טורי אבן קב

בע"ע וכמ"ד מוכר עצמו רבו מוסר לו שפח'. והשת' המ"ל הכי הא אכתי איכא אסורא משו' אוזן ששמע א"ו ליכא איסורא למכור עצמו בע"ע אלא שלא לצורך דבהכי איירי התם בפ"ק דקדושין (דף כב) גבי רציעה כשאינו רוצה לצאת בשש אמרי' התם מה נשתנה אוזן מכל איברי' שבגוף אמ' הקב"ה אוזן ששמע על הר סיני כי לי ב"י עבדים ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע והתם קנה אדון לעצמו בחנם דינו לצאת בשש ואינו דוצ' אבל לטהר את זרעו למאי דס"ד דר"ט דיעבד קאמ' ש"ד וה"נ הא ה"ל לצורך לא מיבעי למה שפי' התוס' בשה ר"י דבכפי' זו עובר הרב בעשה דלעולם בה"ת אלא דלשבת שהוא מצוה רבה דוחה לעשה זו דודאי תקשה לפי"ז ימכר עצמו דאין לך צורך גדול מזה דה"ל לדבר מצו' כדי שלא יעבור הרב בעשה דתעבודו אלא אפי' למאי דפירשתי דבכפי' זו אין עובר הרב בעשה ח"מ למה נכוף לרב לשחררו ולהפקיע זכותו בחנם ואי משום לשבת ימכר עצמו לע"ע דה"ל לצורך דל"ל בה משום כי לי ב"י עבדי' והא התו' פי' אהא דקא' לישא שפחה א"י ואע"ג דאפי' הי' יכול לישא שפחה אינו מקיים מצות פ"ו בכך מ"מ אם הי' יכול לקיים שבת כ"ד משום מצות פ"ו לחוד לא הוי כפינן לרבו דלא מחוייב בה כיון דאונס הוא והשת' כיון דיוכל לקיים שבת ע"י שימכר עצמו בע"ע לישא שפחה שמותר בה למה כופין את רבו לשחררו דהא אפי' למאי דפי' דע"י כפי' זו אינו עובר בעשה צ"ל נמי דאם יוכל לקיים שבת כ"ד אין כופין את הרב לשחררו משום פ"ו דמחויב בה הואיל והוא אונס מדאמר לישא שפחה א"י וכדדייקי התוס'. עוד תירצו התוספות משום דקי"ל גר אינו נמכר בע"ע דבעינן ושב אל משפחתו וליכא כדא' בפ"ה דב"מ (דף ע) וק"ל על זה מהא דתנן בספי"א דיבמו' (ד' צט) כהנת שנתער' ולדה בולד שפחת' כו' הגדילו התערוב ושחררו זה את זה נושאין נשים הראוי' לכהונה ופריך בגמ' שחררו אי בעי אין אי לא בעי לא ואמאי לישא שפחה א"י ב"ח א"י א' רבא אימא כופין אותן ומשחררין זה את זה. והשתא אמאי כופין ימכר עצמו בע"ע על תנאי אם הוא בן כהנת והשתא מות' בשפחה ממ"נ אם הוא בן שפחה מותר בה ואפי' הוא בן כהנת נמי מותר בה דהא אפי' ע"ע כהן מותר בשפחה כדמסקינן בפ"ק דקדושין (דף כא). והשתא מאי ק"ל לרבא שחררו אי בעי אין ל"ב לא הא לישא שפחה א"י הא א"ל תקנה בשפחה שימכר את עצמו בע"ע על תנאי כדא' מש"ה אין כופין לשחררו אא"כ רצו. וי"ל דהא דכופין גבי כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה ולא סגי לי' תקנת' ע"י שימכר בע"ע דמותר בשפחה משום כיון דאחד מהם ישראל מעליא הוא שהוא בן כהנת ומצוה על פ"ו א"י לישא שפחה כיון דולדה כמוה ואין זרעו מיוחס אחריו לא קיי' פ"ו

