טורי אבן יא

עלתה לו שנה לענין ערלה והשתא אפילו תימא דאייר ר"ה ליצ"מ אין ר"ה זה אלא משנה ב' ליצ"מ ואילך דאלו בשנה ראשונה אי אפשר לא' באייר להיות ר"ה למנות מעתה שנה ב' דהא יצאו ממצרים בט"ו בנימן וליכא עד א' באייר אלא ט"ו יום ולא חשיב שנה בפחות מל' יום ובע"כ לא כלתה שנה ראשונה עד א' באייר הב' ליצ"מ למאן דמפרש פחות מל' יום לא עלתה לו שנה עד א' בתשרי לשנה הבא כמ"ש לעיל וא"כ בסיון הראשון ליצ"מ וכ"ש באייר הקודם לו אפילו תימא דאייר ר"ה ליצ"מ אפ"ה לא נתחדשה שנה עד אייר הב'. ואכתי סיון הראשון וכ"ש אייר שלפניו שנת א' הן. אבל הא דנפקא לי' דסיון לאו ר"ה מדלא קרי לי' שנה ב' ניחא דהא כבר יצאו יותר מל' יום ליצ"מ ואם איתא דסיון ר"ה בסיון ראשון ליצ"מ נתחדשה שנה. וכן הא דמשני אפירכא זו ואימא ר"ה אייר מדקאי בניסן וקרי' לי' שנה ב'. נמי א"ש דהני קראי איירי מניסן ואייר השניים ליצ"מ מדחשיב לניסן לשנה שנית אם איתא דאייר ר"ה ע"כ האי ניסן הוא ניסן ה"ג ליציאת מצרים דהא לא נכנסה שנת ב' עד אייר שלפניו א"כ אייר שלאחריו ה"ל שנת ג': מיהו לר"מ דאמר לקמן יום א' בשנה חשיב שנה הוה מצי לשנוי' הכי אלא דניחא להש"ס לשנויי אליבא דכ"ע מיהו לאידך פי' שכתבתי שם דבפחות מל' יום א"צ להמתין עד תשרי הבא אלא בי"ב חודש מיום ליום סגי. בע"כ הא דפריך ואימא ר"ה אייר לאו אליבא דר"א פריך לה. דהא לדידי' לק"מ דכיון דמיציאת מצרים עד ר"ח אייר ליכא ל' יום תו א"א למנות ר"ה מר"ח אייר בכל השנים אפי' משנה א' ואילך עד לעולם. אלא כל השניה כלים בי"ב חודש מיום ליום ליצ"מ שהיה בט"ו בניסן. דהא פחות מל' יום לא עלתה לו שנה עד השלמת השנה מיום ליום. וא"כ מכאן ואילך לעולם הוי התחלת שנה חדשה וכל השנים שוים בזה שמחשבים אותו מט"ו בניסן לט"ו בניסן ובע"כ אליבא (דר"א) [צ"ל דר"מ] פריך דס"ל יום א' בשנה (לא חשיב) [צ"ל חשיב] שנה והשתא הדרא קושיא לדוכתה דה"לל לא ס"ד דאייר ר"ה ליצ'"מ דא"כ בחודש (הג') [צ"ל הב'] בשנ' הב' מיבעי ליה דהא כבר נתחדשה השנה מא' באייר וה"נ המ"ל מהא קרא דפ' בשלח כיון דפירכא זו ליתא אליבא דר"א אלא אליבא דר"מ לחוד

ואם איתא בחודש ה"ג בשנה ב' מיבעי ליה ק"ל הניחא לר"מ דס"ל יום א' בשנה חשיב שנה והרי אע"ג דבר"ח סיון באו לסיני כדאמרי' בפ"ט דשבת (ד' פ"ו). הא ס"ל לר"מ מקצת היום ככולו כדאי' לקמן (ד' י'). אבל לר"א דס"ל ל' יום בשנה דוקא חשיב שנה אכתי אפשר לומר סיון ר"ה והא דלא קאמר בטנה השנית משום דאכתי לא עייל אלא יום א' וכדאמרי' לקמן ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון בא' לחודש ור"מ סבר מדאכתי יום א' עייל בשנה ש"מ יום א' בשנה חשיב שנה ור' אלעזר אי כתיב בשש מאות וא' שנה כדאמרת. השתא דכתיב באחת ושש מאות שנה שנ' אשש מאות קאי ומאי אחת אתחלתא דאחת קאמר וה"נ אפ"ת דסיון ר"ה א"א לכתוב בשנה השנית לר"א כיון דלא עייל ל' יום וי"ל דה"מל בחודש השלישי בשנית ואפי' לר"א ולא ליכתוב בשנה השנית וה"א מאי שנית אתחלתא דשנית כדאמר גבי באחד אתחלתא דאחד. והא דקאמר בשנה השנית מיבעי ליה משום ר"מ דס"ל יום א' בשנה חשיב שנה נקיט הכי ואליבא דר"א ה"ל לומר בשנית מיבעי ליה בלא שנה אלא דאין כאן עיקר מלתא דר"א ור"מ. לא חש הגמ' להאריך בזה

מאי שני לאו שני לירח שמונין בו למלכותו ומהשת' כיון דמוכח דלמלכות שלמה מונין מניסן ש"מ דליצ"מ נמי מונין מניסן דהא מ"ש ויצ"מ איתקושי' להדדי והיינו דפשיטא לן במ' ע"א (דף י) דליצ"מ מניסן מנינן

תניא כוותי' דר"י פיר' התוס' ובקרא דר"א לא סגי דה"א לשלמה הוי וודאי שני לירח שמונין לו למלכותו לפי שעמד בניסן אבל לשאר מלכים לא להכי צרי' נמי להקיש ליצ"מ ואע"ג דליצ"מ גופ' א"ל אימא תמוז אב אדר כדפריך לעיל מ"מ השתא דמוכח דיצ"מ ומלכים מנין א' להם וחזינן מקרא דויחל לבנות דלשלמה מניסן מנינן ע"כ יצ"מ נמי מניסן מנינן כדפי' בסמוך והא דאייתי לה לכל הני קראי של תורה הא ל"צ דהא מהני בקראי (דמלכים) [צ"ל דמלכים ודד"ה] לחוד סגי אפ"ה כל החדשים שאפשר לו להוכיח מקראי של תורה שאין מונין להו ליצ"מ ניחא לי' לאתויינהו

דף ג' ע"א מדקאי בכסליו וקרי' לי שנת כ' וכו' וכ"ת נהי דמוכת מקרא דמלכי א"ה לא מנינן להו מניסן אכתי מנ"ל דתיקנו להם יום קבוע לר"ה דלמא מונין שנה משעמד מיום אל יום ואין להם יום קבוע לר"ה בשלמא לפירש"י ותוס' הא דתיקנו יום קבוע למלכי ישראל משום חשש תקלת מוקדם מש"ה צריך לתקן נמי למלכי א"ה יום קבוע משום חשש מוקדם ולא מייתי מקרא דנחמי' אלא הא לחוד דאין מונין להו נמי מניסן כמלכי ישראל אבל יום קבוע סברא הוא מה"ט דאמרן. אבל למאי דפי' לעיל בשם הר"ן דתקלת מוקדם לאו מילתא היא והא דתיקנו ניסן ר"ה למלכי ישראל הוא שראוי לעשות במלכות זכר ליציאת מצרים השתא י"ל דמלכי א"ה אין להם יום קבוע כלל וי"ל דלהאי פי' נמי ל"צ קרא אלא שלא תימא דזמן א' לשניהם וכיון דמלכי ישראל ראוי לקבוע להן לר"ה ניסן מטעמא דפי' גם לא"ה כן דלא פלוג קמ"ל קרא דא"מ להן מניסן והשתא ממילא שמעינן הא דא"מ להן מיום אל יום כמש"ל בשם הר"ן שאפשר שיעמוד איזה מלך לא"ה בניסן וכשיראו שימנו לו מניסן ר"ה יחשבו שגם ר"ה שלהם ניסן לפיכך קבעו ר"ה שלהם תשרי

ע"ב לא ס"ד דברים שאמר חנני. ק"ל דלמאי דמסיק השתא לא שמע מינה מקרא דתשרי ר"ה למלכי א"ה דהא אפשר לומר דלמא מעשה דניסן קדים אלא מברייתא דקאמר מעשה דכסליו קדים והא אמרי' לקמן (ד' ח') ולשנים דהיינו למלכי א"ה ופריך רב חסדא דאמר למלכי א"ה מתשרי מנינן מתני' קמ"ל ומשני. ר"ח קראי קמ"ל והשתא כיון דהא דר"ח לא מוכח מקרא אלא מברייתא והא ודאי מתני' עדיף מברייתא ואכתי תקשה ר"ח מתני' קמ"ל

וכתב בשבעה בשנת ב' בכ"א לחודש ופר"שי נבדק במקרא ולא נמצא בפסוק ב' בשנת שתים אך י"ל שלפסוק שלמעלה הימנו קאי שכתוב בו בשנת ב' וק"ל מנ"ל לר"י שקאי אפסוק שלמעלה הימנו דלמא לעול' נתחדשה השנה בשבעה והא דלא כתיב בשבעה בשנת ג' כר"א דאמר פחות מל' יום לא עלתה שנה ואין מונין השנה לשנה הנכנסת כדאמרי' לקמן גבי באחת ושש מאות שנה ושמא אליבא דר"מ דס"ל יום א' בשנה חשיב שנה פריך לה. מיהו למאי דפי' לעי' דאע"ג דא"א לקרות לשנה הנכנסת שנה בפחות מל' יום לר"א אפ"ה מונין לה. וה"נ ה"לל בשביעי בג' בכ"א לחודש ואע"ג דקאמ' אם איתא בשבע' בשנ' ג' מיבעי ליה היינו אדר"מ אבל אדר"א בשביעי בשלש בלא תיבת שנה מיבעי ליה אלא דלא חש להאריך וכמ"של ועוד י"ל דר"י בדוקא נקט בשנת שלש מיבעי ליה דהא ע"כ דר"ח לא אתי כר"א אלא כר"מ שהרי מוכיח לה מדקאי בכסליו וקרי לי שנת ך' מכלל דר"ה לאו ניסן בירושלמי דחי לה לעולם מניסן מנינן תפתר כר"א דאמר כל שנה שלא נכנסו לו ליום א"מ אותה שנה שלימה. פי' לה אחר שנה שעברה אלמא הא דר"ח אליבא דר"מ אזלא ולהאי תי' ניחא דקיימא שיטת הירושלמי וגמ' דידן בחדא שיטתא אליבא דר"א דכל שנה שלא נכנסה לה ל' יום משנה החדשה. או שמונין לה אחר שנה שעברה כדעת הירושלמי א"נ על שם החדשה אלא דמסתם לה סתומי ואין קורא על החדשה שם שנה אלא ע"ד דאמר גבי אחת ושש מאות שנה לקמן גבי ושש מאות שנה אליבא דר"א דשנה אשש מאות קאי ומאי אחת אתחלתא דאחת וא"נ מסתים לה סתומי ואין קורא לה לא על שם שנה שעברה ולא על שנה דלהבא כלל וע"ד שפירשתי לעיל גבי ואימא ר"ה אייר: ובהכי ניחא לי למאי דפי' לעיל דלר"א פחות מל' יום לא עלתה לו שנה עד מיום אל יום דה"ה נמי למלכים בפחות מל' לר"ה שלהם מונין להם בכל שנותיהם במיום אל יום ולא מר"ה שלהם בין למלך ישראל בעמד בפחות מל' יו' קודם א' בניסן בין מלכי א"ה בעמד פחות מל' יום קודם א' בתשרי והשתא איכא למידק מאי ק"ל לר"י בשבעה בשנ' ג' מיבעי ליה מאי קושיא דילמא עמד דריוש פחות מל' יום קודם א' בתשרי וקודם כ"ד באלול ונמצא כ"ד של ששית שהוא אלול וכ"א של שביעי שלאחריו דמיירי בהו קראי שניהם שנה א' למנינו שהם בשנת ב' לו. אלא ודאי משום דע"כ הא דר"ח לא אתא כר"א אלא כר"מ דס"ל יום א' בשנה חשיב שנה ולדידי' אפי' עמד בע"רה עלתה לו שנה בר"ה וכל שנותיו נמנין מר"ה לר"ה לעולם והשתא פריך שפיר בשבעה בשנת ג' מיבעי ליה

דף ד ע"א אחד הנודר וא' המקדיש וא' המעריך כיון שעבר עליו ג' רגלים. ק"ל מ"ש דקחשיב בהאי ברייתא קדשי בדק הבית דהני תלתא כולן קב"הב נינהו ואלו קדשי מזבח לא קחשיב והרי אף עליהם עוברי' תאחר כדאמר לקמן ולא עוד אלא מקב"ה קחשיב תלתא ובקדשי מזבח לא קחשיב ולא מידי. והנה אם נאמר כדר"ל ברפ"ב דחולין דף קל"ט) דס"ל בקב"ה באפריש לחוד סגי דאם נגנבו או נאבדו לאחר הפרשה אעפ"י שלא באו עדיין ליד גזבר שוב אינו חייב באחריותן דכתיב לה' הארץ ומלואה הוי ניחא דאע"פ דאיכא ב' קראי לבל תאחר חד לאמר ולא אפריש וחד לאפריש ולא אקריב כדאמר לקמן (דף ו') מ"מ בקב"ה לא משכחת הני תרתי אלא אמר ולא אפריש לחוד דאלו דומיא דאפרי' ולא אקרי' דבק"מ. לא משכחת דהא מכי אפריש אע"ג דלא אתי ליד גזבר שוב אינו עובר מעתה בב"ת וה"ל אם נאמר דהא דתני' לקמן דבשנה בלא רגלים עובר בב"ת אפי' ר"ש מוד' בהא דע"כ ל"ק ר"ש פעמי' ד' או ה' אע"ג דכבר יצא שנתו אינו עובר עד ד' וה' רגלים היינו דווקא (באפריש ולא אקריב) [צ"ל באמר ולא אפריש] דהא דרבי רחמנא בכל הקדשים בשנה בלא רגלים לב"ת נפקי לן מדכתיב כל הבכור לרבות כל הקדשים לשנה בל"ר היינו דווקא דומיא דבכור דהוי בדאפרש ולא אקריב שהרי ממילא קדש מרחם בלתי הפרשה וכמ"ש שם וכיון דלא מ"ל לפעמים ד' או ה' דר"ש לענין ב"ת אע"ג דכבר כלתה שנה בל"ר אלא (באפריש ולא אקריב) [צ"ל באמר ולא אפריש] לחוד להכי נקט בהאי ברייתא לקב"ה לחוד דפסיקא לי' מלתא להני ד' או ה' לר"ש דהא בהו ליכא ב"ת אלא באמר ולא אפריש לחוד כדר"ל וכה"ג הא דמשכחת להני ד' או ה' דהא בשנה בלא רגלים לא שייך ב"ת כל זמן שלא הפריש ואלו בקדשי מזבח דמשכחת לה תרתי לענין בל תאחר אמר ולא אפריש אפריש ולא אקריב לא פסיקא לי' להני ד' או ה' דר"ש דהא באפריש