טורי אבן קמ

בתראי לא כמידת הקדש מידת התרומה מתחיל בחומרא דקדם תחילה ומסיים בכל חדא וחדא אבל לא בתרומה כלומר אבל תרומה קל ואין בו מעלה זו חוץ ממעלה דנטמא א' מידיו חוזר והתחיל נמי בקילותא דתרומ' ומסיים בחומר דקדש דקתני ובתרומה אם נטמא ח' מידיו חבירתה טהור' ובקדש וכו' וכן בבא דאוכלים אוכלים נגובין מתחיל בתרומה ומסיים אבל לא בקדש והא ל"ל דמאי דה"א דראוי להחמיר נמי בתרומה וה"ל רבותא הא דבתרומה לא התחיל מקולא דתרומה ונקט הרבותא כסדר כגון כבת"כ אי לא קמ"ל ה"א דאפי' בתרומה לא משום חציצה כדר' אילא א"נ משום גזי' דמפ' רבא בגמ' וקמ"ל דבתרומה ש"ד ולבתר דקמ"ל דבתרומה ש"ד מעתה ה"א דבקדש נמי קמ"ל דאפ"ה בקדש לא וכן אחורים ותוך אי לאו דקמ"ל ה"א דבתרומ' נמי אין חילק וה"נ נושא את המדרס ה"א דאפי' תרומה לא דחיישינן דילמא נגע קמ"ל דבתרומה ש"ד ובתרי' [צ"ל ובתר דתני] תני דבתרומ' ש"ד קמ"ל דאפ"ה בקדש לא וכן אם נטמא א' מידיו ה"א דחבירתה נמי טמאה אפי' לתרומה דילמא נגע קמ"ל דלתרומה ש"ד והדר תני דאפ"ה לקדש לא וכן אוכלין אוכלים נגובים בידים מסואבות ה"א דאפי' בתרומה נמי לא שמא יגע ידיו באוכלין שבפיו קמ"ל דבתרומה ש"ד והדר תני דאפ"ה לקדש לא אבל אינך בבי אפי' לא תנא להו לא ס"ד להחמיר בהם אפי' בקדש לפיכך סדר הרבותא להפך דקמ"ל תחילה דלקדש לא ולבתר דתני בקדש לא מהשת' ה"א דה"ה לתרומ' קמ"ל דאפ"ה לתרומ' ש"ד. דהא ליתא דלר"א דמפ' בגמ' טעמא דכב"תכ ומענה דמתיר ומנגיב תרווייהו משום חציצה ומהשתא שקולין הן א"כ מ"ש דבהא נקט קילותא דתרומה תחילה ובהא נקט חומר דקדש תחילה ומיהו לרבא דמוקי לה בתרי טעמי דבהא משום חציצה ובהא משום גזירה א"ש דא"ל דהא דמתיר ומנגיב אי לא קמ"ל ה"א דאפי' בקדש ש"ד כדמוכח בגמ' מצריכותא דקאמ' אבל אדר"א קשה דא"כ ה"ל למינקט גבי כלים חומר דקדש תחילה לתרומ' כדנקט גבי מתיר ומנגיב בסיפא דה ל הרבותא בכה"ג כסדרן א"נ איפכא מיהו אי לאו הא בבא דמתיר וכבת"כ ואליבא דר"א הי' תי' זה נכון ובגמ' אפרש עוד והא דבקדש מתיר ומנגיב אפרש בגמ'

כלים הנגמרי' בטהרה פי' התוס' בשם הר"א דלהכי נקט נגמרים ולא נעשים משום דאין רגילות לשמרן בטהרה בשעת עשייתן עד עת גמרן לפי שאין מקבלין טומאה עדיין אבל כי נגמרו מקבלין טומא' נותנין לב להן לשמרן בטהרה משמע מפי' אפי' נותנין עליהן לב בתחילת עשייתן לשמרן בטהרה אפ"ה צריך טבילה ולא נקט הנגמרין אלא משום דדבר ההווה דרגילין לשמרן בשעת הגמר ולא בתחילת עשייתן וק"ל למה דחקו לפ' כן כי י"ל דדוקא נקט הנגמרים דלא שמרן מתחילתן אלא בגומרן דאיכא למיחש משום צינורא דע"ה דנפל מקמא דגמרינהו ובעידנא דגמרן עדיין לחה היא כדמפ' בגמרא אבל היכא דשמרן מתחילתן לעשות בטהרה א"ל טבילה דהא מתחילה נמי נזהר מצינורא דע"ה. ותדע לך דהכי הוא כדפי' דאלת"ה אלא אפי' שמרן נמי בתחילתן אפ"ה צ"ט. א"כ כלי חרס שאין להם טהרה במקוה אין להם תקנה להשתמש בהם קדש. וכ"ת ה"נ הא תנן לקמן (דף כה) מן המודעים ולפנים נאמנים על כ"ח ובגמ' תניא נאמנין על כ"ח הדקין לקדש אלמא שמשתמשין קדש בכ"ח ואפ"ת מן המודעים שאני דהא אע"ג דאין ע"ה נאמן לומר כלי זה טהור הוא אפ"ה האמינוהו התם משום באין גוזרי' גזי' על הציבור אא"כ יכולין לעמוד בה ולא סגי בלא"ה כדאמ' התם וא"ל דמה"ט לא חש נמי להא חששא דצינורא התם אבל בשאר כל מקומות א"א להשתמש קדש בשום כ"ח הואיל ואין להם טהרה במקוה מ"מ תקשה מהא דתנן לקמן (דף כד) חומר בתרומה שביהודא נאמנין על טהרות יין ושמן לקדש ובגמ' ביהודא אין בגליל לא מ"ט מפני שרצועה של כותים מפסקת בניהן ופריך וליתי בכ"ח המוקף צמיד פתיל ומאי פריך הא א"א להביא קדש בכ"ח משו' דא"א להטבילן א"ו כלים ששומרים בטהרה מתחילתן א"ל טבילה והשתא יש תקנה לכ"ח להשתמש בהם קדש בשמרן מתחילתן והשתא פריך שפיר וליתי בכ"ח המוקף צ"פ ומיהו במס' כלי' תנן ומייתי לה בפ"ד דביצה (דף לג) כ"ח מאימתי מקבלין טומאה משתגמור מלאכתן דברי ר"מ רי"א משיצרפנו בכבשן א"כ לר"י כ"ח הנגמרים בטהרה לית בהא דררא דטומאה דליכא למיחש בהו לצינורא דע"ה ובעידנא דנגמרי' דהיינו כשראוין לקבל טומאה עדיין לחה היא כיון דאין גמרן לקבל טומאה עד צירוף כבשן הא משעת הכנסתן לכבשן קודם שיצרופו כבר נתיבש צנורא מכת האור קודם גמר המביאן לידי קבלת טומאה והשתא פריך שפיר ולית' בכ"ח המוקף צ"פ. ואע"ג דלר"מ לא בעי צירוף כבשן לקבל טומא' אלא גמר מלאכה ופי' רש"י חקיקותן והתם מוקי לסתם משנה כר"מ הא הכריחו התוס' התם דאפי' לר"מ קוד' צרוף אינו טמא אלא לאחר אפייתן מסלקין הקש או ד"א שמניחן באוירו כדי שלא יפלו המחיצות ויסתם האויר והסרתו משוי לי' מנא ולר"י לאו מנא הוא עד גמר צירוף שלאחר הסרה א"כ אפי' לר"מ ליכא למיחש לצינורא דע"ה שיהא לחה בשעת גמר כלי כיון דמ"מ אין גמר כלי אא"כ קודם לו צירוף ובע"ב נתיבש הצינורא כבר קודם הגמר ופריך שפיר ליתי בכ"ח המוקף צ"פ מ"מ נ"ל עיקר כדפי'

הכלי מצרף מה שבתוכה כתבו התוס' הקשה הר"א דבפ"ק דחולין (דף כד) דרשינן מכל אשר בתוכו יטמא לימד על כלי חרס דאפי' מלא חרדל טמא ומנ"ל דטעמא מש"ה דילמא התם מטעמא דצירוף ותי' הר"י דל"מ צירוף לחולין. ותימא לי הא כ"ש אויר דלא מצינו בשום מקו' אפי' בקדש וא"כ יותר ה"ל לאוקמי דמטעם צירוף אתינן לה דאשכחן מיהת בקדשים ובפ"ק דחולין תי' דהכי דרשינן צירוף מדכת' אחת משמע שהכף מצרף ועשה לכל אחד אבל התם לא כתב א' ג"ז אינו מספיק עוד תי' מדכתיב כל (ממעט) [צ"ל משמע] אפי' נתלה באויר ול"נ משו' דהכי אמ' התם תוכו אע"פ שלא נגעה או אינו אא"כ נגעה נאמר תוכו לטמא ונאמ' תוכו ליטמא מה תוכו האמ' לטמא אע"פ שלא נגע אף תוכו האמ' ליטמא אע"פ שלא נגע וגז"ש מופנית היא כדאמ' התם ד' תוכו כתיב תוכו תוך וחד לגז"ש ואמ' והתם מנ"ל פי' לטמא אחרים ואע"פ שלא נגע אר"י התורה העידה על כ"ח ואפי' מלא חרדל. והשתא אי הא דהעידה תורה דאפי' מלא חרדל מטמא אחרי' הוא מטעם אויר ניחא וא"ש גז"ש דליטמא כלטמא ומקבל טומאה מאוירו כמו שמטמא אחרים מאויר דחשבינן לכלי כמאן דמליא טומאה דמי אבל אי הא דהעידה תורה במלא חרדל דמטמא אחרים הא משום צירוף כלי דמצרף את כל האוכלים כאלו הן אחד ובנוגע בהן דוקא א"כ בקבלות טומאה לעצמה בנגיע' בה גז"ש ל"ל פשיטא דמטמא במגע והא דכלי מצרף בגמ' ס"ל לר' חנן צירף כלי דאורייתא ובפ"ג דמנחות (דף כ) מבעי' לן אי צירוף דאורייתא או דרבנן וה"נ הא דרביעי בקדש פסול הוי מה"ת כמש"כ בגמ'. וק"ל כיון דקחשיב משנתינו מה שחומר בקדש מבתרומה מה"ת אמאי ל"ח נמי הא דהעריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים כדתנן במס' נגעים פ"י ובפ' הערל נ"ל מקרא אלמא מחוסר כפורים מותר בתרומה ואסור בקדשים וי"ל דהאי הוי בכלל מעלה דסיפא האונן ומח"כ צריכין טבילה לקודש אבל לא לתרומה וה"ט כיון דעד האידנא הוי אמור אצרכינהו רבנן טבילה ומדלא גזרינן לתרומה ש"מ בע"כ דמות' בתרומ' מש"ה לא תנן נמי להא חומר (דאינן) [צ"ל דאונן] מותר בתרומה ואסור בקדש דהני בכלל מעלה זו מדאונן צ"ט לקדש אבל לא לתרומה ש"מ דבקדש אסור ובתרומה שרי

