טורי אבן קכא

כמו זמנו קבוע כיון דא"א אינו דוחה שוב א"ל תשלומין אכתי תפסת החבל בתרין ראשין כיון דאמרת שבת זו נדחה מפני עולת ראיי' וחגיגה א"כ ה"ל חזי בא' ויש לו תשלומין א"כ הא גופא גרם להא שאין זמנו קבוע וכיון דאין זמן קבוע ממולא א"א להם לדחות את השבת וכיון דאיזה צד שתתפוס ה"ל דבר והיפוכו שאם תאמר שאינ' דוחה א"ל תשלומין וממילא ראוי לדחות וא"ת דוחה ממילא יש לו תשלומין ואין ראוי לדחות כל חדא וחדא תיקום אדוכת' ואמ' יש לו תשלומין כאלו ראוי בא' דהא אי אמרת א"ל תשלומין ממילא הוי ראוי בא' דה"ל זמנו קבוע ודוחה שבת ואין דוחה שבת כאלו אין זמנו קבוע דהא כיון דא"א דוחה ממילא ה"ל אין זמנו קבוע דכיון דראוי ביט"ר יש לו תשלומין וה"נ י"ל כן אליבא דב"ש לענין ע"ר בי"ט

וכ"ת למאי דפי' א"כ מאי משני ר"י אהא דאר"י נטמ' הנזיר במת בלילה מבי' דשאני טומאה הואיל ויש לו תשלומין בפסח שני דמה ענין תשלומין דפסח שני מפני הטומא' לטומאות מת דנזיר דשאני פסח דה"ט דא"א דאין לו תשלומין א"כ ה"ל זמנו קבוע וראוי לדחות את הטומאה ואפילו דיחיד דע"כ הא דיחיד נדחה לפסח שני היינו טעמא משום דיש לו תשלומין בפ"ש ה"ל אין זמנו קבוע ואינו דוחה את הטומאה ואי אמרת אין לו תשלומין ממילא ראוי לדחות את הטומאה ומש"ה אמרינ' דאין דוחה את הטומאה ויש לו תשלומין וע"ד שפי' גבי ע"ר וחגיגה ביט"ר שחל בשבת דמה"ט י"ל תשלומין לר"י וה"ט גופ' י"ל גבי טומאה לענין פ"ש משא"כ גבי נזיר דאין ראוי לדחות טומאה כלל אמאי יש לו תשלומין בנטמא בטמא מת. וי"ל דהא דקאמ' שאני טומאה דיש לו תשלומין בפ"ש לאו אטומאת מת קאי אלא אשאר טומאות קאי כגון זב ומצורע דאינהו אינן נדחין אפי' בק"צ וזמנו קבוע ואפ"ה יש להן תשלומין בפ"ש כדאמר' רפ"ט דפסחי' (דף צו) ואע"ג דלענין קרבן טומאה דנזיר אינו אלא בטמא מת בלבד אפ"ה יליף טמא מת דנזיר משאר טומאת דגבי פסח לענין תשלומין דשם טומא' אחת היא. עוד נ"ל דע"כ גבי פסח לענין טמא מת אינו דוח' אלא ברוב ציבור דוקא ולא ביחיד ואפי' היכא דאין לו תשלומין בפ"ש דהא אמרי' בפ"ז דפסחי' (דף פ) היו רובן זבין ומיעוטן טמאי מת אותן טמאי מת אין עושין לא את הראשון משום דה"ל מיעוטין ולא בשני ואמאי כיון דלא עבדי בשני ה"ל פסח ראשון לגבי דידהו זמנו קבוע וידחה טומאה אלא ש"מ דפסח שאני ואפי' היכא דזמנו קבוע אפ"ה אינו דוחה את הטומאה ביחיד אלא ברוב ציבור דוקא. וכ"ת מ"ש דפסח דוחה שבת ואפי' ביחיד דהא לא אישתמיט בשום דוכתא לומר שא"ד שבת אלא ברוב ציבור כדא' גבי טומאה ומ"ש טומאה משבת הא תרוויהו נ"ל מחד קרא במועדו אפי בשבת אפי' בטומאה ועוד מדמחלקין גבי טומאה בין ציבור ליחיד ע"כ ה"ט משום דברוב ציבור ה"ל פסח ראשין זמנו קבוע דהא אין רוב ציבור עושין פ"ש כדא' בפ"ז דפסחי' לפיכך דוחין את הטומאה משא"כ ביחיד דיש תשלומין בפ"ש לפיכך אין דוחה את הטומאה דהא אין זמנו קבוע הואיל ויש לו תשלומין. ולפ"ז דמי פסח לשאר קרבנות שזמנו קבוע שדוחין את הטומאה אפי' דיחיד והא דבעי גבי פסח רוב ציבור דוק' לאו ברוב ציבור תליא מילת' אלא בזמנו קבוע תליא מילתא דברוב ציבור הואיל ואין עושין פ"ש ה"ל הראשון זמנו קבוע' משא"כ ביחיד י"ל דשאני טומאה לענין פסח משאר קרבן יחיד שזמנו קבוע דשאני התם דלא הותרה טומאה אלא לכהן המקריב בלבד ולא בבעלים מש"ה הותרה אפי' בקרבן יחיד משא"כ פסח שדוחה טומאה בבעלים נמי מש"ה א"ד אלא ברוב ציבור דוקא ומש"ה גבי פסח גופא שאני לן בין שבת שנדחה לגבי פסח ליחיד. משא"כ בטומאה משום דשבת אינו נדחה אלא אצל (הבעלים) [צ"ל הכהן]. א"נ שאני בין פסח לבין שאר קרבן שקבוע לו זמן וכן בין שבת לטומאה בפסח גופא משום דפסח נאכל בטומאה כדתנן הפסח שבא בטומאה נאכל בטומא' שלא באה מתחילתו אלא לאכילה מש"ה א"ד טומאה אלא ברוב ציבור משא"כ שאר קרבנות דאינן נאכלין בטומאה לפיכך אפי' קרבן יחיד שקבוע לו זמן דוחין טומאה ומה"ט נמי פסח דוחה שבת אף ביחיד דלא שייך בשבת דיחוי אצל אכילה אלא בעבודה לבד ובע"כ צ"ל דהא דאין פסח דוחה טומאה ביחיד לאו ה"ט משים דיש לו תשלומין בפ"ש דא"כ אותן אנשי' שהי' טמאי מתים בפסח מדבר הא כיון דבאותו שעה עדיין פרחת פ"ש לא נאמרה אלא ע"י שאלתם נתחדש מצו' פ"ש כדכתי' בקר' אמאי מספק' להו אי אייתי פסח אי לאו פשיט' דראוין לעשו' פסח דהא לדידהו ה"ל זמנו קבוע ואין לו תשלומין הואיל ועדיין ל"נ פ' פ"ש ופשיטא דאיית' בטומאה דמ"ש משאר קרבן יחיד הקבוע לו זמן א"ו שאני פסח דלא דמי לשאר ק"י מטעמא דאמר' או משוה דדוחה טומאה נמי בבעלים א"נ משו' שנאכל בטומאה וטעם א' עיקר דאלו לה"ט דשאני פסח לשאר קרבן יחיד משום אכילה בטומאה תקשה למ"ד אין שוחטין וזורקין על טומאת שרץ וה"ה לטומאת מת בז' שלו אע"ג דראוי לאכילה לערב מיהו הא י"ל דגבי יחיד הואיל ויש לו תשלומין בפ"ש ה"ל אין זמנו קבוע ובמ"א יתבאר יותר

שאני טומאה הואיל וי"ל תשלומין בפ"ש ק"ל מאי בכך נהי דמהני ה"ט להביא על טומאה א' אע"ג דל"ח אפ"ה יש לו תשלומין כמו שי"ל תשלומין בפ"ש מ"מ כיון דס"ד השתא דלילה מחוסר זמן דאי אין מח"ז בלא"ה לק"מ וכדמשני ר"פ במסקנא אמאי מביא נמי על השני' הא לא יצא מטומאה א' לשעה שראוי להביא קרבן וכדאמרי ב"ש גבי מפלת לאור פ"א דאינו מביא על השני' הואיל ולא יצא מן הראשונה לשעה שראוי להביא עלי' קרבן. ואפי' ב"ה לא פליג עלי' בה"ט אלא מריבוי דקרא לבת כדא' התם וגזה"כ הוא גבי יולדות ולא ילפינן מיני' שאר טומאו' כדא' התם וה"נ אר"י בסמוך לדברי האו' לילה מח"ז ראה ב' בלילה וא' ביום א"מ משום דלא יצא לשעה שראוי להביא עלי' קרבן לפיכך א"מ על השני ול"ל דהא דא' ר"י אף בלילה מביא היינו על הא' וקמ"ל דאע"ג דאינו ראוי יש לו תשלומין אבל על השני' אין ה"נ דאף לר"י אינו מביא למאי דס"ד השתא דלילה מח"ז דהא לא יצא מן הא' לשעה שראוי להביא ליתא דא"כ לחזקי' דא' בלילה א"מ כלל קאמר לא על הא' ולא על הב' ואמאי דאפ"ת דס"ל דהראשונה אין לו תשלומין והב' לא יצא שעה שראוי להביא קרבן מה בכך הא כיון דא"מ על הא' אע"ג דהב' לא יצא לשעה אפ"ה מביא על הב' כיון דא' לאו בת קרבן היא ולא מהני האי טעמא דלא יצא לפטור על הב' אלא כשמביא קרבן על הא' אבל כשאין מביא על הא' בע"כ מביא על הב' דלפטרו בלא כלום א"א ועוד הא תנן (כריתו') נזיר מביא קרבן א' על טומאת הרבה ואפי' בנטמא תוך ז' קאמר דמ"מ קרבן מיהו מביא כ"ש בנטמא ליל ח' ובע"כ א"מ דא' חזקי' א"מ ב' אבל א' מביא מכלל דלר"י מביא ב' ותקשה הא דאמרן. וצ"ל למאי דס"ד דר' ירמי' השתא דלילה מח"ז לר"י אפ"ה מביא נמי על הב' דכיון דגלי רחמנא גבי יולדת מלבת אע"ג דלילה מח"ז מביא על הב' בהמפלת לאור פ"א גמרינן מיני' בכל מקו' מש"ה בנזיר שנטמא בליל ח' נמי מביא קרבן על הב' וכדס"ד דר"א התם למילף מיולדת. מהו אהני לן הא דלילה מח"ז היכא דאין ראוי בלילה אין לו תשלומין וכי קאמר ר"י נטמא בלילה מביא היינו אליבא דמ"ד פ"ש תשלומין דא' דשאני לן בין שאר דיחוי לדיחוי דטומאה הואיל ויש לו תשלומין בפ"ש. וכ"ת כמו דגמרינן מיולדות דמביא על הב' ה"נ ניגמר דמביא על הא' אע"ג דל"ח מחמת טומאה ואפי' למ"ד פ"ש רגל בפ"ע הוא דהא מדגלי קרא לבת גבי יולדת לרבות מפלת אור לפ"א ש"מ תרתי מדמביא על הא' ש"מ אע"ג דל"ח יש לו תשלומין ומדמביא על הב' ש"מ דאפ"ת לילה מח"ז אפ"ה מביא לק"מ דביולדת ל"ש כלל תשלומין כמו גבי חגיגה דכ"ר אותו דמשמע יום א' עשה הכתוב עיקר והשאר טפל לו משא"כ גבי יולדת דלא כ"ר ביום מלאת תביא לא (הי') [צ"ל דהיה] משמע דעשה יום מלאת לעיקר והשאר טפל לו לתשלומין אלא ובמלאת כתי' משמע שכל הימים שאח' מלאת שוין ואין זה תשלומין וטפל לחבירו מש"ה אע"ג דל"ת ביו' מלאת אי חזי לאח"כ תביא אבל בנזיר טמא וכן בזב וביום הח' יביא כתיבי דפרד קרא ליום הח' בלחוד אלא דיליף בת"כ קבע זמן למקריבין וקבע זמן לנקרבין מה להלן כשר בח' ומח' ואילך דכתי' ומיום השמיני והלאה ירצה אף כאן כן ומ"מ מדפרד קרא ליו' ח' לחוד ש"מ שהוא עיקר והשאר תשלומין לו כדא"ל לר"י גבי חגיגה מש"ה א"א ללמוד נזיר טמא וזב לתשלומין מיולדות דשאני יולדת דל"ש בה תשלומין אבל הא דלילה מח"ז וא"ר לקרבן נזיר טמא וזב ויולדת שוין בהא ומדרבי רחמנא גבי יולדת מלבת דאע"ג דלא יצא לשעה ראוי' מביא על הב' גמרינן מינ' הא לזב ונזיר טמא להא מילתא ולמ"ד פ"ש תשלומין דא' ואע"ג דל"ח בא' מחמת טומאה יש לו תשלומין כדאשכחן בפסח מביא נמי על הב' אע"ג דל"י כמו ביולדת דרבי קרא לבת

ע"ב אלא למ"ד רגל בפ"ע הוא מאי איכא למימר ק"ל כיון דמשמע לי' מהכא דאפי' למ"ד גבי חגיגה כולן תשלומין דא' אפ"ה א"ל דמ"מ פסח שני רגל בפ"ע הוא ולא תשלומין דא' הוי דהא ר"י דקא' ושני שאני טומאה הואיל ויש לו תשלומין בפ"ש אדר"י דא' גבי חגיגה כולן תשלומין דא' הוא דשני לה ואפ"ה פריך עלה למ"ד רגל בפ"ע הוא מא"ל. וש"מ דלאו כולן תשלומין חדא מחתא נינהו לומר או כולן תשלומין דא' או כולן לא אלא בהא אפשר לומר דתשלומין דא' הוי ובאידך לא וכיון שכן תקשה לך מאי פריך לעיל אהא דר"י דא' כולו תשלומין דא' הוא מהא דאר"י אף נטמא בלילה נמי מבי' אלמא אע"ג דל"ח לקרבן יש לו תשלומין. מאי קושי' דילמא אע"ג דס"ל גבי חגיגה כולן תשלומין דא' אפ"ה גבי קרבן נזיר טמא ל"א כן אלא דמי לפ"ש הלכך אע"ג דלא חזי לקרבן יש לו תשלומין ועק"ל הא גופא קשיא מכדי חגיגה ופסח תרוויוהו דמו להדדי בהא דאם הביא חגיגתו ביו' א' שוב א"צ להביא כדא' לעיל אותו אתה ח גג ואי אתה חוגג כל ז' וה"נ גבי פסח אם הקריבו בא' שוב א"ל להקריבו בב' וא"כ אין טעם לחלק בניה' לומר דאע"פ דגבי חגיגה תשלומין דא' אפ"ה פ"ש רגל בפ"ע הוא ולא עוד אלא מסברא י"ל דאפי' את"ל דפ"ש תשלומין דא' אפ"ה חגיגה י"ל תשלומין זה לזה משום דגבי חגיגה לא מצינו שעשה הכתוב ליו' ראשון עיקר יותר משאר ימי' דאותו דכתב רחמנא ללמד אותו אתה חוגג לאו איום ראשון לחוד קאי שהיא עיקר והשאר טפילים לו אלא למעוטי שאין צריך לחוג כל ז' לחוד אתי והאי אותו אכל א' מז' ימי' קאי שא ל לחוג כל הז' אלא בא' מן הז' שירצה ואין בו אלא משו' זריזין מקדימין למצות ושם כל הימי' שווים