טוב הלבנון, שער שלישי - שער עבודת האלוהים ג

רהות פחד ומורא. מל' אל תפחדו ואל תרהו (ישעיהו מ״ד:ח׳):

ויחול תוחלת השכר:

בהכרח וחזקה ר"ל שזאת הכניעה באה מצד מורא התקוה ר"ל דבר המיועד לבא שהוא השכר והעונש שהוא כואב על שיגיע לו תמורת השכר עונש. ודברים אלו מכניעים אותו בהכרח ובחזקה כשמתבונן ההפך שהוא בין קבול השכר או תמורתו העונש:

בהקשר נפשו מחמת שהנפש קשורה אל הגוף השכל אשר בנפש גורם הכנעה לגוף:

שאחת מהנה גורמת לחברתה ר"ל ההכנעה שהיא מצד יראת העונש ותקות הגמול הבאה מצד התורה. גורמת להכנעה הבאה מצד השכל. כי בטרם שיהא האדם ישר בעיון שכלו לא היה יכול לעמוד בפני תאותיו המתגברים על השכל מצד טבע האדם וכמה שזכר לפני זה. ורק אחר שהכניעו תאותיו מצד התורה גורם לו שיעלה לההכנעה שהיא מצד השכל והיא כסולם אליה:

והכניעה וכו' ר"ל אעפ"י שזו שמצד התורה היא קדמה אליה בזמן ובטבע. עכ"ז הכנעה הזו היא יותר רצויה בפני האל:

כי שרשה מוסד על התוחלת והרהות ר"ל ששורש ההכנעה היא מיוסדת על יראת העונש ותקות השכר מהאל ית' לפיכך אפשר שישתתף ביראתו ותקות שכרו יראת האדם ותקות שכרו כפי ההרגל שבו:

אחר היחול בגמול והרהות בעונש ולפיכך הרי הוא כעושה באונס ואין פעולתו שלמה וסובר תמיד שכבר יצא ידי חובתו:

לא תתנדב במה שיש לה ר"ל כי אם הנפש תעשה הדבר לא מפני העונש והגמול רק בנדבה גרידא. כמו שתאמר שאדם נותן מתנה לחבירו באהבתו שאוהב אותו לא מפני שירא ממנו או מקוה לשכר בודאי אין זה רק שהנחת רוח אשר לו ממה שהמקבל רוצה במתנתו שקול עליו נגד מתנתו שנתן לו ויותר. כן העובד האל מאהבה זה שהאל רוצה עבודתו היא תמורת עבודתו וזה העובד בוחר בתמורה זו יותר מטרחת עבודתו:

יהיה הנראה

ממנה על האברים ר"ל כי המעשים הטובים שהם מצד התורה. וסיבתם הוא יראת העונש ותקות השכר. הנה האדם לא יצייר לנפשו עונש ושכר רק בגשמיותו ובגופו כפי אשר לו ההרגש בחייו וכך יהיה בהם עבודתו. משא"כ העובד מן השכל ומאהבה. זה מצוייר אצלו ברוחניותו לפיכך כל עבודתו הוא ברוחניותו. והבן זה:

והם חובות הלבבות ומאחר שהלב יסוד האדם עבודתה יותר מעולה ג"כ:

כמבוא אל העבודה כפתח ודרך אל העבודה:

כגרגיר הזרוע כלו' היראה התקועה בלב האדם מצד השכר והעונש היא כגרגיר אחד שזורעין אותו. והלב שבאדם משל לשדה. והתורה כעבודה לאדמה. והיא החרישה כי היא מלמדת את הלב על איזו הענינים עונשין ועל איזו הענינים מקבלים שכר:

והעזר שהוא מן האלהים המשבר תאותיו הגופניות המתנגדים לתורה. דומה למטר:

ומה שהיא ממציאה ומצמחת ר"ל אחר שגדלה והצליחה וגם עשתה פרי. מעתה נתקיים העבודה בלבו מצד האהבה לא מצד השכר והעונש בלבד. אמור מעתה שהעבודה שהיא מצד השכל עודפת על העבודה שמצד היראה כמו שיעדיף הנצמח מן הגרגיר הזרוע:

כמו שהזהירו חז"ל ר"ל אז יבין מאמר חז"ל:

אל תהיו כעבדים כבר פירשתי זה בראש הקדמת המחבר:

בכח גדול וא"כ היא רצויה יותר לפני האל. וכמאמר האומר לפום צערא אגרא:

ועזר מאת האלהים גם שהאל מסיועו עליה ודאי שהיא יקרה בעיניו וחשובה לפניו יותר:

