טורי אבן קכט

הקרוי' יודע עצה מ"מ א"י מנ"ל שהן קרוין עצה אע"ג שקרוין סוד בפ"ק דר"ה (דף כ) ובשלהי מס' כתובות שלא יגלה סוד עיבו' לאו"ה מ"מ עצה ל"מ שקרוין ומה ענין עצה לסוד. ואפי' סוד משמע שאינו קרוי אלא קביעות החודש לחוד כדאמ' התם בפ"ק דר"ה גבי סוד העבור נולד קודם חצות או לאחר חצות שהוא דבר סתר לידע עת מולד הלבנה בהתקרבה אל החמה או נתרחקה ממנו ושאר דברי' התלוים בזה אבל עבור השנה על אביב ועל פי' האילן ועל התקופה כדאמ' בפ"ק דסנהדרין אין זה אלא חושבנא בעלמא אפי' סוד לא מיקרי ונ"ל דהא דקאמ' הכא והת' יועץ זה היודע לעבר שנים ולקבוע חדשים דמצינו גבי עיבור שנה כי האי לישנא ויועץ המלך לעשות פסח בחדש השני וכמ"ד בפ"ק דסנהדרין (דף יב) שעיבר חזקי' את השנה מפני הטומאה א"נ כר"ש דאמר התם שעיבר ניסן בניסן ודלא כמ"ד התם שהשיאן את ישראל לעשות פסח שני דא"ל ענין לעיבור שנה והא דאמר הכא והתם דקה"ח נמי בכלל עצה אע"ג דהאי ויועץ לא מיירי אלא מע"ש ולא מקה"ח דכ"ש דקה"ח קרוי עצה

ע"ב מהו לסרוסי כלבא א"ל בארציכם וכו' בפי"ד דשבת (דף קי) פי' התוס' בשם השאלתות דנ"ל מבארצכם דהא חובת הגוף הוא מ"ל בח"ל אלא האי בארץ לכל אשר בארץ אתי' וק"ל הא דשאלו על סירוס כלב דוקא משום דאיסו' סירוס אצל מומי קרבן כתיב וכלב אפי' מחירו אינו ראוי' לקרבן מש"ה שאלו עליו יותר משאר בעני חיי' טהורי' וטמאים שאינן ראוין לקרבן כדפי' רש"י ותוס'. והשתא מנ"ל מבארץ דלרבות אפי' כלב אתא דלמא אינו מרבה אלא שאר ב"ת דמחירן ראוי לקרבן והן עצמן לא דהא הואיל והן עצמן אין ראוין אין איסו' סירו' נוהג בהן קמ"ל בארץ דנוהג אבל כלב דאף מחירו א"ר לא שמעת מיני' ודוחק לומר דבארציכ' כל שבארץ במשמע דהא ודאי לא דפשטא דקרא א"אי קאי אלא דקשי' לן הא ח"ה הוא מש"ה עקרינן לקרא מפשטי' ודי לך שתרבה לאותן ב"ח שמחירן ראוין לקרבן ואכתי כלב מנלן ועוד אם איתי' דמשמעות בארציכם בכל שבארץ הא אמר ההם מנין לסירוס באדם שהוא אסור ת"ל בארצכם לא תעשה בכם נא תעשה ומבארץ בארציכם נ"ל הא דאדם כדפי' התוס' התם ואי משמעות דארץ כל שבארץ במשמע ת"ל סירוס אדם נמי מבארץ. א"ו האי בארץ אינו אלא קרא יתירא בעלמא. ועק"ל דאפ"ת דבארץ הכל בכלל הא הני דשאלו דלא ידעו מהא דרשא דבארץ מ"ט שאלו על סירוס כלב דאפי' מחירו אינו ראוי' לקרבן ה"ל להו למשאל אף על שאר ב"ח שהן עצמן א"ר אע"פ שמחירן ראוין מהו לסרוסי. וי"ל משום דאמ' התם הכל, מודים במסרס אחר מסרס שהוא חיי' שנא' ונתוק וכרות אם על כרות חיי' על הנתוק לא כ"ש אלא להביא נותק אחר כורת שהוא חייב וכיון דנ"ל למסרס אחר מסרס שהוא חייב אע"ג דמסירוס ראשון כבר נעשה בעל מום ומעתה א"ר לקרבן. ממילא ש"מ כל ב"ח אף שא"ר לקרבן אפ"ה אסורין בסירוס ול"ל קרא בארציכם אלא לסירוס כלב לחוד אף שמחירו א"ר לקרבן אפ"ה אסור בסירוס: שב ראיתי להרא"ש שכתב שם בשם השאלתות בזה"ל מהו לסרוס כלב וכל דבר טמא מי אמרי' בבהמה טהורה דוקא איירי קרא דראוי לקרבן וכו' משמע דמבעי' להו כל ב"ח שא"ר לקרבן ול"ד כלב מיהו הלישנא דתלמודא משמע דכ"ד שא"ר לקרבן פשיטא להו לבד מכלב מטעמא דפי' רש"י ותוס' מדנקט דוקא מהו לסרוסי כלבא מ"מ בהא מסייע לי' דאיצטריך קרא לכ"ד שא"ר לקרבן וג' חלוקים בדבר הראוי' גופא למזבח ושא"ר גופא אלא מחירו ושא"ר לא גופא ולא מחירו ואין בכלל זה אלא כלב בלבד והכל נ"ל מקראי כדפי'

בתולה שעיברה מהו לכה"ג. כתבו התוס' פי' רש"י שהיא אומרת בתולה אני אי שכיחא דשמואל מהימנא וק' לר"י הא בפ"ק דכתובות (דף יג) תנן היתה מעוברת מה טיבו של עובר זה מאיש פ' וכהן הוא כו' רי"א לא מפי' אנן חיין והכא משמע דקבעי אליבא דכ"ע. וא"י מנ"ל דאליבא דכ"ע בעי דילמא כר"ג ס"ל דאמר התם נאמנת והתוס' שי' ושמא בכאן שאף היא בכלל האיסור כדכתיב כי אם בתולה מעמו יקח קרי' בי' יקיח נאמנת. וק"ל הא התם ברישא גבי היתה מדברת עם א' אר"ג נמי דנאמנת ופליג ר"י ואמר א"נ לומר לכשר נבעלתי להכשירה לכהונה ולכל אמוראי התם בגמ' הא דאמר ר"ג נאמנת היינו להכשיר בה שתנשא לכהן והא זונה לכהן האשה נמי מוזהרת כדא' בפ"ט דיבמות (דף פד) לא יקחו דגבי פסולי כהונה לא יקיחו מלמד שהאשה מוזהרת ע"י איש ואפ"ה פליג ר"י ואמר א"נ להכשיר א"ע לכהונה

דף ט"ו ע"א חיישינן שמא באמבטי עיברה ק"ל דבר"פק דיבמו' תנן ט"ו נשים פוטרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום ופריך בגמ' וליתני שש עשרה נשי' אמו אנוסת אביו ואפי' לר"י דאוסר באנוסת אביו משכחת לה בדעבר ונסיב ומשני דאי לא קתני ופריך תו בלא דאי נמי מ"ל יעקב אנס כלתו והוליד ממנה בן ומת בלא בנים ונפלה קמא ברה ומיגו דהיא אסורה צרתה נמי אסורה ומשני באחותו דהתירא קמיירי באחותו דאיסורא ל"ק והשתא אם איתא דאפשר להתעבר באמבטי בהתירא מ"ל נמי אה נופלת לפני בנה ליבום כגון שנתעברה כלה מחמי' באמבטי והולידה בן ומת בלא בנים ונפלה קמי' ברה

ואין בין זה לזה אלא ג' אצבעות שנאמר וכו' האי שיעורא דג' אצבעות לא נפקא מקרא אלא מסברא קאמר לה ומקרא ל"נ אלא דאין בין זה לזה הרבה מדכתיב מרחפת משמע כיונה המרחפת על בני' שאינו מתרחקת מהם הרבה א"נ סתם יונה המרחפת על בני' אינו מתרחקת מהן אלא שיעור ג' אצבעות מ"מ א"י איך משמע ורוח אלקי' מרחפת על פני המי' לשיעור דבין מים למים

דף יו ע"א יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך בפ"ק דשבת מ"ל גבי הא דאר"ה התם בג' מקומות מצינו שנחלקו שמאי והלל ופריך ותו ליכא והא איכא שמאי אומר שלא לסמוך הלל אומר לסמוך ופי' רש"י התם פלוגתא היא דב"ש וב"ה גבי נדרים ונדבות וסומכין בי"ט ודברי תימה הן דהאי דמביאין שלמים בי"ט ואין סומכין עליהן פלוגתא דב"ש וב"ה והאי דהכא פלוגתא דשמאי והלל עצמן הוא וגם כל הנשיאים ואב"ד מיוסי ב"י ואילך נחלקו בהא וא"ל דהני תנאי דמתניתן כב"ה דלקמן דאמרי מביאין שלמים ועולת בי"ט ולא נחלקו בעיקר הבאה אלא בסמיכה לחוד גם מה שפיר' דפליגי בהבאת נו"נ נמי ליתא דהא בפ"ב דביצה (דף יח) דנדרים ונדבות לד"ה א"ק בי"ט ולא נחלקו ב"ש וב"ה אלא בשלמי חגיגה לסמוך ובעולת ראיי' לקרב

יוסי ב"י אומר (לסמוך) [צ"ל שלא לסמוך]. בירושלמי אמרו בראשונה לא היה מחלוקת אלא על סמיכה בלבד עמדו שמאי והלל ועשו ד' וכתבו התוספות שם בפ"ק דשבת ל"מ רק ג' דברים שנחלקו בהן ולק"מ דהא פריך התם ותו ליכא הא איכא דשמאי אמר שלא לסמוך והלל אמר לסמוך ומשני כי קאמר היכא דליכא פלוגתא דרבוותא בהדייהו מ"מ בהדי הא דסמיכה דאיכא פלוגתא דרבוותא בהדייהו ד' דברים הן שנחלקו בהן

