טורי אבן ק

שטבל לשם עבדות לא קשה מידי דלאו אדר"י פריך אלא אדריש לקיש דאמר אפי' ביש לו בנים בגיותו ונתגייר אין לו חייס משום דכקטן שנולד דמי א"כ ה"ה כשטבל הנכרי לשם עבדות ונכנס לקדושה וחייב בכל מצוה שהאשה מחויבת הוי לי' ג"כ כקטן שנולד וכדאמרינן בפ"ז דסנהדרין (דף נ"ח) עבד מותר באמו ובבתו דיצא מכלל נכרי והוי ליה כקטן שנולד נמצא כשטובל לשם עבדות פקע יחוס מבניו שנולדו לו בגיותו והשתא לא מצינו יחוס בבני עבד אפי' בנולדו לו בגיותו כ"ש בעבדותו והשתא פריך שפיר מול ציבא ט"ו בנים דבין נולדו לו בגיותו בין בעבדותו אין להם יחוס אבל לר' יוחנן לק"מ דאפשר לומר שנולדו לו בגיותו ולא פקע יחוסו מהן בעבדותו כמו מנכרי שנתגייר לר"י והשתא הדרא קו' לדוכתי' לר"י אמאי מוקי (לרישא) [צ"ל לסיפא] כמשנה ראשונה הא למשנה אחרונה נמי ניחא ובעבד שקיים פ"ו כבר בגיותו. והא ליכא למימר אע"ג דכבר קיים פ"ו אפ"ה איכא משום שבת. שהרי התוס' לפי (שיטתם) [צ"ל שיטת י"מ] פי' דהא דקאמר הלא לא נברא העולם אלא משום פ"ו לאו דווקא דעבד אינו מצווה על פ"ו אלא משום שבת קאמר. ליתא דבכבר קיים פ"ו שוב משום שבת נמי ליכא דאמרי' בפ"ד דמגילה (דף כ"ז) אין מוכרין ספר תורה אלא לישא אשה משום דהעולם לא לתוהו בראו אפ"ה אמרינן בפ"ו דיבמות (דף ס"א) דבקיים פ"ו אין מוכרין ס"ת לישא אשה בת בנים אלא נושא דלאו בת בנים. ועוד דבאותו סוגי' איכא למ"ד דבזכר ונקבה קיים פ"ו דהא איכא שבת. אלמא שבת ופ"ו חדא מילתא ובקיים פ"ו לית ליה בה משום שבת ולמאי דפי' ניחא מדנקט עבדים לשון רבים דייק לה ותדע לך דהכי הוא כדפי' דאם לא כן הא וודאי משכחת לה חצי עבד שאין כופין את רבו כגון שהעבד סריס דלאו בר שבת הוא והוי ליה לאוקמי (לרישא דמחייב) [צ"ל לסיפא דפטורי] במי שחצי עבד כהאי גוונא דאפי' למשנה אחרונה אינו כמשוחרר אלא וודאי ע"כ דייק לה מדנקט עבדים בלשון רבים ש"מ דאפי' אותן דבני שבת נינהו ואפ"ה פטורים ובע"כ היינו כמ"ר. (וכר) [צ"ל וכי תימא] מכל מקו' האי ברייתא דאין אוכל לא משל רבו ולא מש"ע ה"ל לאוקמי אף כמ"א ובעבד דלאו בר שבת מיירי דאין כופי' אף למ"א י"ל. דא"כ מאי קמ"ל פשיטא שאינו אוכל לא מש"ר ולא מש"ע א"ו בעבד דבר שבת מיירי וקמ"ל לאפוקי ממ"א:

והשתא דאתי להכי מה"ט נמי לא מ"ל בעבד של קטן דלאו בר כפי' דא"כ מאי קמ"ל פשיטא דאין אוכל כלל:

ענ"ל אע"ג דמי שח"ע חייב בראיי' ואוכל בפסח מש"ע למ"א לאו למימרא דדיינינן לצד עבדות דידי' כאלו הוא בן חורין דהא ליתא דודאי כל זמן שלא שחררו רבו צד עבדות דידי' במקומו עומד לפיכך גבי תקיעת שופר אף לעצמו א"מ דלא אתי צד עבדות ומפיק צ"ח. ומ"מ בראייה חייב דהא אלו לא מיעטו קרא מאל פני האדון ה' היה חייב מצ"ח שבו אלא דקרא דאל פני האדון גלי כיון דרשות רבו עליו צ"ע מעכב על צ"ח מלחייב בראייה מש"ה למ"א כיון דכופין את רבו הואיל ואין רשותו עליו אע"ג דצ"ע במקומו עומד ומהאי צד פטור מן הראייה כל כמה שלא שיחררו אפ"ה כיון דאין רשות רבו עליו אין צ"ע שבו מעכב על צד חירות מלחייב בראייה מצ"ח שבו לחוד הוא דחייב אבל לא מצ"ע שבו. כ"ש לגבי פסח דבין צ"ע ובין צד חירות בר חיוב מיכל בפסח הוא אלא כל כמה דרשות רבו עליו מעכב עליו מלאכול מש"ע אלא מש"ר דווקא וכיון דלמ"א פקע רשות רבו מעליו לגמרי לפיכך אוכל מש"ע. משא"כ גבי תקיעת שופר אע"ג דאין רשות רבו עליו למ"א אפ"ה כיון דעדיין לא שיחררו אכתי צ"ע במ"ע מש"ה אף לעצתו א"מ דלא אתי צ"ע ומפיק צ"ח:

ותירץ זה נ"ל עיקר דאפי' למ"א צ"ע במ"ע ולענין מצות ולכל דבר. דהא בפ"ד דגיטין (דף מג) מבע"ל מי שח"ע וחב"ח דקידש ב"ח אי תפסי קידושין או לא ובפ"ד דיבמו' (ד' מה) דאי קידש בת ישראל צ"ע שבו משתמש בא"א ומשמע דאסורה לו אע"ג דקיימ"ל כמ"א. וה"נ אמר בשמעתין ב"ח א"י אלא כופין את רבו ועושהו ב"ח משמע דקודם שעשה ב"ח אסור בב"ח. ש"מ דצ"ע במ"ע כל כמה דלא שיחררו אפילו למ"א ותי' זה פי' שם בספ"ג דר"ה בח"י

לישא שפחת א"י. בפ"ק דב"ב (דף י"ג) הקשו התוס' ליתא עשה דפ"ו ולידחי ל"ת דלא יהיו קדש ותי' בשם ר"י דבעידנ' דמעקר לא מקיים לעשה דמשעת העראה קא עקר ללאו ועשה דפ"ו ל"מ עד גמר ביאה וק"ל ט"ז הא בפ"י דיבמות (דף צ"ו) [צ"ל ע"ב] אמ' הא דפטרו רבנן סדין מן הציצית משום דהוי שב ואל תעשה הקשו התוס' והא ה"ל קום ועשה כשמתעטף בטלית בת חיובא ואין בו ציצית הרי הוא עובר בידים ותי' דבשעת עיטוף לא מחייב עד לאחר שנתעטף דכסותך משמע שאתה מכוס' בה כבר ולאחר שנתעטף בה דמחייב שב וא"ח הוא והא דמשמע בפ' מי שמתו דכשהוא לבוש כלאים ואינו פושטן ל"ח שב וא"ת אלא עמוד ועשה הוא שאני כלאים דעיקר האיסור בשעת לבישה שלובש באיסור אבל כאן לא מתחייב עד לאחר שנתעטף ואיכא למידק הא דאמר בפ"ק דביצה (ד' ח) ופ' י"ט דשבת (דף קל"ב) אימר דאמ' דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת א"נ סדין בציצי' דבעידנא דקא מעקר לאו קא מקיים לעשה ולדברי ר"י הא סדין בציצית ל"מ לעשה בעידנא דקא מיעקר לאו דהלאו דכלאים מיעקר מיד בשעת עיטוף והעשה א"מ עד לאחר שנתעטף ובע"כ צ"ל כיון דא"א למ"ע דציצית לקיים אלא ע"י עיטוף הקדום זהו הכשר מצוותו וה"ל שפיר בעידן דקא מעקר הלאו מקיים לעשה דבשעת העיטוף דעובר בלאו דכלאים מקיים לעשה דציצית דהא עיטוף אתחלתא דמ"ע דציצי' כיון דאין מקום למ"ע זו לעולם בלתי עיטוף הקדום והעיטוף עצמו אתחלתא דמ"ע זו ומן המצוה עצמו יחשב ול"ד לקציצת בהרת לצורך עבודה דפי"ט דשבת ולכתיש' בי"ט לצורך מ"ע של כיסוי בפ"ק דביצ' דש"ה דאפשר למ"ע דעבודה להתקיי' בלתי קציצת בהרת בכהן שאין בו בהרת וכן מ"ע דכיסוי איפשר להתקיים בלתי כתישה בעפר תיחוח או באפר מקלה אין הקציצה והכתישה הכשר מצותן אע"ג דאירע במקרה דא"א בלא"ה אין זה מן המצוה וכדאמ' בפ"ב דמכות (דף ח) כיון דאי מצא חרוש אינו חורש לאו מצוה היא ואפי' ל"מ חרוש וחורש לצורך העומר לאו מצו' היא וה"נ הא דקציצת בהרת וכתישה דכיסוי כה"ג הוא וחילוק זה נ"ל דמוכרח הוא לדברי ר"י ונ"ל להביא ראי' מפי"א דזבחים (ד' צ"ו) [צ"ז ע"ב] דמוכח רבא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש מדכתיב ועצם לא תשברו בפסח שני שאין ת"ל שכבר נאמ' ככל חוקת הפסח יעשו אותו אלא לרבות עצם שיש בו מוח ואמאי יבא עשה דואכלו הבשר וידחה הבשר דשבירת עצם אלא ש"מ דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש והקשו התוס' האיך אתי העשה ודחי הל"ת הא בעידנ' דמעקר לאו דשבירת דעצם ל"מ לעשה דאכילה ולא תי' כלום. ולמאי דפי' א"ש כיון דא"א לעולם לקיים עשה דאכילת מוח אא"כ שובר העצם המקיפו השבירה נמי הכשר מצותו הוא ומגוף המצוה יחשב. וראיתי בפסקי התוס' כתב שם אם א"א לקיים עשה בע"א לא בעינן בעידנא דקא מיעקר לאו מקיים לעשה נר' שכוונו למש"כ ומתירץ התוס' הוא והסופרים השמיטו התי' מן הספרים ועי"ז יש ללמוד זכות על הרמב"ם שכתב בסוף הלכות כלאים כהן שלבש אבנט של בגדי כהונה שהוא של כלאים לוקה משום לובש והא דשרי בשעת עבודה ה"ט דאתי עשה דעבודה ודחי ל"ת דכלאי' ואמאי הא בעידן דמיעקר לאו דכלאים דהיינו בשעת לבישות האבנט עדיין ל"מ לעשה דעבודה עד שעה שיעבוד ולמאי דפי' ניחא כיון דא"א לעולם לקיי' מ"ע דעבודה בלתי לבישת כלאים דאבנט דמחוסר בגדי' ששימש מיחל עבוד' כדתנן רפ"ב דזבחים (דף ט"ו) הלבישה נמי אתחלתא דעבודה היא דהכי מצותו הואיל ולא סגי בלא"ה וכיון שכן ה"נ כיון דגמר ביאה שבה מקיים מ"ע דפ"ו א"א לה בלתי העראה דקדים לה גם היא חשובה מן המצוה כיון דלא סגי לה בלא"ה זה הכשר מצותו וא"כ קשה דר"י אדר"י