קתני חרש דומיא דש"ו. וק"ל מ"ש דהכא דייק חרש דומיא דשוטה וקטן ולא דייקינן בשו' דוכתי דתנן ח"ו גבי הדדי ועוד בפ' ב' דמגילה (דף י"ט) תנן הכל כשרים לקרות את המגיל' חוץ מחרש שוטה וקטן והת' מחרש המדבר ואינו שומ' לחוד איירי מדקרי את המגילה. הרי אע"א דבר דיעה הוא ואינו דומיא דש"ו אפ"ה תני להו גבי הדדי וא"כ ה"נ א"ל הכי. וי"ל דדייק לה דבע"כ מתני' משאינו שומע ואינו מדבר איירי. ומשום דאינו בר דעה הוא דפטו' דומיא דש"ו דאי במדבר ואינו שומע לחוד ואע"ג דבר דעה אפ"ה פטור בע"כ ה"ט דפטור משו' דגמר לה בגז"ש דראי' ראי' מהקהל וכדלקמן ואי איתי' לה"ט הה"נ שומע ואינו מדבר נמי פטור כמו שפטור מן הקהל כדלקמן וא"כ ה"ל למחשבי' נמי לשומע ואינו מדבר בהדי פטורי ראי' דמתני' א"ו תנא דידן לא גמיר ראי' ראי' מהקהל ומהשתא בע"כ חרש דתנן בדומיא דש"ו מיירי ומשום דלאו בן דיעה דפטור מכל המצות הוא דפטור לי' והא דקא' דומיא דש"ו לאו משו' דקתני להו בהדדי דייק לה הכי אלא מילתא בעלמא קא' דהאי חרש דמתנ' מיירי מחרש דהוי דומיא דש"ו דלאו בר דיעה הוא אלא שמפרש"י ל"מ כדפ' דהא במסקנא אמ' חסורא מחסרא. ולענין ראי' בין חרש השומע וא"מ בין מדבר וא"ש פטירי: וחרש גמו' ושוטה וקטן פטורין מן השמחה קא' הואיל ופטורין מכל המצות שבתורה פי' היינו חרש דמתני' שסמכו לש"ו הרי פי' דחרש גמור דשמחה היינו חרש דמתני' דסמכו לש"ו. ולמאי דפי' א"צ לזה בתירץ דקא' חסורי מחסרא וחשיב לשניהם לענין ראי' בין מדבר וא"ש בין שומע וא"מ עוד נ"ל דדייק לה הכי דהא תלתא מיני פטורי תנא במתני' תחילה ש"ו משו' דלאו בני דיעה נינהו ופטורין מכל המצות ואח"כ טומטום וחבריו דפטורי משום אשה וספק אשה ועבדים משום דגמר לה לה מאיש ואע"ג דרבינא מוקי לעבדי' שא"מ דמתני' במי שח"ע וחב"ח היינו מיתורא דשאינו משוחררין מ"מ מעבד גמור נמי איירי וה"נ טומטו' דא' לקמן אפי' בשבציו בחוץ נמי פטור מ"מ סתם טומטו' נמי בכלל. וה"נ אנדרוגנוס דפי' למ"ד ברי' בפ"ע הוא אפ"ה לאו בכלל איש הוא וקמ"ל דאע"ג דחמירי מש"ו דהא חייבין במצו' מ"מ כיון דפטורין ממצות עשה שהזמן גרמא פטורין נמי מן הראייה. וה"ל הני תרי בבי דמתני' ע"ד לא זו אף זו והדר תני בבא א' החיגר וחבריו אע"ג דחייבין בכל המצות אפ"ה פטורין מראי'. והוי נמי ע"ד לא זו אף זו והשתא אא"ב דחרש דמתני' מיירי מחרש דלאו בר דעה הוא היינו דכייל לי' בבבא קמא בהדי ש"ו משום לא זו אף זו וכדפי' אבל אי האי חרש מא"ש לחוד איירי דחייב בכל המצות. הוי לי' למיתני לסוף אחר בבא אחרונה. דהוא נמי דומיא דההיא בבא דחייב בכל המצות ופטור מן הראי' ולהאי פירש"י דאמרן א"ש. מ"מ פי' קמא עיקר ולשני התי' ניחא הא דלא דייק בשום מקום הכי משום דפשיטא דמחרש דלאו בר דעה מיירי דאל"כ אין טעם לפטרו משא"כ הכא יש טעם לפטרו מגז"ש ראי' ראי' מהקהל

כדתנן חרש שדיברו בו חכמים בכ"מ. משנה היא בפ"ק דתרומות ופי' שם הרמ"בם הא דקרי לא"מ וא"ש חרש לפי שסיבת האלמות היא חרשות יתחדש לעובר בעודו בבטן אמו ולא ישמע מה שמדברים עמו

תנינא להא דת"ר. ק"ל מאי תנינא או משום דבברייתא תני זה וזה כפקחים. והיינו דלא פטור אלא חרש הדומה צש"ו וכדפירש רש"י הא זה גופי' א"א למידק ממתניתן אלא אי אמרינן דמדבר וא"ש. וכן שומע ואינו מדבר הוי כפקחים. וכדתני' בברייתא בע"כ מתניתן דמדמי לי' לש"ו דלאו בני דעה נינהו מא"מ וא"ש איירי. אבל א"א דמדב' וא"ש נמי לאו בר דעה הוא ואינו כפקח. א"ל דמתני' ממדבר וא"ש מיירי דהוי נמי דומיא דש"ו לאו בר דעה. וכיון שכן הא גופי' מנלן. דתנינא להא דת"ר דזה וזה כפקחים דילמא ס"ל לתנא דמתני' דא"ש לחוד אע"פ שמדבר אינו כפקח. ומחרש כזה איירי מתני'. ומ"מ הוי דומיא דשוטה דלאו בד דעה הוא בא"ש לחוד לתנא דמתני' ודלא כברייתא: והי' נ"ל לפ' דהאי תנינא להא דת"ר לאו אמשנתינו קאי אלא אמתני' דמסכת תרומות דחרש שדברו בו חכמי' שאינו לא שומ' ולא מדב' וזה שוה לש"ו לבד הא מדב' וא"ש או שומע וא"מ הרי כפקחין לכ"ד והיינו כת"ר זו"ז כפקח' אבל הא ליתא דלזה א"ל לסיי' לבריית' ממתני' דאינו שומע לחוד או א"מ לחוד הוי כפקחין דמילתא דפשיטא היא. מדדייק בפשיטו' קתני דומיא דש"ו דלאו בני דיעה הוי וקמ"ל כדתנן חרש כו' שאינו מדבר וא"ש מכלל דא"מ או א"ש לחוד הוי כפיקח דאי כשוטה הא א"ל דמשנתינו מחרש כזה מיירי ואכתי לא ש"מ לכדתנן חרש שדיברו בו כו'. אע"כ דא"ש או א"מ גרידא כפקח ומדמתני' מלאו דבר דיעה איירי בע"כ מא"מ וא"ש איירי דאי מחדא לחוד הא ודאי בר דיעה הוא וא"כ מאי תנינא להא דת"ר דקאמ' למימרא דמתני' מסייע להברייתא למימר' דעיקר היא הא בלא"ה מילתא דפשיטא היא. ולהא ל"צ לא מתניתין ולא מתניתא: לכן נ"ל דהא דקאמ' תנינא להא דת"ר לאו אזה וזה כפקחין דלהא ל"צ אלא קאי אהא דת"ר חרש זה המדבר וא"ש דלא תימא דשומע וא"מ הוא קרוי חרש וכדאמר בסמוך וממאי דמדבר וא"ש קרוי חרש וכו' והכי דייק לה ממתני' מדתני חרש דומיא דש"ו דלאו בני דיעה נינהו בע"כ מיירי בא"ש וא"מ וקרי לי' בשם חרש אע"ג שהוא א"מ נמי והא עיקר שם חרש אינו אלא בא"ש לחוד מ"מ כייל לא"ש וא"מ נמי בשם חרש משום דלפעמים חרשתו גורם לו לא"מ בנולד חרש. וכמ"ש בסמוך בשם הרמב"ם מש"ה כייל לי' בשם חרש שעיקר שם זה לא"ש את שא"ש וא"מ נמי משום דלפעמי' הא דא"ש גורם נמי לא"מ וקרי לי' ע"ש הגורם. והשתא א"אב דעיקר שם חרש הוא לא"ש א"ש הא דכייל לא"ש וא"מ נמי בשם זה משו' דזה גורם לזה. אבל אי עיקר שם חרש הוא א"מ א"כ היכי כייל לא"ש וא"מ בשם חרש דמה ענין א"ש לכללו בשם חרש דוודאי האי דא"מ לעולם למ"ל שיהא סיבה וגרם שלא יהא שומע אלא ע"כ ש"מ ממשנתינו וממתני' דתרומה להא דת"ר בברייתא דעיקר שם חרש קרוי לא"ש. מש"ה כייל נמי לא"ש וא"מ נמי בשם חרש מה"ט דאמרן

הכל חייבין בראי' ובשמחה ק"ל הכל דגבי שמחה לאתויי מאי דהא כל מקום דתני הכל וחשיב כמה מילי ריבוי דהכל אכל א' ואחד קאי. כמו בריש ערכין דתנן הכל מעריכין ונערכין נודרין ונדרין. ודריש הגמ' רבוי דהכל על כל אחד ואחד אע"ג דאמרינן התם נודרין ל"ל נדרין איצטריך לי'. הכא ל"ל הכי תדע דהתם אמרינן נדרין לאתויי מאי לאתויי פחות מבן חדש ותני והדר מפ' ולא קאמר דאגב מעריכין ונערכין קתני להו. ול"ל דהכל דגבי שמחה מרבי להני דפטירי מראי' כמו סומא וחיגר ומי שח"ע. דמילתא דפשיט' היא דמהיכא תיתי לפטרינהו. י"ל דהכל דמרבה לטומטום דאע"ג דא"א לו לאכול משלמי שמתה דה"ל ספק ערל וערל אסור בקדשים כדאמר פ' הערל (דף ע'). מ"מ יכול לקיי' שאר מיני שמחו'. כדאמ' בפ"י דפסחים (דף קי"ג) בזמן שבה"מ קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמי' ואכלת ושמחת עכשיו שאין בהמ"ק אין שמחה אלא ביין וטומטום אפי' בזמן הבית דא"א לו בש"ש חייב לשמוח בשאר שמחות וכ"ת כיון דמתני' חסורי מחסרא והכל חייבין בראי' ושמחה קא' א"כ כל הני חוץ דמתני' קאי נמי אשמחה. והא טומטום הוא אחד דחשי' לי' בהאי חוץ. ליתא דאע"ג דהכל דרישא אשמחה נמי קאי חוץ דסיפא לא קאי אלא אראי' לחוד ולא אשמחה. תדע דהא אשה פטורה מראי' וחייבת בשמחה למאן דל"ל אשה בעלה משמחה כדמוכח בפ"ק דר"ה (דף ו') גבי