טורי אבן קלב

מה"ת אפ"ה אסורא דרבנן איכא מפני שנראה כעבודה בקדשים דהא למאי דמסיק לעיל הא דנשים סומכות רשות היינו דא"ל אקפו ידייכו וע"כ לא שרי ר"י אלא משום נחת רוח לנשים כדמוכח לעיל הא לא"ה אסור מדרבנן וה"נ א"ל אליבא דב"ש דאפ"ת לא בעי סמיכה בכל כחו כיון דל"צ סמיכה נראה כעבודה בקדשים ואסור מדרבנן וכונה מתני' אפרש בחי' למסכת ביצה פ"ב

אין כה"ג מתלבש בכליו. פי' התוס' שבח' בגדים מיירי שבי"ט הי' רגיל כה"ג לעבוד בשביל כבוד היום אבל ביום טבוח לא הי' לובשן כדי לעבוד כדי שלא יתראה שהוא י"ט והביאו ראייה מן הירו' אר"י בר בון בשם ריב"ל בכל יום כה"ג מתלבש בכליו והולך ומקריב תמיד של שחר אם יש שם נדרים ונדבות מקריב אותן והולך לביתו ואוכל ובא ומקריב תמיד של ערב ר' עוקבא בשם ריב"ל לא הי' עושה כן אלא בשבתות וי"ט כלומר לא הי' רגיל להתלבש בכליו ולעבוד אלא מפני הכבוד היום אבל אי בעי מקריב בכל אוות נפשו כדתנן כה"ג מקריב חלק בראש וביום טבוח אף לכ"ע לא הי' מתלבש שלא יכירו שהוא י"ט וק"ל על פי' זה דהתינת לרב עוקבא אבל לר"י דבכל יום הי' מתלבש בכליו ועובד א"כ ביום טבוח אמאי לא הא אין בזה היכרא שהוא י"ט שהרי בימי החול נמי הי' רגיל לעבוד ומיהו אני תמה על התוס' שמסיימי וביום טבוח לכ"ע לא הי' מתלבש שלא יכירו שהוא י"ט והא לר"י בר בון אמאי לא הא אין כאן היכר לי"ט כיון דבכל יום הי' רגיל כן מ"ש יום זה מיומים ואם יאמרו התוס' דלר"י נמי לא הי' רגיל כן אלא שבת וי"ט בלבד משום כבוד היום אלא דקמ"ל דאם רצה להתלבש ולעבוד הרשות בידו ואין לאנשי בית אב לעכב ע"י א"כ מאי קמ"ל מתני' היא כה"ג מקריב חלק בראש בפ"ק דיומא (דף יז). ועוד הא בירו' גופי' לא משמע הכי דאמ' התם אית תנא הציץ מרצה על מצחו פי' אבל אם אין על מצחו אינו מרצה שנאמר והי' על מצחו תמיד ואית תנא אפי' בזווית מהדין דיום הכיפורים פי' כדאמ' התם כה"ג ביום הכיפורים יוכיח שאינו על מצחו ומרצה מ"ד הציץ מרצה על מצחו מסייע לר"י בר בון פי' כיון דא"מ כשאינו ע"מ בע"כ צריך לעבוד בכל יום כדי שיהי' הציץ מרצה על טומאת הקדשים ומ"ד אפי' בזווית מסייע לר"ע פי' כיון דאפי' אינו על מצחו מרצה א"נ לעבוד בכל יום ולא הי' רגיל לעבוד אלא בשבתות וי"ט מפני כבוד היום וש"מ דלר"י בר בון הי' מוכרח לעבוד בכ"י כדי לרצות על הקדשים והשתא כ"ש שתקשה טפי על פי' התוס' למה אין מתלבש בכליו ביום טבוח זה לר"י בר בון דהא אין כאן הוכחה שהוא