אלא לאחר המית תאותו הגשמית כצ"ל. ור"ל לאחר שהמית תאותיו הגופניות:

להתמכר להנאות להיות נמכר להנאות העולם. מל' התמכרך לעשות הרע (מלכים א' כא):

ויש בו מדות וכו' והם הנמשכים מצד רוחניותו:

כי נעים כי תשמרם בבטנך וגו' זה נגד המדה הראשונה שזכר והוא השוקע בתאות הגופניות. אמר כי ינעם לך כי תשמור דברי התורה בבטנך והוא מקור ההנאות והתאות לשבר כחם ע"י התורה:

להיות בה' מבטחך הוא נגד מדה השנית אשר יבוא מצד השכל למאס ישובו של עולם מפני התהפכות עניניו והתמדת הפגעים. לזה אמר שמצד התורה אין זה נכון אך יהיה בה' מבטחך לכן הסר כעס מלבך:

להשיב אמרים אמת לשלחיך אל תדמה בנפשך שאם תעזוב ישובו של עולם תהיה נרצה לאל ומתקרב אליו כי אתה שונא לעניני הגוף. לכן אמר שתראה להשיב אמרים אמת לשולחיך הוא האל אשר שלח אותך בעולם הזה על מנת כן שתעסוק בישובו כפי התורה ומצותיה ואז ייטיב לך בעוה"ב:

מתפלה וצום וצדקה ומעשר וגמילות חסדים הנה לולא התורה אין השכל מבין תועלת התפלה. כי האל ית' לא ישתנה ולא יתפעל מחמת תפלתו. ואם אינו כדאי על הטוב מצד מעשיו. איך יפתוהו בדבריו לומר לפניו תן לי משאלותי. ואם הוא כדאי מצד מעשיו ודאי שהאל לא יעות משפט ולא יתן מוט לצדיק. אך מצד התורה אנו רואים שהאבות והנביאים נענים בתפלתם ואנחנו נצטוינו עליה לדעת הפוסקים מן התורה והיא מצות עשה וכמו שאמרו איזוהי עבודה שבלב זו היא התפלה. ואך ששכלנו קצר מהשיג ענינה כמו שאין השכל משיג שאר החקים שצותה התורה וכן הצום שנצום ביוה"כ ויכופר לנו על כל עונותינו. והצדקה ג"כ שאל עליה המין את ר"ע אם אלהיכם אוהב עניים למה אינו מפרנסן ומשל אותם לעבד שכעס רבו עליו וכו' עד שהשיב לו מן דברי הנביא הלא תפק לרעב לחמך וגו' וכן המעשר וג"ח הוא מצד זה. ואף שיש עוד חקים בתורה שאין השכל משיג אותם. תפס המחבר ענינים עקריים שכמעט העולם עומד עליהם:

גבולי העונשין גבול התפלה וכו' ושיעור החיוב בהם. והעונשין. כמו עניני גיהנם וכף הקלע הרמוזים בדברי הנביאים:

בהתקבצם התורה והשכל יחדו:

והאלהים עשה שייראו מלפניו עיקר עשיית העולם וקיומו הוא על היראה והיא אבן פנה ויתד שהכל תלוי בו וכמ"ש בפ"ב דשבת שכל העולם לא נברא אלא לצוות לזה. רצונם לירא שמים:

מפני קוצר מחשבת קצתם מקצתם שהמבין יותר יקיים יותר עבודת ה' ומצותיו. ואשר הבנתו פחותה תהיה עבודתו יותר פחותה:

ואם הם חלוקים ואע"פ שהם חלוקים בהבנתם:

מקצר בקצת עניניו בקצת מצות יהיה מקצר מן הצורך ובקצת יהיה מוסיף על הצורך כפי טבע שכלו אשר ידמה שהאל יבחור כפי הבנתו:

אבל צורתה צורה אחת עיקר המצוה והמשפט הוא משפט אחד לכלם:

ומתחלף המעשת שיהיה מחמתה כצ"ל. ומעשת הוא לשון רצוי ורצון. כמו אולי יתעשת האלהים לנו (יונה א׳:ו׳) וכוונתו שהערת התורה היא שוה לכל נפש. רק שהמתעשת והרוצה בעבודתה מחמת התורה מתחלף מן הרוצה בעבודה מצד העיון השכלי כפי אשר זכר יתרון הערה התוריית שהיא כוללת לנער ולזקן. והמפרש הגיה המעשה. וכל זה לא הועיל:

בכלילת מלשון כלילת יופי:

ליחדם בטובה שיהיו מיוחדים בטובה זו:

שיתיחדו גם הם שיהיו גם הם יחידים בתוספת עבודה מכל שאר האומות:

ויעד אותנו יעוד הוא לשון נדר והבטחה כמו (שמות כ״א:ט׳) ואם לבנו ייעדנה. אל חוף הים שם יעדה (ירמיהו מ״ז:ז׳) כלו'הזמין לנו על קבלת התורה גמול בעוה"ז ובעה"ב:

מרוב חסד וטובה אשר בחר בנו מכל העמים ליטע בתוכנו חיי העולמות:

ויכון שכלו יכונן שכלו כלומר ישלים:

מפני חלישת איסורו בהם כלומר השכל עם הגוף שלהם יש להם חבור חלוש ואין בידו לגבור התאות:

להנהגה בינונית היא התורה שהיא הממוצע בין קלות הדעת ובין הפרישות מתאות עולם לגמרי:

ולא יבצר מהם לעמוד לא יהיה נמנע מהם הקיום אותו כמו ועתה לא יבצר (בראשית י״א:ו׳):

קטבי מלת קוטב עיין בפירוש ההקדמה:

ומי שאינו מקצר ששוקד על המצות התוריות כפי יכלתו:

השמחה במתיקות עבודת ה' מאחר שעובד מאהבה:

אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה כלומר התורה שנקראה אור היא כמו גרגיר הזרוע בלב. עד שבאחריתו כאשר נתפשט העקמימות שבלבו אז הוא עובד בשמחה. וכמ"ש המחבר לעיל בתועלת הד' אשר לעבודה שמן השכל:

ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה מאחר שנשמתו מטוהרת מתאות העולם הגשמי עד שתעצור כח לשרת בהיכל העליון בין השרים הראשונים ומלאכי עליון:

המצות השמעיות כמו שעטנז ובשר בחלב וכיוצא בזה מהמצות אשר אין השכל מקיים אותם ולא דוחה אותם. אם לא ע"פ סודות המקובלים איש מפי איש:

וכללים משרשי השכליות כלומר שיש ג"כ בתורה כללי מצות אשר להם שורש מן השכל כמו יחוד האל בלב שלם וכל עניני אמונה ומניעת העול וכמו שאמרו חז"ל ואהבת לרעך כמוך היא כל התורה כולה וכלל מצות הלבבות. והנה מצות השמעיות ודאי שהיתה התורה צריכה לכתבם מאחר שאין השכל מחייב אותם. אך מה שכתבה התורה המצות השכליות אף שהשכל מחייב אותם. הוא מפני שהעם היו בעת ההיא שקועים בתאות הבהמיות ולא היו משיגים הרבה מצות שכליות. עד שנהגה התורה בהם מנהג אחד שיקבלו המצות השכליות ג"כ מצד השמע:

לשני הפנים אחד מצד השמע והב' מצד השכל:

דרכיה דרכי נועם דרכי המצות שבה הם דרכי נועם רבים מהם נתבארו בשכל. וכל נתיבותיה שלמים שאף הבלתי מבין יתוקן על ידה וישלים עבודת ה' בקיומה כי היא שלמה לא נחסר ממנה שום פקודה ואפי' אותם התלוים בשכל:

במציעות אדם שיהיה אדם נביא האל ממוצע בין העם והתורה:

מה שהוא בא בו משם הבורא כלומר ביאתו אשר בא בשבילו לצוות בשם האל:

במופתים מורגשים הנסים אשר מרגישים בהרגשות החושים:

ושכליים ר"ל נוסף על המבואר מצד השכל:

אשר ישתוה יהיה שוה:

בכל מיני השכליות כי חיוב העבודה השכלית הוא מצד הטוב שמגיע לאדם בבריאתו וגידולו ומקריו כמבואר בשער הבחינה וזה כולל כל מין האדם בשוה:

וכשיבחן טובות הבורא כי הוציא אותנו מארץ מצרים ודאי שאנו מחוייבים להוסיף עבודה על עבודת שאר האומות והם מצות השמעיות ואף שאנחנו אינם מבינים טעמם. עכ"ז אנו יודעים מחמת נביא השם שראינו אותותיו כי מפי עליון נצטוינו עליהם:

יאמין בחיובו במצות אמר לשון מאמין בעבור דברי חז"ל חולין ד' קל"ב ע"ב כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה. ר"ל בכ"ד מתנות כהונה:

*וע"כ תמצא תורות כהונה כ"ד. אמר המפרש אני בעניי חפשתי ולא מצאתי היכן נשנו אלו הכ"ד תורות כהונה ולא נמצא אפי' רמז מהם. ואמרתי שאולי רמזה עליהן הברייתא בפ"ו דאבות גדולה תורה מן המלכות וכו' שהמלכות נקנה בל' מעלות והכהונה בכ"ד מעלות. שבתי וראיתי בפי' רש"י ומדרש שמואל ולא כן מצאתי אבל פירשו מעלות הכהונה הן הן הכ"ד מתנות כהונה. אמנם נראה לי שהמחבר נתכוון אל העבודות שהיה הכהן צריך לידע אותם שאל"כ לא היו נותנין לו מתנות וכמ"ש בחולין דף קל"ג דאין נותנין מתנה לכהן עם הארץ והיינו שאינו יודע תורת העבודות כדמשמע בתוספות מנחות (ד"ח ע"ב) ד"ה מודה בעבודה והנה במנחות שם אמרו כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה שנא' המקריב וגו' אין לי אלא זו בלבד מנין לרבות ט"ו עבודות. היציקות. והבלילות והפתיתות והמליחות. התנופות וההגשות. והקמיצות והקטרות והמליקות והקבלות. והזאות והשקאת סוטה ועריפת עגלה וטהרת מצורע. ונשיאת כפים בין מבפנים בין מבחוץ. והתוס' כתבו דתני ושייר שיש עוד תרומת הדשן וסידור מערכה ושני גזרי עצים ודשון מזבח הפנימי והמנורה. ולחם הפנים ובזיכי לבונה. וכתבו עוד שאין לחשב שחיטה והפשט מאחר שאינה עבודה שמסורה לבני אהרן. עוד חשב הרמב"ם במנין מצות עשה וכ"כ בפ"ט מה' ביאת המקדש שמצוה בכהן לערוך הנרות במקדש הנה בין הכל כ"ג עבודות. ועם הולכה שעליה אמר אין לי אלא זו כמו שפרש"י בחולין (ד' קל"ב) הרי כ"ד עבודות. ולפ"ז יש לפרש כ"ד מעלות שבפרקי אבות ג"כ על כ"ד עבודות הנ"ל. [כ"ד מתנות נזכרים בחולין ד' קל"ג]:

ועל ההקשה הזאת על הדמיון הזה:

עם השתדלו בעבודה הכוללת. ר"ל בצירוף קיום העבודה שחייב עליה מצד כלל בני אדם:

ויהיה גורם התמדתה במה שיודה על הטוב ויוסיף לה בעבורה עבודה יגרום שהאל יתמיד עליו טובה הזאת ולהוסיף לו כהנה:

ולגמול על עבודתו בבא לעוה"ב:

וזהב עשו לבעל שממה שהיה ראוי שיוסיפו לעבוד ה' מן הטוב ההוא והם עשו בהיפך כי נתנו ממנו לבעל:

ומי שמקצר בעבודה שאינו מוסיף עבודה על טובתו שיחדהו האל בעצמו:

יגרום לו לקצר ע"ד שאמרו חז"ל עבירה גוררת עבירה:

עם המצאו לו והתעורר עליו אף שהאלהים נתן לו שכל טוב והתעוררות עליו:

ידע שור קונהו וגו' בעלי החיים יודעים לעבוד להקונה אותם. והנותן לחמם ומימם:

ישראל לא ידע להכיר קונהו אשר קנה אותו בזרועו הגדול מבית עבדים. והיה חייב לקיים מצות השמע לעבוד אותו על הטובה והגמול הזה והוא כאלו אינו יודע אותם:

עמי לא התבונן ונמשך לו מזה שלא התבונן גם במצות השכליות אשר הוא רואה טובות אלהים עליו מדי יום ביומו אשר ראוי שיקיימו כלל מין האדם מצד טובות האל שעליהם תמיד:

כי רשעים יאבדו ואויבי ה' וגו' כלומר שאוי לו שגמל לנפשו רעה מאחר שלא נשאר בנפשו לא ענין התורה אף לא מצות השכליות ונמשל כבהמות שדי ויותר גרוע מהם. שאז נפשו נצללה בעניני הגוף ותאותיה עד שבמות הגוף לא ישאר לה שם ושארית רק תפרד ותכרת כהכרת הגוף ותכלה כעשן. דומה למה שאמרו חז"ל נפשם נשרפת ואפרם מתפזרת תחת רגלי הצדיקים: