טוב הלבנון, שער שלישי - שער עבודת האלוהים ד

חזון מאת האלהים נבואה מן הקב"ה:

טוב בעיניו שהוא שלם בכל מעלות ומדות המגיעים את האדם לידי רוח הקודש ונבואה. וכמה שאמרו בסוטה יראה מביאה לידי טהרה וכו':

מהם ר"ל המובחר האנושי שבדור ההוא:

מעבודתו כלומר שהחזון ההוא הוא להעיר בני אדם על דרכי עבודתו:

חסד ונדבה וטובה כלו' תכלית יצירת מין האדם בעוה"ז אינו רק לגמול אתו חסד ונדבה וטובה. להביאו לחיי עוה"ב:

יתכנו מל' יתכן:

כיחוד הלשון עם הלב וכענין שכתב בהקדמתו שהפסוק השיב כל העבודה כולה אל הלב והלשון כמה שנא' כי המצוה הזאת וגו' כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו:

כשתוף עם הבורא בסתר ובחונף כמו העובד את ה' בגלוי ומתכוון בלבו ג"כ כדי שישבחוהו בני אדם ויכבדוהו. נמצא משתתף בעבודתו שם שמים והנאות בני אדם. וכמו כן החונף לבני אדם בעניני הדת מפני שהוא ירא מהם. גם זה משתתף יראת שמים עם יראת בשר ודם. וקראו המחבר בסוף שער היחוד שתוף הנעלם:

ואהבת עשות מה שהזהיר האל שחומד בלבו לעשות מה שהזהירה התורה והוא מענין לא תחמוד:

והגאוה גם זה תלוי בגסות הלב:

ובזות בני אדם וזה ג"כ מחמת שרוחו גסה עליו אין שום אדם נחשב למאומה בעיניו:

ומצוא קורת רות במרעים אוהב את הרשעים:

ואהבת הרע לבני אדם אוהב ושמח במה שהוא רואה ברעה המוצאת אותם:

והתקצף על גזירות הבורא מבעט ביסורים:

השתוף עם הבורא בגלוי עובר על אזהרות ה' בגלוי בעבור יראת אנשים או אהבתם:

והמכסה כסות לילה: ובעילותיו ס"א ופעולותיו. והוא הנכון:

ומרחיב במשכנים בבנין בתים וחדרים מל' משכן:

אל תתן לנשים חילך כלו' כחך. כי הזרע הוא חיי הגוף וכמ"ש הרמב"ם בראש ספר המדע בהלכות דעות:

אל תיגע להעשיר פן ישבע ויבעט באלהי עושהו:

מבינתך חדל אל תאמר אני לא אסיר לבי ברוב עושר:

אל מה שהזהיר הבורא ממנו כמו שנאמר וישמן ישורון ויבעט (דברים ל״ב:ט״ו):

מן המותר ר"ל שצותה התורה שנפרוש עצמנו מן המותר לנו. לגדר או ע"ד הפרישות:

על דרך הפרישות לשבר תאותיו:

לב חכמים בבית אבל לבו נשבר ודואג תמיד ליום המיתה:

ולב כסילים בבית שמחה שמח וטוב לב על הנאותיו הגופניות וכמש"ה אכול ושתו כי מחר נמות (ישעיהו כ״ב:י״ג):

ומה שיש ממנו לענין העולם אבל מי שהוא מקמץ מחמת אהבת העוה"ז:

והוא להותיר להרבות מעותיו:

מנתיב הבחינה שאינו בוחן מטובות אלהים שהיטיב לו והוא חומס נפשו ואינו נהנה מטובותיו:

מפני רוב אהבתו בעולם והוא אדרבה אוהב את העולם יותר שמחסר נפשו מהנאות קטנות. להשיג הנאות יותר גדולות:

כי האלהים בשמים ואתה על הארץ לפי הענין שכתב המחבר בספ"ב שלפי שהשכל הוא עצם רוחני נגזר מהעולם העליון והוא נכרי בעולם הגופים העבים והתאוה שבאדם מחוברת מכח הטבע וממזג היסודות והעה"ז הוא מעונה ויסודה. מן הדין שיחלש נגד כח התאוה. וז"ש אלהים בשמים וא"כ השכל והנשמה שבקרבך כאיש נכרי בין התאות הגופניות באשר שאתה על הארץ. ע"כ יהיו דבריך מעטים כי קרוב שתתן פיך לחטיא את בשרך ולהמשך בדבריך אחר הגוף:

והוא יכול לעמוד בחובתו יש לו מן הטוב אשר יכול ליהנות ממנו:

הוא מקצר הוא חוטא. וכמ"ש חז"ל לא דייך במה שאסרה התורה וכו':

הוא צדיק וכמאמר חז"ל ישב ולא עבר עבירה שהגיעה נוטל שכר כעושה מצוה:

אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו שהבלתי פועל עולה כהולך בדרך ה' ר"ל כעושה מצוה:

אם טוב ואם רע בין שהטיב לעצמו במותרות הנאות שלא לצורך. בין שחסר לעצמו והרע לנפשו שלא לשם שמים. יביא אותו אלהים במשפט על כל נעלם שנעלם מבני אדם מה שזה מחסר נפשו מן הטוב להשיג כבוד ולהשתבח ולא לשם שמים:

ושמוש הלשון דקדוק הלשון ואותיות המשמשות ליחיד ולרבים לזכר ולנקבה לעבר ולעתיד לנוכח ולנסתר:

חמור נושא ספרים נושאים ספרים בדמיונם ומבינים בהם כמו שיבין החמור הנושא ספרים שאינו רק סובל המשא:

ולשמור התנועות הנקודות שתחת האותיות:

מקומות הנקוד מדגש ורפה וימין ושמאל וכיוצא בזה מרמזים וחסר ומלא אך שעדיין אינם יודעים טעם הנקודות האלו:

עילות הנקוד טעם הנקוד:

והטעמים הנגינות:

שמוש הלשון מיחיד ורבים וכו':

השמות שם כל הנבראים כמו ארץ שמים לחם מים וכיוצא בזה:

והפעלים המלות אשר הניחו אותם על הפעולות. כמו אכל שתה הלך וכיוצא בזה:

ותיבות הטעם מלות קצרות אשר באו לפרש הענין כמו לי לו אליו כל. והדומה לזה כנודע לבעלי ההגיון:

והסמוך והנפרד כשמלה אחת סמוכה לחברתה כמו עבודת ה'. שמלת עבודה נמשכת אל ה'. או שהמלה נפרדת ואינה סמוכה למלה שאחריה:

וספור העבר בל' עתיד כמו ככה יעשה (איוב א׳:ה׳) שפירושו ככה עשה:

והצווי בלשון מקור כמו הלוך שהוא מקור. ונמצא בל' צווי כמו הלוך וקראת באזני ירושלים (ירמיהו ב׳:ב׳) וכן זכור את יום השבת הוא המקור כי הצווי הוא זכור:

והשלם והחסר יש מלוא שהשרש תמיד שלם. ובכל עניניו בעתיד ועבר וזו"נ וכו' נשארו בו שלשה אותיות השרש. כמו פעל פקד ודומיהם. ויש שנחסר לפעמים אות אחת מן השורש כמו ידע שהוא השורש ובעתיד מדבר בעדו הוא אדע. ונמצאת יו"ד השורש חסרה וכדומה לזה:

והנח והכפול יש שאות השלישית מן השורש היא נחה כמו פנה עשה. ויש שהאות השלישי הוא כפול כמו זמם שנן והדומה לו ולכל אחד מאלו השרשים יש דינים אחרים בבניניהם:

והנראה יש שאות אחד נח והוא נראה כלו' נרגש במבטא כמו אמר שהרי"ש נרגשת בקריאה. ויש שהוא נח נסתר כמו בנה שהה"א אינה נרגשת במבטא וכדומה מהענינים אלו הנודעים בחכמת הדקדוק:

המלות המסופקות מלה שיש לפרשה על שני ענינים שונים:

העובר והאמתי מה שלא נאמר אלא דרך העברה וגוזמא ומה שנאמר על האנות.

והשמות הדומים ושאינם דומים הדומים הם ששניהם דומים באותיות כמו רוח שנאמר על רוח האדם ונאמר על רוח המנשב. ושאינם דומים הוא שיש לדבר אחד שני שמות כמו אדם אנוש. ואורח ונתיב:

והנגזרים הוא שם נגזר כלו' נחתך משם אחר. כמו רקיע נגזר מל' רקע וכמו וירקעו את פחי הזהב. שהנגזר מתחלף בקצת אותיות:

ושאינם נגזרים הם המוסכמים כמו עט שהוא שם הקולמוס. ונקרא הלשון ג"כ עט כמו לשוני עט סופר מהיר:

והזרים שם או ענין שלא נמצא לה דוגמתה בל' הקודש:

וכן בתארים כמו גבור גדול שאינו שם העצם רק נקרא על שבו תאר הגבורה:

כנשמות הנזכרת בו כמו יד ה' פי ה' וירד ה':

ואין סומכין על הקבלה רק כפי הנראה מפשוטו:

עיון בתלמוד מוצא הדינים בפלפול הגמרא:

פרוק קושיותיו לתרץ מה שקשה בו:

ופתח סתומותיו לבאר דברים סתומים שבו שלא נדע לפרשם:

למפסידי המעשים להשמר מהדברים הגורמים הפסד בעבודת ה':

והזר הקשה מפסקי הדינים קושיות זרות בדינים שאינם מצויים ואינם נוהגים בזמנינו:

והתחלקות מדיני כל מקום מצות התלויות בארץ ומחלוקות המקומות באיזה דינים כמו בחלב שעל הקיבה שנחלקו בהם בני בבל ובני א"י:

באשר הוא נוטה איך שהוא נוטה:

וחברם בכתב. שקודם רבי לא היו כותבין תורה שבע"פ כנודע:

כמנהגים שמנהיגים בהם שבדו לעצמם נימוסים כדי שיתקיים הקבוץ בין האנשים:

בהתגלות לבו לגלה לבו אל תאותיו:

שיתוקן בו ענינם בעה"ז שלא ירעו ולא ישחיתו איש את רעהו ונמצא סדר העולם נשחת:

בגמול ועונש לעה"ב:

המניעות לבאר שהוא כזב ונמנע:

וההסכמה אפילו אם יתן להם טעותם:

ואם הוא מיישר אותם בכזבו על אלהים אל האלהים אע"פ שהוא מיישר דרכם במה שהגיד כזב משם אלהים לקרב אותם אל אלהים:

כי אין החזון הנראה וכו' כצ"ל כמו שהוא בס"א. ופירושו מאחר שהם מאמינים שהש"י שינה בעבורם מנהג העולם וטבעו להראות נסים. הנה ודאי שהש"י עצמו יצוה לו את המשפט והתורה אשר ישים לפניהם שאין הנבואה המגעת לנביא יותר נפלא משנות מנהג הטבע ואם הש"י חפץ לשנות הטבע ודאי שחפץ להשים תורתו בפי הנביא ולגמול ולענוש כפי הראוי. ואחר שזכני השם לפרש ספר הכוזרי הנה ראיתי שאף החבר בסי' פ"ז ממאמר א' העיר ענין הזה שזכר המחבר כאן בביאור יותר קצת. וז"ל שם. אמר החבר השבת וכו' וזהו שהעם עם מה שהאמינו במה שבא משה אחר המופתים האלה נשאר בנפשותם ספק איך ידבר האלהים עם האדם כדי שלא תהיה התחלת התורה מעצה ומחשבה מחמת אדם ואחר יחברוהו עזר ואומץ מאת האלהים מפני שהיה רחוק הדבור בעיניהם מזולת אדם בעבור שהדבור גשמי ורצה ה' וכו'. והנה כוונת החבר מבוארת שיש מקום עם הבוערים שיאמרו שהתורה מעצת אדם מפני שאע"פ שיאמינו בנסים שיעשה הנביא עדיין לא יאמינו שהשם ידבר עם האדם ר"ל הנביא מלמדו להדריכו בדרך ילך כי זה דרכם כסל למו לומר שמי שאינו אדם לא יצוייר הדבור בו וכמו שאמר המלך הכוזרי בסי' שאחריו וז"ל מי ששומע דבריכם כי אלהים דבר עם המונכם וכו' הדין עמו שייחס אליכם דעת ההגשמה. וזה שאמר המחבר כאן שעכ"פ מאחר שמוכרח להאמין המופתים למה לא יאמין הדבור אל הנביא כי אין זה יותר פלא משנות מנהג הטבע בעבורו:

בהרכבתנו והנהגתנו בהרכבת הדברים בענין התורה. מן הצווי. והמוזהר. והמותר:

מאין חכמה אעפ"י שאין בהם מן החכמה עכ"ז אנו מוזהרים בכבודם:

ירא את ה' בני ומלך כמו שאתה ירא מן השם. כך אתה מחוייב לירא מן המלך שמינהו השם והפקידו לשלטון במקומו על מעשי בני אדם וכן הנביא ההוא השם הפקידו עלינו שנשמע אליו:

ובכמותם כלו' בכמו מדרגת האנשים ההם אמר החכם:

הבינו פתאים ערמה והוא כלפי דרך המניעות שיבינו שנמנע שישנה הבורא המנהג בעבור מי שמכזב להגיד בשמו מה שלא צוה:

וכסילים הבינו לב זה כלפי דרך ההסכמה. שאף אלו ח"ו כדבריהם ודאי ראוי לשמוע לדברי זה הנביא שודאי יודע הדרך הטובה מאחר שהבורא הראה מופת על ידו שלבו נכון וראוי לסמוך עליו וזהו וכסילים הבינו לב:

ולהנהיג אותם בו ר"ל הנהגה שיצליח דרכם בעבורה בעוה"ז:

והטעם בזה ר"ל טעו בזה:

מה שהושב פעמים וכו' ר"ל מפני שנאמר בדברי הנביאים בתשובתם בתוכחתם פעמים הרבה לאנשי דורם:

יביא במשפט וגו' רמז ליום הדין שה' עומד לדון כל היצורים:

ועסותם רשעים ל' מיעוך וכתישה. כמו עשו דדי בתוליהן: (יחזקאל כ״ג:ג׳):

ושבתם וראיתם ובתחלת הכתוב נאמר הנה יום בא בוער כתנור רמז לעונש עה"ב:

למצודות יצור בו בני אדם לרמות בני אדם כדי שיאמינו בצדקתם ויצודו אותם ברשתם:

ובכמותם נאמר ועל כיוצא בהם נאמר:

לגמול האלהים ולשבח בני אדם מחמת שני הענינים יחד עובדים התורה:

וכבודם בעה"ז עליה משיגים כבוד בעוה"ז בעבורה:

שער משערי החונף ענין החונף עיין בפ"ד משער יחוד המעשה:

השתוף הנסתר שעובד ע"ז בשתוף שמשתף עם עבודת הש"י עבודת השבח והכבוד אלא שהוא בסתר שאין בני אדם מרגישין בו שעובד אלהים בשתוף:

גמול הבורא בעה"ז בלבד לשלם להם שכרם בעה"ז ואינם חושקים לגמול עה"ב ואינם יכולים לשבור תאותם מחמת גמול העה"ב מפני שאינם מבינים נעימותו אע"פ שהם יודעים שיש גמול בעה"ב ג"כ:

מאהבתם אותו בשביל שאוהבים עוה"ז הרבה:

תוחלת הגמול וכו' מקוה השכר והוא העובד ע"מ לקבל פרס:

ממפסידי העבודות והיא הגאוה ורוח גבוה שבאדם וכדמסיק:

זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח כל אחד מזבובי המת יבאיש ויביע יעלה אבעבועות ורתיחה עד שיבאיש השמן הטוב. וזה משל לגסות הרוח והגאוה שמבעבע בקרבו ומעלה רתיחה עד שמפסדת עבודתו ויראתו:

יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט כלומר מעט סכלות הוא יותר יקר דהיינו כבד ושוקל נגד כל החכמה והמעלות אשר לו ודוחה אותם:

ואמר קצת החסידים שלא היה מפורסם בחסידות כ"כ לפיכך קרא אותו קצת החסידים וכלשון שכתב בפ"י משער היחוד כמו שאמר קצת החכמים במופלא ממך וכו' והוא בן סירא שלא נתפרסם כ"כ בחכמה. ובחנם נדחק המפרש במה שכתב ואמר בלשון יחיד וקצת הוא לשון רבים כסבור כי ל' וקצת החסידים הוא מקצת מן החסידים ואינו כן רק כמו שכתבנו:

ונתעוררו מהתעלמותם ר"ל התעוררו שלא יתעלמו:

וסחרו עמו מלשון טוב סחרה מסחר כסף (משלי ג׳:י״ד). ויש גורסין ובחרו אותו עמו כלומר הברית בחרו עמו:

כורתי בריתי עלי זבח שמסרו נפשם להריגה בעבור שמו הגדול:

וזאת צורת ההערה התוריה שם צורה הוא עיקר המעמיד את הדבר כמו שאנו אומרים כי צורת האדם הוא נשמתו וכן אמר שזה ענין העיקר בהערת התורה:

ואפשר שימצא במדרגות אנשי התכונות כצ"ל ור"ל שאעפ"י שזכר שהם נחלקים על עשר מדרגות אפשר שימצא תכונות אחרות בין בני אדם חוץ מאלו אלא שזכר מן המדרגות הנמצאות אצל רוב בני אדם:

תועלתו מוכח כלו' מראה:

והוא כאשר תמצא בו מעלה שהוא קרוב אליה כלו' אם יראה אדם שמדרגתו קרובה אל אחת מיו"ד מעלות שזכר וידע המעלה שאחריה תיכף הנבחרת ממעלות ישתדל לעלות אליה:

ויהיה יותר קל עליו כשיעתיק עצמו ממדרגה למדרגה עד ראש המדרגות בשיודע דרך המדרגות כי ההפך בלי הדרגה קשה על האדם: