טוב עין קיד

ורצה להחמיר במדת חסידות להמסר שפיר דמי ודלא כמ"ד דהוי מתחייב בנפשו עכ"ל וכן כתב הרב נמי ביפה תואר ב"ר פ' צ"ד סימן ט'. ומכאן תשובה למה שחשב הרב מהר"י ן' גוי"א דכפי דברי הרב שכתב ואע"ג דאיפייס אינו רשאי למחול על דמו מוכח שאינו יכול למסור עצמו להצלת ישראל והקשה עליו מעובדא דפפוס ולולייאנוס כאמור דהרי סיים הרב מהר"ש יפה לאוכוחי דרשאי להחמיר ולהמסר והוא סותר הקודם לחד שינויא. אלא מוכרח שכונת הרב מהר"ש יפה כמו שכתבתי אני הדל דאם מעצמו נפשו אוותה ויעש למסור עצמו שרי כדבר האמור

וחזיתיה להרב כנה"ג הגהת ב"י אות ז' דמייתי הך ראיה דמהר"ש יפה הנזכר שהוכיח מהא דעולא בר קושב דרשאי להחמיר. וכיוצא בזה מייתו התוס' והרא"ש פ"ב דע"ז ממ"ש בירושלמי רבי אבא בר זמנא הוה חייט אצל גוי וא"ל אכול נבלות ואי לא קטילנא לך א"ל אי בעית למקטל קטול דלא אכילנא ומסתמא בצנעא היה בבית הגוי אלא שרצה להחמיר על עצמו וכתב הרב כנה"ג על זה שאין ראיה מהירושלמי שהביאו התוס' והרא"ש ולא מהירושלמי שכתב הרב מהר"ש יפה שכבר כתב הרב הנמוקי דאם הוא אדם גדול וראה שהדור פרוץ רשאי לקדש ה' ולמסור עצמו ומי לנו גדול כרי"בל ורבי אבא בר זמנא בחסידות ויראת שמים ואפשר שהיה הדור פרוץ ועוד מאן לימא לן שלא היה בפרהסיא ועוד עובדא דרי"בל שאני וכו' עכ"ל. ומ"ש הרב דמאן לימא לן שלא היה בפרהסיא ק"ק דממ"ש בירוש' ר' אבא בר זמנא הוה מחייט אצל גוי משמע דהיה בצנעא וכמ"ש התוס' והרא"ש ומסתמא הוא בצנעא בבית הגוי ושפיר קאמרי דפשטן של דברים הכי משמע. ולומר שהיה בפרהסיא הוא דוחק ואיך נקשה על התוס' והרא"ש דמאן לימא לן שלא היה בפרהסיא והכין חזינא להרב בית חדש שכתב דלדעת הרמב"ם צ"ל דהיה בפרהסיא ע"ש והטיב אשר דיבר דלדעת הרמב"ם צריך לידחק. דפשט הירושלמי מוכח דהיה בצנעא וכמ"ש התוס' והרא"ש ושפיר מייתו ראיה

אמנם ק"ק על הרב בית חדש ועל הרב כנה"ג דלא ראו הירושלמי במקומו פ"ד דשביעית דשם נאמר תכף בהך עובדא דר' אבא בר זמנא א"ר מונא אלו הוה ר' אבא שמע מילהון דרבנן מיכל הוה. ומוכח דהכונה דאלו רבי אבא בר זמנא ידע מאי דאמור רבנן דבר מג' עבירות יעבור ואל יהרג היה אוכל וא"כ מאי ראיה מייתו התוס' והרא"ש מר' אבא בר זמנא כיון דר' מונא אמר דלא ידע מיליהון דרבנן. ואדרב' יש הוכחה להפך דאינו רשאי להחמיר כמ"ש הרמב"ם דאי אמרת דמצי להחמיר כדעת התוס' והרא"ש תקשי לר' מונא דמאי פסקא דר' אבא בר זמנא לא ידע מיליהון דרבנן. לימא דידע ורצה להחמיר על עצמו אלא מוכח דדינא הוא דיעבור ואל יהרג והמחמיר מתחייב בנפשו ומשו"ה פסיקא ליה לרבי מונא דרבי אבא בר זמנא לא ידע מיליהון