י"ט כיון שמחויב בכ"י לעשות כן משום ריצוי הקדשים. מ"מ י"ל כיון דהא מילתא דר"י ב"ב ור"ע תליא בפלוגתא אי הציץ מרצה בשאינו על מצחו והא פלוגתא דתנאי היא שם בפ"ק דיומא דלר"ש מרצה ולר"י אינו מרצה אמר לך ר"י ב"ב דמתני' ר"ש היא דאמר באינו על מצחו מרצה וא"צ לעבוד בכ"י אלא בי"ט בלבד מפני כבוד היום מש"ה באותו יום טבוח אינו מתלבש בכליו שיהי' ניכר שאינו י"ט ואיהו דאמר כר"י דאמ' אינו על מצחו אינו מרצה ובע"כ צריך כה"ג ללבו' כלי' בכל ימות החול ולדידי' ל"ל הא דתנן אין כה"ג מתלבש בכליו דהא כיון דבכל היום צריך להתלבש בכליו אין לבישת כליו הוכחה שהוא י"ט ואם לבש ל"ל בה

מה חה"מ יש לו תשלומין. פי' רש"י כדרבינן מקרא בפ"ק בחה"ס וה"ה בחה"מ שהרי אף הוא ז"י וק"ל איך אפשר ללמוד חה"מ מחה"ס בבנין אב דמה לחה"ס שכן מרובה מצותו סוכה ולולב ערבה. וניסוך המים כדאמר רפ"ק דיומא (דף ב): ועק"ל הא חה"ס יש לו תשלומין ח' וחה"מ אינו אלא ז': ועק"ל דפריך בסמוך ונקיש לחה"ס. ומשני תפשת מרובה ל"ת והשת' תקשה דנקיש שניה' חה"מ ועצרת לחה"ס שיהי' להם תשלומין ח'. ול"נ דתשלומין ז' לחג המצות נ"ל מדכתוב בפ' בא והי' היום הזה לזכרון וחגותם אותו חג לה' ואיו"ט ראשון קאי ונאמר ז"י מצות תאכל וביום השביעי חג לה' ופי' הרמב"ן בפי' התורה שהכוונה שיביאו קרבנם ביום הז' ולא יאחרו עוד שא"ל חשלומין אח"כ וכ"ת ימים שבין א' לז' לתשלומין מנ"ל י"ל מק"ו נפקי מה א' וז' שאין קדושה לפניהם ולאחריהם חוגג כ"ש אלו שיש קדושה לפניהם ולאחריהם וכה"ג נ"ל לר"י לקמן דחש"מ אסור בעשיית מלאכה ואף על גב דשאר תנאי נ"ל הא מקראי לקמן היינו משום פירכא דששת ימי בראשית יוכיח ושאר פירכות על ק"ו דר"י דלקמן והא דמסיק מה לר"ח שאינו קרוי מקרא קודש לשאר תנאי לא משכחת לי' להא פירכא דמה לר"ח וכיון שכן א"א להקיש חג המצות לחג הסוכות לתשלומין ח' דא"כ ביום הז' חג לה' דכתב רחמנא ל"ל וכ"ת אי ימים שבנתיים מק"ו אתיין א"כ א"כ איך מלמד חג המצות בהקישא לתשלומין כל ז' על עצרת. הא בפ"ה דזבחים (דף נ) מבעי' לן דבר הלמד בק"ו בקדשים מהו שילמד בהיקש ולא איפשט והא חגיגה קדשים הוא וימי' שבנתיים הלמד מק"ו בחה"מ חוזר ומלמד על עצרת בהקישא די"ל כדא' בפ"ה דיומא (דף נז) ופ"ה דזבחים גבי הקישא וכן יעשה באהל מועד חוץ מפנים בחד זימנא גמר. ה"נ י"ל כן הכי גבי האי הקישא דכיון דשביעי לתשלומין דחג המצות בהדיא כתיב וימים שבין א' לז' לחוד בק"ו אתי א"ל בחד זימנא גמר הא לעצרת. ובהכי נ"ל הא דפריך ונקיש לחג הסוכות לשמונה דאפי' לר"י דיליף בפ"ק (ד' ט) דח' הוי תשלומין לחג מג"ש דעצרת מז' של פסח והא מבעי' לן שם בפ"ה דזבחים אי דבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בהיקש בקדשים דאפ"ת דאין חוזר ומלמד אפ"ה פריך שפיר נקיש לחה"ס אע"ג דח' דתשלומין בחה"ס גופי' בגז"ש אתי ה"נ כיון דז' ימי החג לתשלומין דחג בהדיא כתי' וח' לחוד בגז"ש אתיא כלהו ק' בחד זימנא גמרי בהיקש לעצרת והאי דפז"ר קש"ב אפרש בפ"ד דסוכה בחי'

תפשת מרובה לא תפשת. ק"ל דאמ' רפ"ג דפסחים (דף מג) כל מחמצת לא תאכלו לרבות את הנשים ופריך ל"ל קרא הא השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ומשני סד"א הואיל וכתיב ל"ת עליו חמץ ז' ימים תאכל עליו מצות וכו' כל שאינו בקום אכול מצה דה"ל מ"ע שהז"ג אימא בב"ת חמץ נמי ליתנו קמ"ל. והקשה התוס' האיך ס"ד למידרש הכי אדרב' לחומר' מקשינן. ותי' בשם ר"י דאורחא דקרא דסיפא מפרש לרישא מש"ה אמ' דבאכילת מצה תלוי הכתוב לבסוף וא"כ ה"נ נימא דבחה"ס תלוי (לחה"ש) ]צ"ל חג השבועות] שכתוב אחריו לבסוף כאורחא דקרא דסיפא דחה"ס מפ' לחה"ש דרישא ולא בחה"מ הקדים לחה"ש ושמא י"ל דש"ה דה"ל להקדים עשה דז"י תאכל מצות ללאו דאכילת חמץ סד"א דבעי למדרש מסיפא לרישא כאורחיה דקרא אבל הכא ל"ל דלכתוב רחמנא לתה"ש וחה"ס קודם (לחה"ש) [צ"ל לחג המצות] למדרש כאורחי' דקרא דא"כ בהא נמי שבקיה קרא לאורחי' דבכ"מ כתב קרא כהאי סדרא חה"מ וחה"ש וחה"ס. מ"מ קשה לי על פי' ר"י דא"כ לקדום קרא עשה דאכילת מצה קודם ללאו דחמץ ותדרשו כאורחי' מסיפא לרישא ויהי' נשים חייבין בלאו דחמץ וגם באכילת מצה כדאמר התם נשים חייבות באכילות מצה ול"ל כל לרבות נשים ללאו דחמץ ואין להאריך כאן בזה יותר

ע"ב דכתיב ופנית בבקר פי' רש"י שהוא חש"מ דאלו בי"ט תחומין אסור וכתבו עליו התוס' ולא יתבן דהתינח לר"ע לרבנן מאי א"ל דליכא איסור תחומין דאורייתא ול"נ דגם לר"ע לא יתכן דע"כ לא שמעת לי' לר"ע דתחומין מה"ת אלא בשבת דחמיר. דהא איסור תחומין נ"ל לר"ע מלא יצא איש ממקומו ביום השבת כדאמר בספ"ק דעירובין ואכתי י"ט דקיל משבת מנ"ל דאין למידן קל מחמור להחמיר עליו ובע"כ תחומין בי ט אפי' לר"ע אינו אלא מדרבנן וכ"כ מזה הרבה בחי' למסכת ביצה. ובפ"ק דר"ה (ד' ד) פי' רש"י בי"ט ל"ק קרא שהרי הוא יום שחייב לראות בעזרה ואע"פ שפי' ריש מכילתין דר"פ יש