טורי אבן קמא

מעלה זו כמו שאין אונן אסור בנגיעה ונ"מ דלאחר שהביא כפרתו מותר במגע מיד כמו שט"י לאחר הערב שמש מותר מיד במגע ואכילת תרומה כב"ה בספ"י דנדה (דף ע) אבל באכילה אכתי אסור עד שיטבל משום מעלה

צריכן טבילה מטעמא דמפ' בגמ' דהואיל ועד האידנא הי' אסור. ומשמע הא טהור הבא לאכול קודש אצ"ט. וק"ל הא בפ"ג דיומא (דף ל) אמר אין אדם נכנס לעזרה עד שיטבול ואר"י סרך טבילה היא זו שיזכור טומאה ישינה שבידו ויפרש והא טמא שאכל את הקודש שוה לנכנס למקדש טמא דבמזיד בכרת ובשוגג בקרבן עולה ויורד מ"ש דגזרו טבילה דכל הנכנס למקדש משום סרך טומאה ול"ג נמי לאוכל קודש מה"ט גופי'. ועוד אליבא דר"י הסברא הפוכה לגמרי מהתם להכא דבטהור צריך טבילה משו' סרך טומאה אבל מצורע כשרוצ' לעמוד בשע' נקנור להכנס ידיו לבהונות ס"ל דאצ"ט משום שכבר טבל מבערב אלמא מח"כ שטבל מבערב ל"ח שמא נטמא בין טבילה להבאת קרבנו דלזמן מועט כזה ל"ח שמא נטמא לענין מקדש ואלו לענין קודש חששו במח"כ שמא נטמא בין טביל' להבאת כפרתו וצ"ט לקודש ובטהו' הוי איפכא דלמקדש חששו ולקודש ל"ח. ואע"ג דרבא ס"ל התם אליבא דר"י דדוקא מצורע טובל הואיל ודייש בטומא' אבל שאר כל אד' לא והיינו כמתניתן מ"מ דוחק לומר לשאר אמוראי דהת' דר"י ל"ל הא דמתניתן דאונן ומח"כ צ"ט לקודש אבל שאר כל אדם לא ולדידי' הוי איפכא דכל אדם צ"ט ולא מח"כ הואיל וטבל מבערב ולמ"ל לדידי' מח"כ צ"ט אלא ביולדת דהוי ט"י ארוך ולא בשאר מח"כ הטובלים מבערב אם לא ששהו זמן רב בין טבילה להבאת כפרתן ואנן מחוסר כפרי' סתמא תנן דצ"ט. ועוד הא דמח"כ טובל הלכה רווחת היא בכ"מ בגמ' רפ"ה דפסחים (דף נ"ט) מח"כ בע"פ טובל עוד שם אף מח"כ בשאר ימות השנה שטובל וכו' ובפ"ג דעירובין (דף לב) אמ' האשה חיש עלי' לידה או זיבה מביאה מעות ונותנת בשופר וטובלת ואוכלת בקדשים לערב ולא אישתמיט בשום דוכתא למיתני דמח"כ אצ"ט לקודש וניקם ונימא ר"י היא וכה"ג דייק הגמ' בפ' הערל לא אישתמיט תנא למיתני' הערל והטמא ונימא ר"ע היא ובסוף פ"י דנדה (דף עא) גבי יושבת על דם טוהר תנן בש"א צ"ט באחרונה ובה"א א"צ ופי' רש"י צריכה טבילה צ"ט ליל פ"א לתרומה מפני שט"י ארוך היא והסיחה דעתה מן התרומה ואם ישראלית היא טובלת לביאת מקדש ובה"א א"צ אבל לקדשים מודו ב"ה דקיי"ל האונן ומח"כ צ"ט לקודש לאחר שהביא כפרתו טובלת לקדשי' משמע אבל לביאת מקדש אצ"ט לב"ה מ"מ לקדשים צ"ט. ועק"ל מה טעמא גזר' על מח"כ שצ"ט לקודש ול"ג על ט"י מאותן טומאו' שא"צ כפרה. וכ"ת מש"ה אין ט"י צ"ט משו' שאין לדבר סוף דהא סוף סוף תחזיר ויהי' ט"י לערב ויטבול ויחזיר ויטבול והא לעולם הוא ט"י מטבילת היום שלפניו שיסיח דעתו מן הקודש משא"כ אונן ומח"כ דסגי להו בטבילה א' לאחר שיצא מאנינותו ויבא כפרתו ליתא דהא טבילה זו דאונן ומח"כ א"צ הערב שמש ולאחר טבילה מיד מותרין באכילת קדש דהא תנן צריכה טבילה דמשמע טבילה אין הערב שמש לא כדייק בגמ' גבי כלים הנגמרים וכדפי' התוס' וא"כ אפי' אי גזר' על ט"י שיהא צ"ט בהאי טבילה סגיא לי' ולאחר טבילה אוכל בקדשים מיד בלי הערב שמש

דף כא ע"א רישא וסיפא משום חציצה ק"ל כיון דהא דמטביל' כבת"כ ודמתיר ומנגיב תרווייהו משום חציצה הו"ל למיתנהו גבי הדדי כיון דחד טעמא להו ומ"ט אפסיק בינייהו תלתא בבי דאחורים ותוך ודנושא את המדר' ובגדי אוכלי תרומה וכה"ג דייק בפ"ק דכריתות (דף ג') המפטם את השמן המפטם את הקטורת וסך בשמן המשחה דקתני המפטם את הקטורת במציע' ובפ"ב דב"ק (דף כד) אהא דתנן בפ"ק דכלים זובו של זב ורוקו וש"ז ומימי רגליו דייק כר"ג. וי"ל דר"א נמי א"ל להאי טעמ' דלקדש לא משום שמא יטביל מחטין וצינורות בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד אבל רבא ל"ל טעמא דחציצה לגמרי בריש' דכבת"כ ור' אילא א"ל. ונ"מ דאי משוה טעמ' דחציצה לחוד הי' מותר להטביל מחטין וצינורות שאין דרכן להיות כבידים לעולם אבל משם גזי' שמא יטביל בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד כ"ש דאיכא למיגזר בכלים כהני כיון שהן קטנים לעולם ואפשר להטבילן בכלי שפיו קצר אבל משום טעמא דחציצה כלים הללו שאין דרכם להיות גדולים וכבידים ליכא למגזר משום חציצה. דהא חציצה לאו מילתא דפסיקתא היא לעול' אלא דוקא בכלים כבידים דהא מה"ט גבי תרומה ל"ל בה כדמוכח לקמן דפריך א"ה תרומה נמי ומשני למאן קאמרינן לחבירים חבירים מידע ידעי פי' שיעור עירוב מקוואו' ולענין כבידו של כלים נמי אם כבד הוא מגביהין אותו כן פי' רש"י לקמן. הלכך מחטין וצינורות משום כבידו של כלי ליכא שאפי' אם מכניס מהן הרבה יחד בכלי גדול וממלאו מהן אפ"ה אין כאן כבוד לחוץ דהא המים מגביהין אותן ונכנס בין זה לזה וביניהן בין הכלי מימי המקוה דהא א"א לאגדן ולהטביל דא"כ בלא כבת"כ הא ה"ל חציצה ומה ארי' כלי בת"כ. וכה"ג אמ' בסמוך א"ב סל וגרגותני שמלאן כלים והטבילן למ"ד משום חציצה איכא ולמ"ד משום גזי' שמא יטבול וכו' סל וגרגותני שאין בפיהן כשה"נ ליכא. אלמא כיון דכלים הללו לעולם אין דרכן להיות פיהם קצר ל"ג לטעמא דרבא ה"נ מיני' יש ללמוד נמי לכלים שאין דרכן להיות כבידין לעולם ל"ג לטעמא דחציצה והשתא ר"א א"ל טעמא דרבא וטעמא דחציצה גבי כבת"כ ונ"מ בין טעמ' דרבא בכלים שדרכן לעולם להיות קטני' וקלים דמשום טעמא דחציצה ליכא ומשום טעמא דרבא איכא הלכך לא תנא הא בבי דכב"כ ומתיר ומנגיב גבי אהדדי אליבא דר' אילא דקמ"ל דלאו לגמרי חד טעמא לשניהן כבת"כ איכא למיגזר נמי משום טעמא דרבא. ובהכא נ"ל דמאי ל"ק בסמוך א"ב איפכא להטביל מחטין בתוך כלי משום חציצה ליכא ומשום גזי' דרבא איכא א"ו כדפי' דר"א א"ל נמי דרב' ובהכא נ"ל במשנתינו לר' אילא דס"ל דכבת"כ ומתיר ומנגיב תרווייהו חד טעמא א"ל משום חציצה דאמאי התחיל בהא מעלה דכבת"כ בקילותא דתרומה דתני לתרומה אבל לא לקדש ובהא דמתיר ומנגיב התחיל בחומרי דקדש תחילה דקתני שבקדש מתיר מנגיב ומטביל ואח"כ קושר ובתרומה קושר ואח"כ מטביל דבשלמא לרבא דס"ל דתרי טעמא נינהו ניחא דבהא יות' רבותא דבתרומה ש"ד ובהא יותר רבותא דבקדש לא כמ"ש במשנתינו אבל ר' אילא דתרווייהו חד טעמא נינהו אמאי שנה הא מהא ולמאי דפי' ניחא דר' אילא נמי א"ל טעמא דרבא מיהו אכתי ק"ל דא"כ למה לי' להגמ' למעבד צריכותא זו אליבא דר' אילא דאי אשמעינן כו' כיון דר' אילא א"ל נמי דטעמ' דרבא הא בלא"ה צריכא דא"א רישא ה"א טעמא דקדש לא משום טעמא דרבא אבל סיפא דלא שייך טעמא דרבא ה"א דלקדש נמי ש"ד ואי אשמעינן סיפא ה"א ה"ט משום חציצה אבל כבת"כ בכלים קטנים דלא שייך חציצה אימא אפי' בקדש ש"ד ול"ת לטעמא דרבא קמ"ל דמדלא תני רישא וסיפא בהדי הדדי ש"מ דברישא אפי' היכא דלא שייך טעמא דחציצה אפ"ה לא משום טעמא דרבא מיהו יש לדחות כיון דלא תני במתני' בהדי' הא אלא מדיוקא מייתינן לה אדר"א ומדלא תני להא גבי הדדי נ"ל להגמ' יותר למיעבד צריכותא במאי דתני לה במתני' בהדיא

וא"א סיפא ה"א ה"ט דלקדש לא משום דקטירא. ק"ל ל"ל להגמ' למימר צריכותא בב' צדדים בחד צד נמי סגי לה או בצד שהתחיל דכבדו של כלי דמי יותר לחציצה מהא דקושר דסיפא קמ"ל סיפא דקושר חוצץ נמי לקדש ואי מהא דקושר ה"א דדוקא קושר בתרומה ש"ד דלא דמי לחציצה כ"כ אבל רישא דכבידו של כלי דדמי יותר לחציצה ה"א אפי' בתרומה נמי לא קמ"ל רישא דאפ"ה בתרומה ש"ד. א"נ הל"ל דקשירא חמיר ודמי יותר לחציצה ורישא קמ"ל דבקדש לא וסיפא קמ"ל אפי' קשירא דחמור אפ"ה בתרומה ש"ד ועוד אפי' למאי דנקט דאיכא למימר בכל חד דחמיר מאידך למה נקט דהני תרתי בבי ומשום חומרא דקדש תנא להא הל"ל איפכא דמשום קולא דתרומה קתני לה אי מרישא ה"א ה"ט דלתרומה ש"ד משום דקל דמיא מקפו למנא ואי מסיפא לחוד ה"א דקשירה קל. וצ"ל דמ"ל להגמ' דהא מילתא דפשיטא הוא דלתרומה ש"ד ולא תנא להו אלא משום חומרא דקדש בשניהם

ע"ב דקטירא במיא אהדוקי מיהדק. כתבו התוס' ומנגיב דמתני' הוי משום חציצה כדפי' רש"י והא דל"נ צריכותא ממנגיב משום דקים לי' דלא ידעינן מאידך ודברי תימה הן. עוד כתבו התוס' וי"מ דמנגיב לא טעמא אחרינא איכא משום שהמים חוזרים ומטמאי' לי' ולא סלקא להו השקה משום מעלה דקדש וקשה למורי דא"כ לרבא הוי י"ב ולר' אילא י"א וי"ל רביעי בקדש ל"ח לי' או צירוף דאורייתא. וק"ל למאי דאפ' לקמן דרביעי בקדש לכ"ע דאורייתא הוא ובפ"ב דמנחות (דף כד) משמע דס"ל לרבא הת' צירוף כלי דאורייתא דדייק התם מהא דתניא והרים ממנו מן המחובר וכו' ומדמותר לקמוץ מזה על זה ע"י צירוף כלי ש"מ צירוף דאורייתא כדא' דאע"ג דרמי לי' אביי התם. רבא לא הדר בי' דהכי מוכח התם גבי קמץ מן האבוד שירי' וראשון נאכלין מופרש אינו נאכל לפו' ריהטא משמע דס"ל לרבא דצירוף דאורייתא והרבה אמוראי ס"ל התם הכי ועוד דלקמן אר"נ כגון שצירף על גבי קרטבלא דאורייתא יש לו תוך מצטרף וכו' אלמא ס"ל צירוף דאורייתא ולקמן אר"נ י"א מעלות שנה כאן א"כ י"ב הוי'. ועק"ל אם איתא דמעלה זו דמנגיב לאו טעמא משום חציצה הוא א"כ למה כייל לה התנא בחדא בבא עם מתיר דהוי טעמא משום חציצה כיון דב' עניינא נינה וה"ל למיתני באפי נפשי' ככל שאר מעלות דקדש דקחשיב במתני' דכל חדו וחד ח"ל בחדא בבא בפ"ע ועק"ל אם איתא דהמים שאין מקודשים לא סלקא להו השקה לגבי קדש אחר משום מעלה כ"ש מים שנטמאו והשיקן וחזר והקדישן לא סלקא להו השקה לגופן ופסולי לניסוך והא בפ"ב דפסחי' (דף לה) אמ' מי חג שנטמאו הקדישן ואח"כ השיקן טמאים משום מעלה דקדש השיקן ואח"כ הקדישן טהורין אלמא השיקן כשהן חולין מהני אפי' לגופן ואם הקדישן אח"כ ל"ל בה ומהני לה השקה זו כ"ש דמהני השקה נמי חולין שלא לטמא לקודש אחר. ואי לאו דמסתפינא הייתי מפ' דהא דתנן שבקדש מתיר ומנגיב ומטביל חדא מילתא קתני והיינו שאם הוא קשור וגם לח במקום הקשירה מתירו או מניחו עד שיתנגב אבל אם אינו לח אף על פי שהוא קשור שפיר דמי והאי ומנגיב או מנגיב