עוד חי' ר"י דהיא אסורה להינשא לו דלגבי דידה ליכא עשה דלא מיפקדא אפ"ו ועוד אפי' מיפקדא איפשר לה להינשא לאחר וק"ל לריב"ב דס"ל בספ"ו דיבמות (דף ס"ה) דאשה מיפקדא דא' על שניהם הוא או' פרו ורבו מא"ל ואי משום דאפשר לה באחר מ"ע מי שחציו עבד ישא אשה בת אינו חציה שפחה וחציה ב"ח ואע"ג דאסורין זא"ז משום דאתי צד עבדות שלזה ומשתמש בצד חירות של שני וצד חירות בצד עבדות מה בכך לריב"ב יבא עשה דפ"ו שלו ושלה וידחה ל"ת דלא יהי' קדש של שניהם כיון דל"א לו באחרת ולה באחר. ובפ"ד דגיטין (דף מ"ג) אמ' מעשה בשפחה אחת חציה שפחה וחציה ב"ח וכפה את רבה ועשאה ב"ח אמ' עלה כמאן כריב"ב דא' על שניהם ה"א פרו ורבו והשתא לריב"ב ל"ל לכוף את רבה הא איפשר לה בבת מינה מי שח"ע כיון דשניהם מצווין על פ"ו אתי עשה דפ"ו ודחי הלאו דלא יהי' קדש כיון דא"א לקיים מ"ע זו בלתי דחוי לאו זה דהא שלא במינו א"א. ולא עוד אלא אפי' מי שח"ע א"צ לכוף את רבו לעשות אותו ב"ח לריב"ב כיון דאפשר לו בבת מינו הואיל והיא ג"כ מצוות אפ"ו ש"ד וא"צ כפייה

עוד תירץ ר"י כיון דאפשר לקיים שניהם על ידי כפיה לא דחי. וקשה ע"ז הא התוספ' בשם ר"י גופיה פי' אהא דכופין לעשותו בן חורין אע"ג דהמשחרר את עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו דמשום מצוה רבה דפ"ו נדחה עשה דתעבודו והשתא כיון דאיכא תקנתא לישא וידחה עשה דפ"ו ללאו דלא יהי' קדוש דאמ' לישא שפחה א"י דמשמע דאי הי' יכול לישא שפחה ש"ד וא"צ לכוף הרב לשחררו אלא משום דא"י הוא ואמאי כיון דעש' דחי ל"ת הא וודאי יכול ויכול הוא ואמאי כפינן הרב לשחררו לעבור בעשה. מיהו י"ל דלהאי תי' דמשו' לתא דידה דאפשר לה באחר א"א לו בב"ח ולא בשפחה א"ש. ודקשה לי מהאי מעשה דחצי' שפתה וחב"ב דכופין את רבה לשחררה ואמ' כמאן כריב"ב והא לדידי' כיון (דאיפש') [צ"ל דא"א] להו באחר ואחרת לית' ועשה ולידחי ל"ת י"ל ע"ד שפי' התוס' דעבד אין מצווה על מ"ע דפ"ו וא"כ אין חל עשה דפ"ו אלא על צד חירות שבו וכן לריב"ב על צד חירות שבה אבל בצד עבדות שבו בצד שפחות שבה לא אפילו לריב"ב והא האי ל"ת דקדש היא מחמת עבדות שבהן דאסורין בבא חורין ובן חורין משום הכי האי עובדא דחצי שפחה וחב"ח דכפו את רבה לשחררה לריב"ב ניחא דליכא למימר אתי עשה דפ"ו ודחי ל"ת דלא יהי' קדש דלא אמרינן עשה דוחה ל"ת אלא אם העשה הוא