טורי אבן קלג

בובאת שמה ר"פ ליל יט"ר מעכבו כדפי' ואלו אשה למאי דפשט הת' אביי לדבריו דר"ז דאית' בב"ת משום דאיתה בשמח' וקרינן בי' ובאת שמה משום ש"ש אין ובאת שמה של אשה חל עד היו' אבל לא בליל יט"ר דאין נוהג בשמחה כדפי' לעיל בפ"ק. וכיון דובאת שמה לגבי אשה בליל יט"ר אכתי ליתא א"כ אין הלילה מעכבתה מלחול לאו דב"ת ואם נדרה בליל יט"ר של רגל עול' רגל זה לגבי אשה ללאו דב"ת דהא אכתי כל זמן ביאה דידה לא הגיע ועדיין עתיד לבוא כל מה שראוי' לביאת רגלים של אשה וזה דבר תימה להחמיר באשה מבאיש. ועוד לפי"ז סברת אביי הוא לגמרי מהופך מדר"ז דאלו לאביי דס"ל אשה בעלה משמחה ליתא בב"ת כל עיקר ואלו לר"ז לא מבעי' דאיתה בב"ת אלא דיש בה חומרא יתירא מבאיש וסברת הפוכה כזו לא מצינו דנחלקו בהו תנאי ואמוראי הא לק"מ דודאי הא דתלה רחמנא לב"ת בובאת שמה לאו בביאת כל אדם בדידי' תליא אלא בזמן ביאה לכל דהא מש"ה בעינן כולה רגל לב"ת מפני שכל הרגל זמן ביאה הוא וכיון שכן א"ל דבזמן ביאת אנשים תלה רחמנא נמי אפי' לב"ת דנשים והואיל וליל יט"ר זמן ביאה הוי לאנשים משום ר"פ ה"נ אפי' לנשים מעכב ליל יט"ר לענין ב"ת הואיל ומ"מ זמן ביאה הוי לאנשים ולא אזלינן בתר זמן דגופייהו. ותדע דבלא"ה לאו לגבי חד וחד בתר זמן ביאה דגופי' אזלינן אלא אם זמן ביאה הוא לשאר אע"ג דלדידי' לאו זמן ביאה הוא מעכב לדידי' נמי לענין ב"ת דאלת"ה אלא בתר זמן דגופי' אזלינן לענין ב"ת. א"כ מי שהי' טמא בימים הראשונים של רגל דפטור מן הראי' ומכל חובת הרגל כדאמ' בפ"ק ונטהר ביום הז' דחייב למ"ד כולן תשלומין זה לזה ולר"י בפ"ק (דף ט) אפי' למ"ד כולן תשלומין דא' מ"מ לענין טמא לא אמר כיון דל"ח בא' ל"ח בב' הואיל ויש לו תשלומין בפ"ש וכי אזלינן בתר זמן ביאה דידי' ואין מעכב לדידי' לענין ב"ת אלא יום הז' של הרגל בלבד הואיל וכ"ז ביאה דידי' ברגל זה אינו אלא אותו יום בלבד והא ודאי לא אלא בתר זמן ביאה דעלמא אזלינן וה"נ גבי נשים אמרי' כן וכיון שכן מנלן דהאי ופנית בבקר מיירי מליל מוצאי יט"ר דילמא מי"ט ראשון גופה איירי ובקיים מצות ר"פ כבר בלילה ול"צ לפ' דטעון לינה היינו כל הרגל דהא כל הרגל חיי' בש"ש דאינו נאכל אלא בירושלים ואע"ג דאם חל יט"ר בשבת למ"ד בפ"ו דפסחי' (דף כ) דבעינן זביחה בשעת שמחה א"א לקיים מצוה שמחה בקרבן דמע"ש א"א כיון דבעינן זביחה בשעת שמחה ובשבת נמי לא דאין ש"ש דוחין שבת וא"כ אפשר לקרא דופנית בבקר בי"ט שחל בשבת מיירי מ"מ קרא מסתמא לא מיירי אלא ברוב שני' דה"ל יט"ר בחול כדנ"ל התם דחגיגה א"ד שבת דכתי' וחגותם ז"י ח' הוי מכאן לחגיגה שא"ד שבת ופריך והא זימנין דאינו אלא ו' ימים כגון שחל יט"ר בשבת ומשני ז' איתי' ברוב שנים אלמא קרא סתמא מרוב שנים מיירי שחל יט"ר בחול וברוב שנים א"א לומר ופנית בבקר עד כלות החג מפני שלמי שמחה ואע"ג דא"א לז' ימי הרגל בלתי שבת מ"מ איתי' בש"ש בשלמים הנשחטין בע"ש שהוא מימי הרגל וה"ל זביחה בשעת שמח' וכ"ת למאי דפי' דהאי ופנית בבקר דילפינן מיני' לינה הוא משום דבי"ט א"א משום שלמי שמחה דאין נאכלין אלא בירושלי' דילמא מיירי קרא בשעת היתר הבמות דיכול להקריב ולאכול שלמי' בכ"מ וא"צ לאכול במקום שהי' המשכן קבוע שם כמו בנוב וגבעון וגלגל כל י"ד שנים שכבשו וחלקו שהי' שם המשכן ובמה גדולה של ציבור ואע"פ שאין מקריבין חובות בבמה קטנה כדאמ' בפ"ב דזבחי' (דף קט) הא ש"ש לאו דבר שבחובה הויין כדנ"ל בפ"ק (דף ח) מושמחת בחגיך לרבות כל מיני' שמחות לשמחה מכאן אמ' ישראל יי"ח נדרים ונדבות וכו' אע"ג דכל דבר שבחוב' אין באין אלא מן החולין כדא' התם דזה צריך ביאור ארוך ויתבאר בחידושי למס' סוכה פ"ד. גם מה שהק' התוס' בכמה מקומות דל"ל קרא דחה"ס טעון לינה ת"ל בלא"ה טעון לינה משו' ש"ש שנוהג בכל ח'. ותי' דנ"מ אם הבי' ש"ש אתמול דהא נאכלין לב' ימים ולילה אחת אכתי לא הועילו כלום דנהי דא"צ ש"ש משום האי יומא כיון דנאכלין לב"י מ"מ צריך להבי' ש"ש היום משום הלילה דלהבא שכבר ש"ש דאתמול נעשה נותר היום ובמה יהי' לו לשמוח בלילה דלהבא אם לא שיקריב ש"ש היום לצורך הלילה דהא שמחה נוהג בלילות כבימים ושם יתבאר $$ציור בספר$$

