טוב הלבנון, שער שישי - שער הכניעה, הקדמה

הגאוה במעשים להתגאות בעבודת ה':

משנת את בעליהם פוגע בעובדי ה' להשבית ענינם והוא מל' השגה על איזה דעה:

כי הנחוץ המהיר:

לסמוך לו מה שירחיקנה לחבר אליו ענין המרחיק הגאוה:

והיא הכניעה שהיא הפך הגאוה שירגיל עצמו מאד בשפלות רוח ולב נשבר עד שיוכל להשבית הע"ז הזאת מלבו וכבר כתבו חכמי המדות וזכרו הרמב"ם בח' פרקיו שהקדים לפרקי אבות שאע"פ שבכל המדות ראוי לאדם שיתפוס הדרך האמצעי דרך משל לא יהיה רגזן ביותר ולא רך לבב ביותר לא קמצן הרבה ולא נדבן הרבה וכן בכל המדות כשהאדם רואה שנוטה לצד אחד יותר יטה עצמו בכחו לצד השני ביותר עד שיעמוד טבעו על ענין אמצעי מלבד הגאוה שאין לבקש דרך אמצעי אבל יטה עצמו תמיד לצד הכניעה בכל מה דאפשר וכמ"ש חז"ל מאד מאד הוי שפל רוח וכו':

שורש העבדות שעיקר ענין העבדות הוא שהעבד נכנע לאדונו ועושה רצונו:

להבדל העבד וכו' שההפרש שבין האדון להעבד אינו רק מה שזה נכנע לזה:

וההודאה לאלהים צריך שנודה בזה לאלהים:

בהתיחדו בהם לבדו ר"ל בשהוא לבדו יחיד ונבדל ממדת הכניעה משא"כ בשום נאצל ונברא, שאעפ"י שיש בו סימן אדנות בערך מה שלמטה ממנו שהוא נכנע אליו יש בו סימן עבדות בנדון הכניעה שבו בערך מה שהוא למעלה ממנו, אפס זולתו ית' שלא יצוייר בו שום ענין מדות הכניעה, והוא לפיכך אדון האדונים ואלהי האלהים:

לך ה' הגדולה וגו' שאע"פ שנאמרו המדות האלו לנבראים אינם רק דרך העברה בערך מה שלמטה מהם, ואליו ית' יאמרו בהחלט:

כי מי בשחק יערוך לה' ר"ל שאע"פ שיאמר בגדודי מעלה ל' אדון בערך מה שלמטה ממנו עכ"ז כולם נכנסים חחת סוג אחד וכל אחד אדון ועבד בהצטרף ונתפסים בערך אחד, אבל מי יערוך לה':

ומטיבה מענינה, כמו מה טיבו של עובר זה בל' גמרא:

כי היא מרחקת הכניעה היא צרי ומזור לשלשל מן האדם הארס הגדול הצפון בקרבו בטבע חומרו ולהוריש מבטנו צפע בהמיותו היא הגאוה בראשית כל מדוי המדות אשר צריך להטות עצמו הרבה אל דרכי הכניעה עד שיוציא מדוה זו מלבו:

ורדות בכל למשול בכל, כמו ורדו בדגת הים (בראשית א׳:כ״ח):

וחמוד מה שהוא גדול ממנו נפש רחבה מה שאין מגיע לה:

מסעיפי מענפי הגאוה:

בתוכן במדה:

אם הכניעה סמוכה כלו' אם הכניעה טפלה למדות הטובות או מדות הטובות הן טפלות אליה והיא העיקר:

להתקבץ שיהיו שניהם ביחד בזמן אחד: