טורי אבן קג

אשה מהו בבל תאחר וחוץ דחש"ו לחוד קאי נמי אשמחה הואיל ופטורין מכל המצות כדמסיק. וההיא בבא דטומטום ואילך לא קאי אשמחה דוודאי כולן חייבין בה חוץ מטומטום וכדפי' דא"א לו בש"ש ואתי הכל לרבויי' דמ"מ בשאר מיני שמחות מיהו חייב. א"נ י"ל דהכל דשמחה מרבה לטמא אע"ג דא"א לו בש"ש מ"מ חייב בשאר מיני שמחות

גמר ראי' ראי' מהקהל. ק"ל הא בפ"ג דנדה (דף כ"ה) [כ"ג] אמ' כל גז"ש שאינו מופנה כל עיקר אין למדין ממנו והכא הא ראי' דגבי מצות ראי' אינו מופנה כל עיקר. וההיא דגבי הקהל בבוא כ"י לראו' מיבעי לי' כדדריש בפ"ח דסוטה (דף מ"ג) [צ"ל פ"ג דף מ"א] דאי כ"ר בחג הסוכות ה"א י"ט אחרון כ"ר בבוא כ"י מאתחלתא דביאה. וה"נ ק"ל אהא דקאמ' לקמן (דף ד') דאיצטריך זכורך להוציא נשים דס"ד נילף ראי' ראי' מהקהל האיך ס"ד למילף גז"ש זו הא אינה מופנית מיהו י"ל דההיא דהקהל מופנית לכתוב בבוא כ"י ל"ל לראות ש"מ לאפנויי ה"מ ק"ל למאי דא' הת' בפ"ג דנד' בל"ק מופנ' מצ"א לר"י למדין וא"מ ולרבנן למדין ומשיבין והכא כיון דאינו מופנ' אלא מצ"א דהקהל לחי' הא איכא למיפרך מה לראי' שכן תדיר שנוהג ג"פ בשנה בג' רגלים תאמר בהקהל שאינו תדיר שא"נ אלא פעם א' בשמיטה והא ודאי פירכא גדולה היא ובשלמא הא דקאמ' לקמן סד"א נילף ראי ראי' מהקהל לחייב נשים ניחא דא"ש טפי כיון דראי' חמיר מהקהל שתדיר כ"ש דנילף בגז"ש זו דהשתא הקהל הקל נשים חייבות ראי' חמורה לכ"ש. אבל הא דיליף הכא גז"ש זו מהקהל לפטו' להני מראי' הא איכ' למיפרך מה להקהל שכן קל דאינו תדיר מש"ה פטירי תאמ' בראי' דחמיר שכן תדיר לא. גם בפ"ה דמנחות (דף ס') דיליף התם ר"י מנחת העומר להגשה במה מצינו ממנחת חוטא ומנחת סוטה ואמר התם ור"ש פריך הכי מה להצד השוה שבהן שכן מצוין ור"י אדרבה הא מצוי טפי פי' עומר חובה הוא בכל שנה ושנה הנך זימנין לא משכחת לה כלל. אלמא בדבר שבחובה וא' מצוי יותר מחבירו לכ"ע פרכינן כה"ג. ואין ענין לכאן הא דפ"י דזבחים בסוגיא דתדיר ומקודש כו' דא' רבא תדיר מבעי' לן מצוי למ"ל וא' התם במסקנא מילה לגבי פסח כתדיר דמיא ואין להאריך בזה כי הדבר מבואר מעצמו למדקדק היטב

לענין ראי' גמר ראי' ראי' מהקהל. נ"ל דאמסקנא קא סמיך דהאי למען ילמדו לאחרים הוא. ואע"ג דגמיר לעצמו ומבין מה שיקראו לפניו בהקהל. אפ"ה פטרו רחמנא מגזה"כ. וכן הא דפוטר א"ש הוא אפי' חרש באזנו א' אע"ג דשומע באוזן ב' מה שיקראו מ"מ פטור מגזה"כ כדנ"ל בסמוך מבאזניהם. והא דנקט למען ישמעו משום דלמען ישמעו גלי אבאזניהם. דחרש אפי' באזנו א' ממעט דאי לאו האי קרא ה"א באזניהם דכלהו ישראל קא': דאי כמו דס"ד השתא דלמען ילמדו לעצמו קא' וכיון דלא משתעי לא גמיר א"כ הא דפטורי מהקהל לאו משום גזה"כ אלא בטעמא תליא מילתא משום דלא משתעי אי משום דלא שמע ל"ג ואין לו שום תועלת בביאתו לשם. א"כ א"א ללמוד גז"ש בהא לראי' מהקהל דהא ה"ט דהקהל ל"ש גבי דאי' דראי' אין מצותו משום גמיר והא בהקהל גופי' לא פטרו רחמנא אלא מה"ט דלא גמיר והני א"א להו לגמור וה"ט אין לו ענין למצות ראי' ואין מגרע מצוותו בכך ותמה על עצמך מי שהוא לועז ואינו מבין בלה"ק הא וודאי דפטור מהקהל דהקהל אינו נאמ' אלא בלה"ק כדתנן ריש פ"ז דסוטה (דף לב) והאי אינו בילמדו ע"י ביאה זו אפי' לעצמו ואפילו בישמעו נמי ליתא דישמעו לשון הבנה הוא כמו ולא ידעו כי שומע יוסף וכן אמר גוי אשר לא תשמע לשונו שהוא לשון הבנה וכי ס"ד לפטרו מראי' בהאי גז"ש. א"ו כיון דה"ט דפטו' הקהל ל"ש גבי ראי' ל"ג לה ה"נ הכי. א"ו אמסקנא סמיך דגבי הקהל פטור אפילו חרש באזנו א' אע"ג דשומע שפיר ע"י אוזן ב' וכן אינו מדבר דהא אע"ג דלא משתעי גמיר וקרי' בי' למען ילמדו לאחרי'. והא וודאי מגזה"כ פטירי הני דאע"ג דגמירי ויש לו תועלת בביאתו ואפ"ה פטירי ובע"כ לאו בטעמא תליא אלא גזה"כ הוי גבי הקהל אם כן שפיר ילפינן בגז"ש מן הקהל ראי' ג"כ

דף ג ע"א חרש באזנו ח' פטור מן הראי' שנאמר באזניהם פירוש בלשון רבים ופריך הא לשון רבים אאזני כל ישראל קאי ולא מיירי באדם יחיד ומשני ההוא מנגד כל ישראל נפקי ופריך אי מנגד ה"א אע"ג דלא שמע מש"ה כתיב באזניהם והוא דשמע ולעולם אאזני דכ"י קאי ואכתי אין לנו למעט חרש באוזן א' דהא שמע ומשני ההוא מלמען ישמעו נפקא שצריך שישמע וממילא אימעט נמי חרש גמור בב' אזניו דהא לא שמע וכי אתי באזניהם בע"כ למעוטי חרש באוזן א' ובאזניהם לשון רבים איחיד קאי דבעי ב' אזנים וק"ל כיון דכתוב באזניהם למעט אפי' חרש באוזן א' ולא נאמר למען ישמעו אלא לגלוי על באזניה' דלמעט באוזן א' אתי דאי בב' אזנים ל"ל מלמען ישמעו אימעט. וכיון שכן איך דייק ר' אשי בסמוך ודאי למען ילמדו דאס"ד למען ילמדו וכיון דלא משתעי לא גמר וכיון דלא שמע ל"ג ההוא מלמען ישמעו נפקא הא כיון דסופנו למעט אפי' חרש באוזן א' אע"ג דשמע וגמר. ולא כתי' למען ישמעו אלא לגלות על באזניהם דלמעט לבאזנו א' אתי ובע"כ הא דממעט באוזן א' גזה"כ הוא א"כ א"א למעט מכאן לאינ' מדבר אפ"ת אפי' כי לא משתעי ל"ג. כיון דטעמא דחרש לאו משוה דל"ג הוא מדפטור אפי' באוזן א'. אע"ג דגמר כיון דשומע בא' מב' אזניו אטו משום דלאו באזניה' ה"א דלמען ישמעו אתי למעט חרש גמור ומשום דלא גמר וממילא לה"ט אי אמר לא משתעי ל"ג נמי נפקא מהא לפטור. כיון דלפי אמת אינו כן דהא כיון דממעט מבאזניה' לחרש באוזן א' נמי אזלא לי' לגמרי לה"ט דחרש משו' דלא גמר הוא אלא בע"כ גזה"כ הוא ואי לאו למען ילמדו לא אימעט א"מ מיני' אפ"ת דל"ג. וי"ל דלהאי מסקנא דאפי' חרש באוזן א' נמי פטור מגזה"כ. מ"מ מוכח רב אשי שפיר דלמען ילמדו לאחרים ואע"ג דלא משתעי גמר לעצמו ואע"ג דגמר ויש לו תועלת בביאתו אפ"ה פטור מגזה"כ. דאי ל"ג בדלא משתעי ופטור מה"ט דל"ג. א"כ ל"ל למען ישמעו וחרש גמור בב' אזניו מלמען ילמדו נ"ל כיון דל"ג וא"א לו ללמוד לעצמו כמו שאינו מדבר פטור מה"ט וממילא באזניהם למעט לחרש באזנו א' אתי דלחרש גמור ל"צ א"ו למען ילמדו דממעט לאינו מדבר היינו משו' דא"י ללמד לאחרים אבל לעצמו גמור שפיר ומגזה"כ קא פטור וא"א ללמוד ממנו לא"ש אפי' בב' אזנים ומצטריך קרא למעט חרש גמור. ואי לאו באזניה' ה"א דלמען ישמעו למעט חרש גמור וכן מבאזניה' לחוד ה"א נמי דלמעט חרש גמור. השתא דכתב רחמנא תרתי למען ישמעו ובאזניה' בע"כ חרש באוזן א' נמי אמעט מגזה"כ. והא דאמ' ר"א בתחילת הסוגי' איפכא אי לא משתעי ל"ג מלמען ישמעו נפקא ולמען ילמדו ל"ל. היינו בתחילה קודם הא מימרא דר' תנחום דנ"ל מבאזניהם לחרש באוזן א' והוי אמינא דלא נתמעט מלמען ישמעו לחוד אלא חרש בב' אזניו. ומשו' דל"ג הוא ממילא אימעט אינו מדבר נמי אי הוא ג"כ ל"ג אלא ע"כ למען ילמדו לאחרי' אבל למסקנא דחרש באוזן א' נמי פטור דיוקא דר"א לאידך גיסא. וכדפי'. ובירושלמי תלה להא דחרש באוזן א' בפלוגתא דתנאי ולבני אהרן תעשה כתנו'. רבנן אמ' ב' כותנות לכל א' וא' רי"א אפי' לכל א'. ה"נ רבנן אמר באזניהם ב' אזני' לכל א' וא'. ור"י אוזן לכל א' וא' והתוס' הביאו ירושלמי זה. ולמאי דפי' נ"ל דגמ' דידן אתיא כר"י דאפילו כתונת לכל א' וא'. וה"נ אי לאו למען ישמעו. ה"א באזניהם אוזן לכל א' ולשון רבים אכל ישראל קאי דאלו לרבנן כמו דכתונת לשון רבים בלא יתורא דקרא אכל א' וא' מבני אהרן קאי. ה"נ באזניהם אכל יחיד קאי ולמען ישמעון ל"ל בלא"ה אימעט לחרש באוזן א' מבאזניהם לחוד בלא למען ישמעו ונ"ל דגם סוגיא דפ"ק דמגילה לכאורה נמי כר"י אתיא דאמ' התם ומתנות לאביונים ב' מתנות לב' אביונים:

לרבנן הל"ל ב' מתנות לכל א' מב' אביונים. כדא' הכא ב' כתונת לכל א' מבני אהרן. וכ"כ שם מזה בחי':

מיהו ק"ל לגמ' דידן נגד כ"י ל"ל מלמען ישמעו ובאזניהם לחוד סגי למעט חרש אפי' באוזן א'

חיגר ברגלו א' פטור מן הראיי'. שנאמ' רגלי'. פי' שלש רגלים תחוג לי בשנה ואע"ג דרגלים מבעי' לגופי' דהיינו ג' פעמי'. כמו למה זה הכתני זה שלש רגלים גבי אתון דבלעם. י"ל דקרא יתירא הוא דכתי' (לעיל מיני') [צ"ל בתר הכי] את חג המצות תשמור וחב הקציר וחג האסיף ג' רגלים ל"ל. א"ו למעוטי חיגר אתי: אבל אין לפ' דנ"ל הא מדשני קרא בדבורי' ולא כתוב ג"פ כדכתיב גבי ראי' אלא למעוטי, חיגר. דא"כ לא א"ש הא דדרש מפעמים דגבי ראי' דאין פעמים אלא רגלי' ובע"כ מדשני וכתב פעמי' ולא רגלי' כמו גבי חגיגה ש"מ דפעמים דשנה לרגלים אתי א"כ בע"כ הא דדרש רגלים למעוטי חיגר מיתורא אתי

והא רגלים מיבעי ליה למעוטי בעלי קבין פי' שאין לו רגל כלל אבל חיגר לא תמעט מיני' ומשני ההוא מפעמים נפקא אף על גב דפעמים גבי ראי' כתיב ורגלי' גבי חגיגה מ"מ ראי' וחגיגה ילפי מהדדי וכמ"ש במשנתינו. והא דמייתי להא דאין פעמים אלא רגלים תחילה מקרא דרגלי פעמי ואח"כ מפעמיך בנעלים. דאי מרגלי פעמי ה"א למעוטי חיגר אתי דא"י להלוך ברגליו אע"ג דחיגר קל מבעלי קבין א"כ מקרא חד אין לך למעט אלא ב"ק החמור לחוד אבל לא חיגר דקל מיני' מ"מ אימא איפכא רגלי' למעוטי ב"ק החמור ופעמי' חיגר הקל דהא לא מסיימי קראי הי לב"ק והי לחיגר. ועוד מסתברא דרגלים דכתב בס' שמות דקדים לפעמים [דמשנה תורה] אתי למעוטי ב"ק האמור ופעמי' דכתב מאוחר למעוטי נמי חיגר הקל מש"ה מייתי נמי לאידך קרא לפעמיך בנעלים דאין לשון פעמים שיי' אלא בבעלי מנעל וממעט מיני' ב"ק דלאו בר מנעל הוא דאלו חיגר בר מנעל הוא. ומהשתא קרא דג' רגלי' ע"כ רגלי' למעוטי חיגר דלב"ק ל"צ דמפעמים נפקא וכ"ת כיון דפעמי' משמע למעוטי ב"ק כדכתיב פעמיך בנעלים. ולמעוטי נמי חיגר כדכתיב רגלי פעמי. ל"ל רגלים נמעט ב"ק וחיגר תרוויוהו מפעמים. וכה"ג פריך רפ"ק דב"ק [דף ג] לכתוב רחמנא ושילח ולא בעי וביער דמשמע הכי והכי. משמע שו דכת' ושן בהמות אשלח ומשמע רגל דכתיב משלחי רגל.