מאי לאו אין לה יום טבוח כלל וק"ל איך ס"ד דלב"ה אין תשלומין לעצרת כלל הא קתני סיפא ומודים שאם חל בשבת שיום טבוח אחר השבת ואי אין לו תשלומין אמאי בחל בשבת יום טבוח אחר שבת וי"ל דלמאי דס"ד השתא ודאי יש לו תשלומין אלא שהתשלומין אינו אלא יום א' מש"ה בחל בשבת יום טבוח לב"ה אחר שבת. דה"ל יום שני. ולפי"ז נ"ל הא דפריך בסמוך אהא דתני רבה ב"ש מאי לאו דגמור מחודש ליום א' לאו אר"א פריך לה לחוד דאמ' עצרת יש לה תשלומין כל ז' אלא אמשנתינו נמי פריך דהא ממתני' נמי מוכח דעכ"פ יום א' יש לו תשלומין לעצרת

מאי לאו י"ט של עצרת למאי דס"ד השתא ה"ל להקשות ממתניתן גופי' דתני סיפא ומודים שאם חל בשבת שיום טבוח אחר שבת דש"מ דיום א' עכ"פ יש לו תשלומין. ונ"ל דאהא סמיך הגמ' לשבש הברייתא ומשני לא יום טבוח אלא ימי טבוח והא בברייתא תני יט"ר של עצרת ותו לא וזה תימא וכי מפני שקשי' לאמוראי משבש לברייתא דא"כ לא נקשי לאמוראי משום ברייתא דנימא משבשתא היא. א"ו הכי שאני דמיני' ובי' מוכח דשבשתא היא דאל"כ תקשה לה משנתינו

מאי לאו גמר מחודש ליום א' כחודש ק"ל ליום א' האי בנין אב ל"ל הא יום א' בהדיא כתיב ואי לאפוקי שלא תאמר יש לה תשלומין כל ז' דמהיכא תיתי לומר כן דהא כל כמה דלא גלי לן קרא בהדיא דיש לו תשלומין מסתמא אין לו תשלומין כלל כדמוכח כולה שמעתין

אמר רבה ותסברא אטו עצרת יומי מנינן וכו' והשתא האי תנא אתיא לי' לתשלומין כ"ז לעצרת מהאי דיני'. וק"ל אכתי תקשה לר"א דנ"ל תשלומין ז' לעצרת מהיקשא לחה"מ ואלו האי תנא מפיק לה מגופי' דמנה ימים וקדש עצרת $$ציור בספר$$

אימת אלימא בי"ט קצירה בי"ט מי שרי ק"ל מאי פריך הא ודאי מה"ת קצירה שרי בי"ט לפי' הרבה מפרשי' דכל מלאכות שבאוכל נפש הכל שרי מה"ת אלא שחכמים אסרו מלאכות הנעשים לימים הרבה כקצירה וטחינה וכיוצא בהם וכמש"כ הר"ן רפ"ג דביצה. וה"נ הא דפריך ר"י אחג האסיף בי"ט אי שרי הא ודאי שרי מה"ת משום א"נ. וי"ל כיון דלא שרי מה"ת אלא קצירה ואסיפה מעוטה לצורך א"נ בי"ט ולא הרבה לצורך חול אין זה קרוי חג הקציר וחג האסיף בשביל קצירה ואסיפה מעוטה כזו. מיהו ק"ל לרבה דס"ל בפ"ג דפסחי' (דף מו) האופה מי"ט לחול אינו לוקה משום דאי מיקלע לי' אורחים חזיא לי' משמע התם דלרבה ליכא איסור כלל מה"ת דפריך לר"ח דל"ל הואיל איך אופין מי"ט לחול משמע לדידי דא"ל הואיל ניחא דשרי מה"ת לגמרי. וכיון שכן קצירה ואסיפ' שרי לגמרי מה"ת בי"ט ואפי' לצורך חול הואיל ושרי' לצורך א"נ דיו"ט גופי' וא"ל הואיל ואיקלע לי' אורחי' חזיא לי' והשתא שפיר קרי' קרא חג הקציר והאסיף כיון דכל קצירה ואסיפה שריין מה"ת לגמרי כמו בחול וצ"ל ר"י ור"ל כר"ח ס"ל דל"ל הואיל מיהו לר"י אינו מוכרח דל"ל הואיל דלדבריו דר"ל קאמר לדידך דא' קצירה בי"ט מי שרי אלמא ל"ל הואיל חג האסיף מאי דרשת בי' לדידך אסיפה בי"ט מי שרי. מיהו התוס' פי' בפ"ק דביצה על פי' הירושלמי אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם וסמיך לו' ושמרתם את המצות כלומר מלישה ואילך הוא דשרי א"נ למעוטי טחינה והרקדה כ"ש קצירה ואסיפה א"ש טפי דהשתא אתיא דר"ל ור"י אפי' כרבה דא"ל הואיל דקצירה ואסיפה אפי' לצורך יו"ט נמי אסור מה"ת. מיהו הא דירו' דקא' משמיר' ואילך דהיינו מלישה הוא דשרי א"נ ע"כ לרבא דגמ' דידן בפ"ב דפסחים (דף מ) דאמר שמירה דלישה לאו שימור הוא ומצריך שמירה מקצירה ואילך א"כ לפי' דרשת סמוכים דירו' קצירה ואסיפה נמי שרי' מה"ת ולרבה דא"ל הואיל אכתי מאי ק"ל לר"י ור"ל מיהו בירו' דורש עוד אך הוא לבדו הרי אלו ג' מעוטין מכאן שלא יקצור ולא יטחן ולא ירקד בי"ט ואמ' התם דברירה איכא בין הא דרשא לדרשא דושמרתם מ"מ לרבא דדרש מהוא ולא מכשירין ומלבדו ולא מילה שלא בזמנו ברפ"ק דשבת אין כאן אלא מיעוט אחד דאך למעט קצירה ואכתי אסיפה דר"י שרי מה"ת ואפש' דאפי' להא דירושלמי דדרש ג' מיעוטין לקציר' וטחינה והרקדה אכתי אסיפה שהוא מעמר אין לנו מקרא לאסו'. ולמאי דפי' דאפ"ת דקצירה ואסיפה לצורך א"נ די"ט שרי מה"ת אפ"ה בשביל קצירה ואסיפה מעוטה א"ר לקרות החג חג הקציר וחג האסיף ניחא לי הא דפריך ר"י גבי חג האסיף אי בחש"מ מלאכה בחש"מ מי שרי ואיכא למידק הא ודאי קצ ירה ואסיפה בחש"מ שרי כדאמ' בפ"ב דמועד קטן (דף יב) רב חצדו לי' חצדא במועדא וכן רב הונא ואפי למאן דאסר התם במחובר אפי' כולה אבוד מ"מ באין לו מה יאכל במועד שרי לכ"ע כדאמ' הת' וי"ל דבשביל קצירה ואסיפ' מעוטה שאינו מותר אלא לימי מועד בלבד אין ראוי לקרות החג על שם אסיפה מעוטה כזו. מיהו לרבה דא"ל הואיל אפ"ת דקצירה ואסיפה אפי' לצורך י"ט אסור מה"ת בי"ט מדרשת הירושלמי לק"מ אסיפ' בחש"מ מי שרי כיון דבאין לו יאכל שרי אי אמרת הואיל ואי מיקלעי לי' אורחים הרבה ואין להם מה לאכול שרי א"כ כל מלאכת קצירה ודאי כולן שריין בחש"מ מה"ת ומאי ק"ל לר"י. ובע"כ צ"ל דר"י כר"ח ס"ל דל"א הואיל ובסמוך אפרש עוד

אר"י אלא מעתה חג האסיף וכו' חש"מ מי שרי אלא חג הבא בזמן אסיפה ק"ל הא בפ"ק דסנהדרין (דף יג) משמע דכ"ע דרשי לחג האסיף ממש ואחש"מ קאי כר"ל וה"ל לר"י להקשות לכל הני תנאי חש"מ מי שרי דהכי תניא הת' אין מעברין את השנ' אלא א"כ תקופה חסירה י"ו דדרש חג האסיף תקופת השנה לאסיף ממש דהיינו חש"מ שמותר באסיפ' יהי' בתקופה חדשה מש"ה אסור י"ו מעברין דה"ל יום א' מח"שמ מתקופה ישינה דיום תקופה גומר אבל אי נפלו בט"ו שהוא יט"ר של חג אע"ג דיום תקופה גומר וה"ל י"ט מתקופה ישינה ל"ל בה דלא קרוי חג האסיף אלא חש"מ שאסיפה מותרת בו אבל לא יום ט"ו שהוא י"ט ואסיפה אסור בו והכי ס"ל לר"ש התם דכולה חג דהיינו כל חש"מ בתקופה