לו תשלומין כל ז' מ"מ המאחרו נקרא פושע כדאמר בפ"ק (דף ז) גבי וא"נ חצאין מש"ה א"א לאוקמא לקרא דופנית בבקר דבי"ט איירי דהא חייב בר"פ בו ביו' כי היכא דלא להוי פושע מ"מ על פי' זה ג"כ ק"ל דמשמע ודאי דמצות ראיות פנים נוהג בלילות של י"ט כבימי' דהא לא נאמר בקרא ימים גבי מצות ר"פ נהי דקרבנות של חובות הרגל דאו אפש' להקריב בליל' דביום צוותו כתיב אבל ר"פ נוהג נמי בליל י"ט בין בליל יט"ר בין בשאר לילות א"כ אפ"ת דהאי ופנית בבקר היינו בקר של י"ט נמי ניחא דמיירי בר"פ בעזרה כבר בליל יט"ר. וכ"ת דמאי פסקא דכ"ר ופנית בבקר סתמא הא אפשר שנא ר"פ בעזרה עדיין כיון דיש לו שהות לר"פ עדיין בעיצומו של יום לק"מ דהא השתא דמוקי לי' להאי ופנית בבקר למוצאי יט"ר אכתי ל"פ מילתא דהא מצוות ר"פ יש לו תשלומין כל ז' וכמש"ל בפ"ק. א"ו כיון דר"פ נוהג כל ז' איירי בכבר קיים ר"פ מהשתא איכא לאוקמי להאי בקר בבקר של יט"ר קאמר ומיירי בר"פ כבר בליל יט"ר. והכי מוכח בפ"ק דר"ה דר"פ נוהג בלילות דאמ' התם (דף ז') והרי רגלים דל"ח מאורתא וקחשיב ומשני כיון דצריך לאתויי מעיקר' מחייב וקאי ולענין ב"ת מיירי התם. ופי' התוס' דמאורתא חייל לענין דאם הי' מחויב ועומד לפני הרגל איכא כולה רגל ואם נכנס רגל ונדר אפי' ליל ראשון ליכא כולה רגל ואין עולה למנין ג' רגלים ומדאמרינן אם נדר בליל א' א"ע למנין ג"ר והא לאו דב"ח בובאת שמה תליא דאמ' התם אשה מהו בב"ת מ"א הא לא מחייבה בראי' א"ד הא אית' בשמחה ועוד מבעי' לן התם יורש מהו בב"ת כי תדור נדר א"ר והא לא נדר א"ד ובאת שמה והבאת שמה והא מהייב. אלמא ב"ת בחיוב ביאה תליא וממילא דבזמן ביאה של רגלים תליא לעכב מלחול לאו דב"ת דכל זמן שא"ר לביאה אינו מעכב על ב"ת ומדחזינן דאפי' אי נדר בליל א' א"ע למנין ג"ר אלמא מקצת לילה של ליל א' שעבר קוד' שנדר מעכב ואי אין ליל א' ראוי' לר"פ הא אינו בכלל ביאה כלל ואינו בכלל ובאת שמה לעכב מלחול ב"ת כשאר כל הרגל הראוי לביאה דקרינן בי' ובאת שמה דאכתי כל מה שראוי לביאת רגלים דקפיד לקרא דבאת שמה הא עדיין מבחוץ ועתיד לבא. א"ו ליל יט"ר נמי ראוי' לביאת רגלי' משו' ר"פ דנוהג בו ובכלל ובאת שמה דרגלי' הוי נמי ליל יט"ר לפיכך אם נדר בליל יט"ר הואיל וחסר מקצת מן הראוי לביאת רגלי' של ובאת שמה מעכב על ב"ת מלחול וכ"ת אם אית' דהא דליל יט"ר מעכב על ב"ת מלחול היינו משום דאית' בר"פ א"כ מצינו חומר באשה מבאיש לענין ב"ת דאלו איש דישנו