טוב עין קל

שקלו כמו שהביא לשונו לא היה קשה דהו"ל לפרש דידוע דרך הרמב"ם דזמני טובא צדיק עת"ק לשון המשנה והברייתא כמות שהוא ואינו חש לבאר אוקמתות הש"ס. אמנם הכא לא עשה כן הרמב"ם ולא זכר הרב דהרמב"ם לא כתב כאן לשון המשנה אלא כתב לשון חדש משלו והוסיף לבאר דשוקל שקלו שראובן חייב בה וזה מוכח דלא מיירי על האבוד ועל הגבוי וכמו שכתבנו לעיל. וכן כתב בפירוש המשנה פ' אין בין המודר וזה הפך הרב ש"ך והרב גדולי תרומה. והא הו"ל להרב להקשות קושית הסתירה לא להקשות דהו"ל לפרש. ומ"ש עוד דלפי תירוץ ר' הושעיא ודאי שוקל שקלו בפשיטות ואין צורך לאוקומה על האבוד ועל הגבוי דאל"כ שוקל שקלו למה לי וכתב דהרשב"א כתב כן אבל לא הביא ראיה יש להשיב דנימא דגם לאוקמתא דרב הושעיא אכתי מתוקמא חלוקת שוקל את שקלו על האבוד ועל הגבוי ולא תקשי פשיטא וכמ"ש הרב שוקל את שקלו למה לי השתא פורע חובו וכו' דיש לומר דזו אף זו קתני דהכי אורחיה' דתנא כידוע ומשו"ה לא הביא ראיה זו הרשב"א דאינה ראיה כלל. אמנם אין צריך לזה ראיה והענין מוכרח מעצמו דכיון דפורע חובו פטור כחנן איך נאמר דשוקל שקלו דוקא על האבוד הרי יכול לשקול שקלו שהוא חייב בפשיטו' והענין בעצמו מוכיח כן והוא עד והוא הראיה. והשתא נמי הוי זו אף זו דחוב גמור אצטריכא ליה

ואשר דקדק בדברי התוספות דכתובות דף ק"ח דלמה הביא ר"ת ראיה דפליג הירוש' על הבבלי משוקל שקלו ולא פשיט מיניה וביה דפורע חובו של חבירו לרבי אושעיא חנן היא ולירושלמי אפילו כרבנן. ולרבא פורע חובו של חבירו במלוה ע"מ שלא לפרוע ולירוש' בב"ח סתם. לק"מ דכבר כתבו התוס' וז"ל ואומר ר"ת על כרחך פליג הירוש' אגמרין דמוקי שוקל שקלו כבני כהנים גדולים וכו' ור' הושעיא מוקי לה כחנן וכו' ע"ש הרי דכבר כתבו התוס' דרבי הושעיא מוקי כחנן ובירוש' כרבנן אלא דנקטי שוקל דתנן ברישא ודא ודא חדא היא פורע חובו ושוקל שקלו וממילא דכרבא נמי לא אתי הירושלמי. ואין דקדוק זה כדאי לבנות בנין אשר בנה וכמעט ליכא דקדוק

והפירוש שפירש בדברי הירושלמי דכונת ב"ח שאינו דוחק הכונה כתירוץ רבא ע"מ שלא לפרוע. עמו הסליחה דהוא דוחק לשון שאינו דוחק להוציאו ממשמעותו ולפרשו פירוש דחוק ורחוק. והמסתכל בירושלמי עיניו יחזו עפעפיו יבחנו דפירושו אינו מתקבל דאוקמתא דרבי יוסי גמרא לה. ואחר האוקמתא תלמודא בעי עד כאן בב"ח דוחק ומהו בב"ח שאינו דוחק ופשיט משוקל. ולדבריו זו עיקר אוקמתא דרבי יוסי. ועוד דהלשון והענין דחוק. דזה מפורסם דודאי יש שני סוגים ב"ח נוגש וב"ח שאינו נוגש והוא לפי טבע ומהות וצורך המלוה וכלפי שאמר מפייס הוינא ליה וכו' להכי אתי למבעי כשהוא נוגש דאין הפה יכולה לומר מפייסנא ליה. ותו אעיקרא כיון דרבי יוסי קאמר דלא פליגי רבנן אלא באשה אבל בשאר חוב יכול