טורי אבן קד

וי"ל דש"ה דשן ורגל שקולין הן ואין לך לרבו' לחד ולא השני מש"ה אתיא שניהם כיון שהן ב' עניינים שן ורגל ואין א' חמור מחבירו אבל הכא ב"ק חמור מחיגר. ואע"ג דאפשר למעט לשניהם מפעמים מ"מ תפסת מרובה ל"ת. ודי לך למעט ב"ק החמור לחוד ולא אף חיגר הקל: מ"מ זה נ"ל דוחק כיון דשניהם במשמע למעוטי מפעמים. אע"ג דא' קל משני אפ"ה ממילא שניהם במשמע למעוטי אבל למאי דפי' בסמוך דהא דממעט ב"ק מפעמים היינו מדשני ולא כ"ר רגלים כמו באידך קרא מהשתא בע"כ איצטריך רגלי'. דאל"כ אין כאן שינוי ולא הוי ממעטינן מפעמים מידי אפי' ב"ק כ"ש חיגר

שהי' תחילה לגרי' תוספו' שנצטוה על המילה טפי מכל אותן שלפניו. ול"נ משום דב"פג דיומא (דף כח) אמ' קיים אברהם אבינו כל התורה כולה אפי' עירוב תבשילין. ותנן נמי שלהי מסכת קדושין מצינו שקיימו א"א להת"כ עד שלא ניתנה שנאמ' עקב אשר שמע אברהם וגו'. עכ"ל הא דקאמ' שהי' תחילה לגרים היינו שהי' ראשון שיצא מתורת ב"נ ובא לכלל קדושה כדא' בספי"א דיבמות (דף ק) עשרה כהנים עומדים ופי' א' מהן ובעל הולד שתוקי שמשתיקין אותו מדין כהונה מ"ט דאמר קרא והיתה לו ולזרעו אחריו בעינן זרעו מיוחס אחריו ופריך אלא מעתה גבי אברהם דכתיב להיות לך לאלקי' וזרעך אחריך. התם מאי קא מזהיר לי' רחמנא ומשני ה"ק לי' לא תנסיב נכריות ושפחה דלא ליזל זרעך בתרה. פי' שזרעה מתייחס אחרי' והיינו כישראל דאלו בן נח ובת נח הזרע מתייחס אחר הזכר כדא' בפ"ו דיבמות (דף סב): ואע"ג דבמסקנא התם בפי"א דיבמות קא' אהא דעשאה כהנים זרעו מיוחס אחריו דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וא"כ כיון דלא דרשינן לזרעו אחריו למיוחס אחריו אברהם נמי לא דרשינן להכי. וא"כ אין לנו מכאן שאברה' יצא מכלל ב"נ: י"ל דהא דקא' קרא אסמכתא לאו דלא דרשינן להא דלזרעו אחריו כלל. אלא דאהא דעשרה כהנים הוי אסמכתא ומבעי לי' להא דדריש שמואל בספ"ג דקדושין (דף מ"ג) דחלל עבודתו כשירא דאמר קרא ולזרעו אחריו בין זרע כשר ובין זרע פסול ופי' הריט"בא דלאו מזרעו נ"ל דהא זרע לא מיקרי אלא זרע כשר כדא' התם בפ"ק אלא מדכתי' ולזרעו אחריו פי' המתיחס אחריו וחלל מתיחס אחריו ודלא כפי' התוס' וכיון דלזרעו אחריו המתיחס אחריו דאברהם נמי משמע הכי וה"נ משמע דהאבו' קצת דין ישראל עליהן דבפ"ק דקדושין רצה למילף דנכרי יורש את אביו מדכתי' כי ירושה לעמו נתתי ודחי דילמא ישראל מומר שאני. אע"ג דבכמה מקומות מצינו שדין בן נח עליהן כדא' בפ"ז דחולין (ד' ק) והלא מב"נ נאס' גיד הנש' ועדיין בהמ' טמא' מותר' להם והאי מבני נח דקאמ' אבני יעקב לחוד קאי כדפי' התוס' פ"ב דפסחים (דף כג) והא עמרם נשא דודתו ואברהם אמר אחותי בת אבי היא כדין ב"נ כדא' בפ"ט דסנהדרין מ"מ יש לומר אע"ג דלכלל ישראל לא באו מ"מ מכלל ב"נ יצאו מימי אברהם וה"נ תנן בפ"ג דנדרי' (דף לג) שאינו נהנה לב"נ מותר בישראל ואסור באומות העולם. ובגמ' אטו ישראל מי נפקא מכלל ב"נ אין כיון דאתקדש אברהם איקרו על שמו ובמ"א יש להאריך בזה. והשתא א"ש הא דקא' הכא שהי' תחילה לגרים

שבת של מי היתה. רש"י לא פי' והדבר מבואר מהא דאמ' בפ"ד דברכות (דף כח) דהורידו לר"ג מנשיאתו מפני שציער לר"י ומינו לרא"בע אח"כ פייס לר"י ועשו שר"ג דרש ג' שבתות וראב"ע שבת א'. מש"ה שאלו שבת של מי היתה של ר"ג או של רא"בע

כדי ליתן שכר למביאיהם. לא נתבאר לי' הבאת הטף על מי מוטל החיוב אי על האב דוקא או אף על הב"ד. וכ"ת אי דוקא על האב הא יליף לעיל לפטור פטורי ראי' מהקהל בגז"ש ראי' ראי' ולקמן אמ' נמי דמש"ה כתיב זכור להוציא את הנשי' גבי ראי' דלא נילף מהקהל וא"כ איפכא נמי שפטורי ראי' פטורה מהקהל בהאי גז"ש והא בפ"ק דפסחים (דף ו) א"ר אמי מי שאין לו קרקע פטור מן הראי' ונ"ל מולא יחמוד איש את ארצך ובודאי על קרקע של א"י קפיד קרא וא"כ ה"ה דפטור מהקהל והשתא אי הקהל דטף חל על האב דוקא מאין לו קרקע לטף בא"י אם אביו קיי' ובע"כ מיירי ממת אביו וירש ממנו קרקע דהא קרא דהקהל סתמא כתיב דמשמע אפי' בזמן שיובל נוהג ועוד שנת השמיטה אמור בב"פ הקהל ואיכא למ"ד בפ"ד דגיטין (דף לו) דאין שמיטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג ובודאי אין להחמיר בטף יותר מגדול דפטור כשאין לו קרקע. וכיון דלמ"ל לחייב טף בהקהל אלא במת אביו וירשו ש"מ דחיוב על ב"ד. דאין זה ראי' דלעולם מיירי באביו קיים ואפ"ה מ"ל דיש לו קרקע בא"י במתה אמו והיא היתה בת יורשת וירשה הוא ולא אביו למ"ד ירושת הבעל דרבנן. א"כ בנולד מן האנוסה וד"ה. א"נ בנתגרשה ותדע דהא כתיב בהקהל וגרך ומניין לגר קרקע בא"י אי בקנה הא למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי לאו ארצך קרוי כדא' בספ"ד דגיטין (דף מח) ואי בנשא בת ישראל יורשת וירשה למ"ד ירושת הבעל דרבנן מא"ל אלא ע"כ איירי בגר שנתגייר אביו ואמו מישראל וירשה

ובזה נ"ל ללמוד זכות על הרמב"ם שכתב (בפ"ג מה"ח) כל פטורי ראי' והשמיט הא דר' אמי דמי שאין לו קרקע אע"ג דליכא מאן דפליג עלי' והיינו משום דנ"ל דוחק לאוקמי גרך דגבי הקהל בנתגייר אביו ולא הוא בעצמו א"ו בנתגייר הו' בעצמו מיירי קרא והא קיי"ל ירושת הבעל דרבנן וגם קי"ל קנין פי' לאו כקנין הגוף דמי. א"כ אי ס"ד דמי שא"ל קרקע פטור מה"ר א"כ ה"ה דפטור מהקהל דהא מילף ילפי מהדדי. א"כ למ"ל גר שנתגייר בעצמו שנתחייב בהקהל ור' אמי י"ל או דס"ל ירושת הבעל דאורייתא ומ"ל בנשא בת ישראל וירשה או קני' פי' כקנין הגוף דמי אבל למאי דק"ל א"א לומר כן וכמש"כ ובע"כ ליתא לר"א. מ"מ נ"ל דאין בזה כדי לדחות למימרא דר"א דליכא מאן דפליג עלי להדיא ושבקי' לקרא דאיהו דחוק ומוקי אנפשי' דגרך דקרא בנתגייר אביו ואמו ישראלית וירשה ועוד שהרמב"ם עצמו כתב בפ"ד מה"ב שהמוכר שדהו בזמן שיובל נוהג מביא וקורא ביובל ראשון בלבד שעדיין לא סמכו דעתי' דמוכר שתחזיר לו את הקרקע אבל אם חזר ומכרו ביובל ב' אינו קורא שהרי סמכה דעתי' שא"ל אלא קנין פי' וקנין פי' לאו כקה"ג א"כ מ"ל לגר שנתגייר בעצמו שיהי' לו קנין הגוף בקרקע של א"י לעולם בכל היובלות דהיינו ביובל א' מקניות הקרקע

ע"ב פשוט ידיך. פירש"י הוקשה בעיניו שנתן עטרה לאותו דורש. ויותר נ"ל לפרש שהוקשה בעיניו על שא' לו להדי'. וה"ל למימר תחילה תלמידך אני ומימיך אנו שותים כדא' הני לר"י רבם. וה"מ מדא' לעיל ולימרא לי' להדיא משום מעשה שהי' וכ"נ מפי' הר"ש במס' ידים פ"ד שמביא תוספתא שא"ל ר"י לר"א בתחילה תלמידך אני ומימ' אנו שותי'. וכתב בפ"ק דחגיגה משמע שלא א"ל כן וכעס עליו וא"ל פשוט ידך וכו'

הלכה למשה מסיני עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעי' האי אין הל"מ ל"ד דהא מדרבנן הוא דאלו מה"ת פטורי לגמרי כיון דלא קידשה לע"ל כדמסיק וכה"ג מצינו כל באמת שאמ' הל"מ ותנן בפ"ק דשבת (דף יג) באמת א' החזן רואה האיך התנוקות קורין אבל הוא לא יקרא. והא מדרבנן היא מי"ח דבר שגזרו תלמידי שמאי והלל כדאמ' התם. אלא כהל"מ קא' כמ"ש המפ' התם. וה"נ דכוותי' אבל אין לפ' דהא דקא' הל"מ אעיקרא דמילתא קאי דקדושה ראשונה ל"ק לע"ל וכיון דל"ק רשות ביד חכמי' והטיל עליהם איזה מעשר שירצו להטילו מ"ע מטעמא דמסיק כדי שיסמכו עניים בשביעי' ליתא דהא בפ"ע דערכין (דף ל) [צ"ל ל"ב ע"ג] מפ' מקרא מ"ט דמ"ד לא קידשה. ואי הל"מ הוא קרא ל"ל וכה"ג פריך בכמה מקומות. א"ו כדפי' עיקר והקשה התוס' בשם ר"ת בפ"ק דיבמות (דף יו) ובפ"ק דמגילה (דף י) ובפ"ב דשבועו' מספקא לן אי ס"ל לר"א קידשה לע"ל או לא קידשה לע"ל ותי' דמה טעם לאו ר"א קא"ל אלא הגמ' קאמר לה דלמ"ד לא קידשה הניחו אף מא"י לקדש בשביל עניים. לכן אין תימה או גזרו על עמון ומואב מעשר עני ולא מעשר שני מיהו למאי דפי' התו' בפ"ח דיבמות (דף פג) דלמעשרות ודאי ל"ק אבל קדושת ירושלים והבית קידשו שקדושה מחיצות לא בטלו וקיימה כל שעה מאין לו חומה דדריש בפ"ק דמגילה אעפ"י שאין לו עכשיו והי' לו קודם לכן. א"נ משום דמיקרי נחלה אין לו הפסק א"נ משום דכתיב זאת מנוחתי עדי עד א"כ אפ"ת דהאי מ"ט ר"א קא"ל לק"מ. דשם קדושת היכל ועזרה קא' אר"א כשהי' בונין בהיכל וכו' כשהי' בונין בעזרה וכו' וא"כ אע"ג דקדושת א"י בטלה קדושת העזרה שהוא משום מחיצת אפשר לאמר דלא בטלה. אלא דלא משמע הכי בפ"ק דמגילה דאר"י שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזה"ז דקדושה ראשונה ל"ק לע"ל ופריך מהא דתנן ירושלי' אין אחרי' היתר ומ"ל בתנאי דאיכא למ"ד דבמי עזרא קידשו ערי החומה. ובספ"ט דערכין שם נ"ל מקרא דושב אלקים את שבותך מקיש ביאתן בימי עזרה לביאתם בימי יהושע בן נון לענין קידוש שמיטין ויובלות וקידוש ערי החומה. אלמא למ"ד ל"ק לענין שמיטין ויובלות לענין קדושת נמי ל"ק וכן למ"ד קידשה לע"ל קידשה לכל אע"ג דאין ענין שמיטין ויובלו' למחיצות ושם פ"ק דמגילה יתבאר יותר

איזה שוטה היוצא יחידי בלילה ק"ל דבפ"י דפסחים (דף קי"ב ע"ב) תניא לא יצא יחידי בלילה לא בלילי ד' ולא בלילי שבתות משמע דבשאר לילות ל"ל בה והכא היוצא יחידי בלילה סתמא קתני בלילה משמע בכל לילות ודוחק לומר דברייתא זו נישנית קודם ר' חנינא בן דוסא. דהוי שכיחא כל יומא ור' חנינא הוא דגזר עליהם שלא יעברו בישוב לעולם ושבק להו רווחא בליל ד' וליל שבת כדאמ' התם דא"כ ה"ל לאסוקי דהאידנ' אף היוצא יחיד בלילה אינו מסימני שוטה אא"כ יוצא יחידי בלילי שבתות ובליל ד' לחוד. ועוד אמר התם דאביי גזר עלי' שלא יעברו בישוב לעולם א"כ השתא אין יוצא יחידי מסמני שוטה והא המפרשים כתבו בחיבוריהן הא דיוצא יחידי בסימני שוטה ואי משום דמסיק התם בתר עובדא דאביי והא חזינן (דעבד') [צ"ל דעברי] אמר הני גזייתא נינהו דמשמטי סוסייהי ואתו דברי להו. וא"כ אכתי איכא למיחש להכי שלא יצא יחידי בלילה בזה"ז. ליתא דא"כ אמאי תניא לבתר ר"ח לא יצא יחידי בליל ד' וליל שבת