טורי אבן קלו

דסכות שבות במשמע בלא שבתון ושמא י"ל כיון דר"ה נאמר בקרא קודם לסוכת וגבי ר"ה כתיב שבתון תחילה הוא עיקר משל סוכות הכתוב לבסוף וכיון דשבתון דר"ה בע"כ שבות במשמע הואיל ופתח בו תחילה הא מגלי על שבתון דסוכות דשבות במשמע אע"ג דכתיב לבתר מקרא קודש ולא של סוכות המאוחר יגלה על של ר"ה הקדים

הרי הוא אומר אלה מועדי ה' ומסיפא דקרא דמקרא קדש משמע קדשהו בע"מ ואע"ג דבפ"ב דר"ה (דף כט) תנן ראש ב"ד א' מקודש וכל העם עונים אחריו מקודש מקודש ואמ' בגמ' מנ"ל אמר קרא אשר תקראו אותם קרי בי' אתם רנב"י א' אמר קרא אלה הם מועדי הם יאמרו מועדי מקודש מקודש תרי זימנא ל"ל דכתיב מ"ק. י"ל ב' פעמים כתב מ"ק א' בתחילת הפ' קודם למועדת וא' לבתר א' אתו לדרשא דהכא וא' לההוא דפ"ב דר"ה ועוד קרא ג' נמי נאמר שם ושם בחי' יתבאר יותר

וביום ז' עצרת מה ז' עצור. נ"ל מדכתיב וביום הז' בויו מוסיף על ענין ראשון להיקשא דמה ז' עצור א"נ מדלא אהדר קרא הכא במ"ת בפ' ראה לאיסור מלאכה בשום רגל מג' רגלים מ"ש דאהדרי' בז' של פסח לחוד אנא להקישא דאף ששה עצורים

ת"ל וביום ן' עצרת מה ז' עצור וכו' יש לפ' משום דכתיב בז' עצרת דמשמע דז' לחוד עצור אבל לא הששה ומאחר דמקרא א' מרבה וא' ממעט לא מסרן אלא לחכמים לומר שאסו' במקצת דהיינו דבר שאין אבוד כל ז' ובאבוד מותר א"נ מדכתיב וביום השביעי בה' מיעוטי משמע למעט הו' ימים מאיסור כל מלאכה אבל ק"ל דבפ"ק דפסחים (דף ה) יליף רנב"י דחמץ בע"פ אסור דכתיב אך ביום הראשון תשביתו ראשון דמעיקרא משמע ופריך התם דכתב ביום הראשון שבתון וביום הח' שבתון ה"נ ראשון דמעיקרא משמע ומשני מה ח' ח' דחג אף א' א' דחג הראשון ל"ל למעוטי חש"מ חש"מ מראשון ושמיני נפקא ומשני סד"א הואיל וכתיב וביום הראשון וי"ו מוסיף על ענין ראשון דאפי' בחש"מ נמי קמ"ל ופריך לא לכתוב רחמנא לא וי"ו ולא ה"א והשתא מאי קא ק"ל הא ה"נ דריש בה"ג דמקרא א' מרבה חש"מ לאסור מלאכה ומקרא א' ממעט הא כיצד לאסור שאינו אבוד ולהתיר אבוד ה"נ נימא וי"ו מוסיף על ענין ראשון לאסור שאינו אבוד וה' מיעוטי משמע להתיר האבוד ויתר הדברים מה שיש לדקדק עוד בשמעתין יתבאר ריש מס' מועד קטן בחי'

יח ע"ב נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה. ל"צ למיתני למעשר כלל אלא בלחולין ולתרומ' בלחוד סגי דש"מ דלחולין הקל בעי נטילת ידים ולתרומה החמור' נמי סגי בנטילה ולא בעי טבילה כמו לקודש דסיפא והא ממילא ש"מ להא דמעשר דבעי נטילה דלא גרע מחולין ודסגיא לי' בנטילה וא"צ טבילה כקודש דלא חמיר מתרומה מיהו אליבא דרבנן דס"ל דמעשר בעי נ"י אף לנגיעה וחולין לאכילה אין לנגיעה לא וכן למאי דמסיק דמעשר בעי נטילת ידים באכילה דפי' וחולין נהמא אין פי' לא ניחא דקתני מעשר משום נגיעה או פי' ובגמ' אפרש עוד

טבל לחולין הוחזק לחולין אסור למעשר יש לפרש דבטבילה גמורה מיירי בטמא שצריך טבילת כל הגוף מה"ת דלאו ארישא קאי דמיירי בטומאת ידים לחוד הא בחולין ובמעשר ובתרומה בנטילה סגי להו וא"ל דאטומאת ידים (דאורייתא) [דרבנן וכצ"ל] קאי וקמ"ל דאע"ג דעבוד מילת' יתירא דטבל בהני דסגיא להו בנטיל' אם לא הוחזק לחמור אלא לקל כאלו לא טבל לחמור מיהו מדפריך בגמ' מדתני' בין נתכוון ובין לא נתכוון ידיו טהורות אברייתא דבעי כוונה ולא פריך לה אמתני' משמע דאמתני' לק"מ דמיירי בטומא' של תורה אבל טומאת ידים דקיל דאינו אלא מדברי סופרים מודה דא"צ כוונה מכלל דמתני' מטומאה חמורה של תורה מיירי ולא בטבילת ידים מיהו למאי דמשני כאן בחולין דאצ"כ כאן במעשר מהשתא א"ל דמתני' מטומאת ידים קלה נמי איירי ובגמ' אפרש לה

טבל ולא הוחזק כאלו לא טבל פי' רש"י ולא הוחזק לא נתכוון לשם טבילת טהרה אלא לרחיצה בעלמא. וק"ל למה אינו מפ' דהאי טבל ולא הוחזק דומיא דרישא דהא דטבל לחולין הוחזק לחולין ואינך דרישא דאיירי שנתכוון לטבילה גמורה ולא לרחיצה בעלמא והא לכ"ע מהני מה"ת אפי' למ"ד חולין צריך כוונה כיון דנתכוון לשם טבילה גמורה אע"פ שלא נתכוין למעשר ולאינך עלתה לו טבילה לכל דאין טבילה לחצאין. וכה"ג אמ' בספ"ק דכריתות (דף ח) מאן דמחייב חמש טבילות כיון דטבל לחדא איטהר ואפי' אמר על הראשונים אני טובל טהר מכולהו כדמוכח התם להדיא וכן פי' רש"י התם היינו משום דאין טבילה לחצאין וה"נ ל"ש וטבל ולה"א מיירי נמי בכה"ג שנתכוון לשם טבילה ולא לרחיצה בעלמא אלא שלא הוחזק כלל ולא נתכוון בשע' טבילה לשום דבר לא לחולין ולא למעשר ולא לאחד מן השאר הוי כאלו לא טבל ומדרבנן דאלו מה"ת כיון דנתכוון לשם טבילה סגי ומהני לכל ובהא כ"ע מודו: והא ל"ל דכה"ג דטבל לשם טבולה סתם אלא שלה"ח לשם אחד מאלו מהני אפי' מדרבנן והא דלא מהני מדרבנן ברישא בטבל לשם חולין היינו משום דהוחזק לחולין גרע טפי דעקר דעתו לגמרי ממעשר וכן בטבל לשם מעשר ואינך נמי ה"ט משום דעקר דעתו לגמרי מן החמור ממנו וכמו שאכתוב בסמוך בשם התוס' ולפ"ז דאי נתכוון לשם טבילה סתמא מהני אפי' מדרבנן לכל ומהשתא בע"כ סיפא דטבל ולה"א א"א לפרש אלא כדפי' רש"י דהיינו שלא נתכוין אלא לרחיצה בעלמא ליתא דבע"כ בטבל סתם לשם טבילה אלא שלא נתכוין לשם אחד מאלו כאלו לא טבל כלל מדרבנן דאי סד"א דמהני כה"ג ר"א דאמ' בגמ' טבל ועלה מחזיק עצמו לכל מה שירצה היכי משכחת לה אי בטבל לשם טבילה סתם חזקה זו ל"ל ואי בטבל בהדיא לשם א' מאלו לא מהני חזקה לאחר שעלה דאם הוחזק אינו מחזיק לאחר שעלה כדאמר' בגמ' אלא ע"כ האי טבל ונתכוון לשם טבילה אלא של"צ להדיא למעשר ולאינך נמי אפ"ה לא מהני מדרבנן ור"א אהא קאי. ודוחק לומר דהא דר"א דטבל ועלה היינו של"צ בשעת טבילה אלא לרחיצה בעלמא ועוד דאמ' לקמן עודהו רגלו אחת במים אע"פ שהוחזק מחזיק עלה אם לא הוחזק מחזיק ואם הוחזק אינו מחזיק ומדאם הוחזק אינו מחזיק דסיפא דהתם מיירי בשנתכוון לשם טבילה שהרי הוחזק רישא דאם ל"ה מחזיק מיירי נמי בנתכווין לשם טבילה ואפ"ה צריך להחזיק

חייבין עליו מיתה וחומש פי' רש"י מיתה זר האוכלן מזיד וראיתי בירושלמי ספ"ק דחלה דפריך אהא דאמר רב בספ"ט דסנהדרין (דף פג) זר האוכל תרומ' ואינו במיתה רב פליג על מתני' פי' מדתנן חייבין עליהן מיתה ומשני פתר לה בכהנים פי' בכהן האוכל בטומאות הגוף מיירי מתני' דחייבין עליו מיתה ופריך והא תנינן חומש וכי יש חומש בכהנים פתר לה לצדדים היא מתני' רישא בכהנים סיפא הא דחומש בישראל והא דתנן ואסורים לזרים רפ"ח דיבמות (דף ע"ג) מייתי לה למתני' ופי' רש"י התם דאיצטריך למיתנה משום סיפא משא"כ במעשר אפי' איסור ליכא והתוס' פי' דאסור לזרים אפי' חצי שיעור וכן פי' בירו' התם אליבא דר"י דס"ל זר שאכל את התרומה חייב מיתה דהא דתנן ואסורים לזרים דמשמע איסורא בעלמא היינו בחצי שיעור ונ"ל דאפילו לרב האי ואסורים לזרים דסיפא בחצי שיעור מיירי דאי בכשיעור א"כ אמאי עריב ותני חומש דזרים בהדי רישא דמיתה דמיירי לדידי' בכהנים ומשום טומאה קאמ' ה"ל למתני להאי חומש בסיפא בתר ואסור לזרים דמיירי במזיד הל"ל וחייבין עליו חומש ובשוגג א"ו ואסורים לזרים אפי' לרב ל"מ אלא מחצי שיעור לפיכך לא עירב לחומש בהדי זרות דחומש פחות מכשיעור ליכא כדתנן בפ"ז דתרומות האוכל פחות' מכזית תרומה משלם את הקרן ואין משלם את החומש מש"ה עריב לי' ברישא בהדיא חייבין עליו מיתה דשניהם אינן אלא בכשיעור דמיתה נמי ליכא בפחות מכשיעור. מיהו ק"ל לפי"ז אליבא דרב אמאי נקט תנא למילתא בתרי גווני דלענין טמא נקט לה בכשיעור ובזרות בפחות מכשיעור י"ל דקמ"ל דחומש דאוכל תרומ' בשוגג שיעורו שוה למיתה דאוכל בטומא' מה התם בכזית דגבי טומא' אכיל' כתי' איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשי' לא יאכל ואתרומ' קאי כדא' בפ"ח דיבמו' (דן עא) ואכיל' בכזי' אף חומש דתרומ' בכזית לאפוקי ממ"ד בפ"ב דפסחים (דף לג) דאוכל תרומה בשוה פרוטה אע"ג דליכא כזית חייב חומש בשוגג אע"ג דכתוב בי' אכילה נ"ל מדכתיב ונתן ונתינה הוי בש"פ וה"ה למזיד להאי תנא נמי אינו חייב משום זרות אלא בכזית כדמוכח התם לפיכך עריב לחומש דזרות בהדי מיתה דטומאה למימרא דשיעורן שוה בכזית ואי הוי תנא לחומש דזרות בהדי מזיד דזרות ה"א דשיעור שניהם שוה בש"פ ואע"ג דכבר תני בפ"ז דתרומות דאין חומש בפחות מכזית דתני משלה את הקרן ואין משלם את החומש דמשלם את הקרן ע"כ בדאיכא ש"פ מיירי ואפ"ה אין משלם את החומש דכה"ג דייק בפ"ב דפסחים אברייתא. מ"מ דרך התנא להשמיענו בקוצר אגב אורחי' אן למה דתנן בהדיא במ"א וכה"ג אמרינן בריש ברכות קמ"ל דכפרה לא מעכבא אע"ג דתני לה בהדיא במס' נגעים וכמו שפי' התוס' התם. עי"ל בע"א ולא ראיתי להאריך בזה יותר

אלא חולין אחולין קשיא ולא הוי מ"ל הא ר"ע והא רבנן דשמעינן לי' לר"ע דא' שני עושה שלישי בחולין כדתנן בפ"ה דסוטה (דף כז) כל אשר בתוכו יטמא אין אומר טמא אלא יטמא לימד על כיכר שני שמטמא את השלישי די"ל דע"כ ל"ק ר"ע דכיכ' שני עושה שלישי בחולין אלא בטומא' דאורייתא אבל בדרבנן לא דכה"ג אמ' בפ"ב דחולין (דף לג) אמתני' דהשוחט ולא יצא מהם דם. מיהו ק"ל דאהא מתני' דהשוחט דתני ונאכלין בידים מסואבות מ"ל בידים תחילות כגון הכניס ידיו לבית המנוגע דידיו תחילות דגזרינן ידיו אטו גופו ור"מ היא דאמ' ידיו תחילות אף לחולין וה"נ ה"ל לאוקמא מתני' דנוטל לידים לחולין בידים תחילות כר"מ ודלא כרבנן דאמר התם אין ידים תחילות לחולין מיהו למאי דפי' במתני' מדנקט במתני' מעשר וע"כ כרבנן דפליגא עלי' דר"מ דשאני להו בין חולין למעשר ונקט מעשר למאי דס"ד השתא אפי' לנגיעה ולמסקנא מעשר אפי' אכילה דפי' בעי נטילה ולחולין אכילה דנהמא אין דפי' לא וכמ"ש בסמוך וכיון דמתני' דלא כר"מ אלא כרבנן לא נ"ל לאוקמא בידים תחילת כר"מ ולא כרבנן.