ע"ב שהרי סמיכה אינו אלא משום שבות ונחלקו ק"ל מ"ט דמאן דאסר הא קי"ל אין שבות במקדש וליכא למימר דס"ל כדאמר בפ"ב דביצה (דף כ) אליבא דב"ש דס"ל נמי במתני' מביאין שלמים ואין סומכים עליהם דלא בעי תכף לסמיכה שחיטה אלא סומך עליהם מעי"ט וה"ל כשבות שא"צ דלא התירו במקדש לר"נ בספ"ה דפסחים (דף סה) ומ"ל למתני' דהתם כוותי'. ולפי"ז היכא דלא סמך מעי"ט יהי' מותר לסמוך בי"ט לכ"ע דה"ל שבות דצריכא. א"כ תקשה הא דאמר התם גבי א' מתלמידי ב"ה שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליו וא"ל א' מתלמידי ב"ש מה זו סמיכה דמשמע שהוא לא הקפיד אלא על סמיכה ולא ידע שהוא עולה דאלו ידע שהוא עולה הל"ל מה טיבה של בהמה זו כדאמר ליה התם להלל וכיון שכן אמאי הקפיד שמא שגג או נאנס ולא סמך מעי ט ומותר לסמוך בי"ט לכ"ע ואפ"ת דאי לא סמך מעי"ט אינו מקריב בי"ט משום שבות דסמיכ' דאפי' חגיגה דחובת הרגל היא הא יש לה תשלומין כל ז' אכתי אמאי הקפיד דלמא שלמי שמחה הוי דא"א לה למחר דהא י"ט גופי' חיי' בשמחה וי"ל כיון דלא בעי ב"ש תכף לסמיכה שחיטה ממילא סמיכה בעזרה נמי לא בעי כדמוכח רפ"ג דזבחים (דף לג) דקאמר ואי אמר' תכף לסמו' שחיטה לאו דאורייתא סמיכה בטמאי' נמי משכחת לה דהא אפשר לסמוך חוץ לעזרה וכיון שכן ה"ל כשבות מקדש במדינה כיון דאפשר לסמיכה חוץ למקדש ושבות מקדש שאפשר במדינה אפי' כשהוא במקדש לא התירו כדאמר בספ"י דעירובין (דף ק). ועי"ל דלא כל השבות שוין דיש שבות שגזרו עליו אפי' במקדש כגון חזרת ציר העליון ונגר המונח בפ"י דעירובין (שם) וסידור הקנים של לחם הפני' ונטילתן בפי"א דמנחות (דף צג) כמש"כ התוס' התם אלא דהא דסמיכה ל"ד כולי האי להתם דבהני אין בשבות זה משום דררא דמצוה ואפי' סידור הקנים ונטילתם אמר התם טעמא מאי משום עפושי דלא ליעופש לחם בכהאי שיעורא לא מעפוש אבל סמיכה ה"ל מצוה גמורה ולא סגי בלא"ה

קמ"ל בשבות הוא דפליגא. ק"ל מדפליגא בסמיכה משמע דלא מיירי אלא מחובות הרגל כגון חגיגה ושמחה דאלו נדרים ונדבות דברי הכל אמר קרא בי"ט כדאמר בפ"ב דביצה (דף יט) וכיון דמחובות הרגל מיירי מ"ט דמ"ד אין סומכין עליהם הא אמרי' רפ"ו דפסחים (דף סו) דחובות שקבוע להן זמן מקדישן בי"ט. דאמר ר' יוחנן מקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו בי"ט אע"ג דאלו משום שבות אין מקדישין אפ"ה הואי' והקרבתו דוח' שב' או י"ט הקדישן נמי שרי ואע"ג דאפש' להקדי' מע"ש ועי"ט ל"ל בה ה"נ אמאי אין סומכין בי"ט להני תנאי ולב"ש לר"י דמפ' דה"ט משו' דלא בעי תכף לסמיכ' שחיט דאפש' לסמוך מעי"ט מ"מ לישתרי לסמו' כדשרינן להקדישין וכ"ת דאה"נ למ"ד אין סומכי' ה"נ ס"ל דאין מקדישי' נמי וכי אר"י מקדישין היינו אליבא דמ"ד סומכים ליתא דהא אבטליון א' שלא לסמוך והתם משמע דס"ל דחובות היום שרי להקדיש אפילו בשבת כ"ש בי"ט דגבי שכח ולא הביא סכין מע"ש קאמר למחר מי שפסחו טלה תחב לו בצמרו מי שפסחו גדי תחבו לו בין קרניו. ואמר הלל כך שמעתי מפי שמעי' ואבטליון ופריך