעוטי סומ' ש"מ אפי' הדיוטות דאס"ד סנהדרין בעינן ל"ל למעוטי סומא מדר"י נפקא דתנא ר"י כשם שב"ד מנוקין בצדק כך ב"ד מנוקין מכל מום והא סומ' בא' מעיניו נמי בעל מום הוא ואין בכלל זקני העדה של סנהדרין כדא' בפ"ק דסנהדרן ולמאן דיליף מע"ר סומא בא' מעיניו סומך דהא חייב בראיי' אבל א"א