דף כ' ע"ב האונן. רש"י פי' בפ"ח דפסחים (דף צ) האונן שמתו מוטל לפניו כדאמ' בפ"יב דזבחים (דף כ') איזה אונן כ"ז שלא נקבר וה"נ פי' רפ"ב דזבחים (דף טו) דחשיב לאונן בהדי פסולי עבודה וה"פ בכ"מ ותימא לי הא ודאי אפי' לאחר קבורה קרוי אונן כל אותו היום של מיתה דבאנינות לילה שלאחריו הוא דפליגי התם תנאי אי הוי אונן מה"ת או מד"ס ומה שהביא מפ"יב דזבחים אני תמה דהתם משמע להדי' להיפך דתניא התם עד מתי מתאונן עליו כל היום רבי א' כ"ז שלא נקבר ואמ' במ"ע אלימא ביום מיתה מי איכא דל"ל יו' מיתה תופס לילו מדרבנן ותו רבי א' כ"ז שלא נקבר הא קוברו אישתרי לי' מי איכא דל"ל ואחריתה כיום מר וכו'

ומח"כ ברפ"י דזבחים (דף צד) [צ"ל ברפ"ד דף קצ"ט] תנן אונן נוגע וא"ט ורמי לי' בגמ' ממשנתינו דאונן ומח"כ צריכין טבילה לקודש ושני ר"י כאן בשלא טבל ופריך וכי טבל מאי הוי הא הדרי עלי' אנינות דא' רבה וכו' ומסיק באכילה עביד רבנן מעלה בנגיעה לא והא דמח"כ צ"ט משמע מדתני לה בהדי אונן בחדא בבא דדומיא דאונן הוי ולמאי דס"ד דאונן אפי' לנגיעה צ"ט הה"נ למח"כ ולמסקנא דלנגיעה ל"ע מעלה גבי אונן הה"נ למח"כ לנגיעה ש"ד. מיהו זה לפי' רש"י התם דלמאי דמסיק בנגיעה ל"ע מעלה הדר בי' משנוי דר"י לגמרי. אבל התוס' פי' התם דלמסקנא נמי הא דאונן נוגע בשטבל דוקא ומשנתינו בשלא טבל והא דרבה דחוזר אנינות היינו לאכילה ולפי"ז למסקנא נמי האי דמשנתינו דאונן צ"ט היינו לענין נגיעה ודכוותי' טבילה דמח"כ לנגיעה נמי ובשלא טבל ומ"מ התוס' מסקי התם דפי' רש"י עיקר והשתא כיון דאונן מות' בנגיעה בלא טביל' הה"נ הא דמח"כ דהא חד טעמא לתרווייהו כיון דעד האידנא אסו' באכילת קדשים איצטרכו טבילה כדמפ' בגמ'. וכיון דעל אונן ל"ג נגיעה הואיל ומחמת אנינות גופי' שרי במגע ה"נ מח"כ דהא מחמת חיסרון כפרה גופה שרי בנגיעה ל"ג על הנגיעה וכן פי' הרמב"ם (בפי"ב מה' שאר אה"ט) דמח"כ נמי א"צ טבילה אלא לאכילה אבל נוגע לא והא דכתב כאן בפי' המשנה דמח"כ פוסל את הקודש כשנגע והא אונן מותר ליגע אין כוונתו דעשו מעלה במח"כ שאינו באונן לענין נגיעה דצ"ט דהא ליתא מדתנא להא בחדא בבא וחד טעמא לתרווייהו שווין הן ועוד אי סד"א דעביד מעלה יתרה במח"כ מבאונן לענין דצ"ט א"כ ה"ל אונן ומח"כ ב' מעלות והא בין למ"ד עשר מעלות שנו כאן בין למ"ד י"א ל"ח הא דאונן ומח"כ אלא לחדא מעלה א"ו מה"ט כיון דעד האידנא אמור ל"ג אלא על אכילה ולא על הנגיעה אבל מ"מ פוסל מח"כ קודש במגע כיון שאסור באכילה ולא יצא עדיין מטומאתו מה"ת לענין אכילת קודש דמה"ט ט"י פוסל את התרומה הואיל וע"י אסור בתרומה אבל אין אסור בנגיעה מחמת