טוב עין קח

כמ"ש מור"ם וראיה ברורה לפסק מור"ם בהגהה זו מחולין דף ק"ז שהיו מאכילין לקטנים ביה"כ דתני אשה מדיחה ידה א' במים ונותנת פת לתנוק עכ"ל וכן פסק הרמב"ם פ"ג דשביתת עשור דאשה מדיחה וכו' ע"ש

אמנם לא אכחד דיש להעיר על הרד"ק הנז' דאמאי הרחיק את עדיו לאתויי מחולין והוא ביומא דף ע"ז והביאוה הרי"ף והרא"ש שם. ותו דשם בדרשות מהרי"ל סמוך לדין זה דמהרי"ל יש בדפוס הגהה ושם כתוב הא דמדיחה את ידה משם א"ז. ומצוה להביא מן החדש. ואעיקרא דדינא יש להשיב במה שהכריע כמור"ם דשרי ודלא כמהרי"ל דאסר מהא דמדיחה את בנה. וטרם כל ניחזי אנן לירושלמי פ"ד דפסחים דפריך למ"ד דמותר להדיח כבשין ושלקות מן המנחה ולמעלה ממשנת חלות מתחלקות לערב והיא המשנה שהזכיר הוא ז"ל וכבר הזכירה הרב מגן אברהם ומשני הירושלמי שע"י שהוא דבר קל שמא ישכח ויאכל וכלומר דהדחת כבשי' צריך זמן רב ובתוך כך יזכור שהוא יה"כ ולא יבא לאכול וא"כ להאכיל לתנוק הוא דבר קל וישכח ויבא לאכול והרי תני דבי מנשה רבן שב"ג אומר מדיחה אשה וכו' וא"כ לכאורה הירושלמי הוא הפך ברייתא. ומה שחילק הוא ז"ל דהכא שאני דכיון דיהיב לתנוק למיכל ואיהו לא אכיל הויא ליה הכירא. ובחילוק זה מיושב הירושלמי שלא יהיה היפך הבריתא. לא שמיע לי דמעיקרא החששא היא דבעוד שמאכיל לתנוק ישכח ויאכל גם הוא. ואיך מהחששא עצמה בחלקות ישית דכיון דיהיב לתנוק ואיהו לא אכיל הוי הכירא והא היא גופא החששא עצמה דבעודו מאכיל לתנוק ישכח ויתן לתוך פיו

ברם הדבר ברור דלא תקשי מהך ברייתא לירושלמי ולא למהרי"ל דכיון דמדיחה ידה אחת דוקא כדי לתת לתנוק וגם מדיחה דוקא ולא רוחצת אית לה הכרא ולא אתיא למיכל. אבל בלית ליה הכרא אין ליגע באוכלין. ולפי זה השתא דאין שיבתא מצויה בינינו ואין נזהרים בזה כמ"ש התוס' והרא"ש והר"ן והרי"טבא ודעמייהו דאין צריך להדיח ידה וזה נראה טעם מרן שהשמיט הא דמדיחה ידה אעפ"י שהביאוהו הרי"ף והרא"ש ופסקו הרמב"ם ועיין מ"ש הרב לחם משנה והטור סימן תרי"ג הביאו וסיים דאין מצוי בינינו ולכך לא קפיד לכתוב רוחץ ואם כן האידנא אימור שאסורה ליגע להאכיל בנה ואזדא לה הראיה לדעת מור"ם ואין בה להכריע נגד מהרי"ל

ותו דאעיקרא אין צורך לזה ואין ראיה כלל דהרי כתב מהר"יל שם דאם התינוק קטן כל כך שאין יודע ליטול מעצמו מותר ליתן לו וא"כ מה ראיה יש מבריתא דמדיחה ידה וכו' ההיא בקטן שאין יודע ליטול מעצמו דבהכי שרי ואע"ג דהתוס' ביומא וחולין כתבו בתנוק בן ד' או ה' שנים אפשר דהעיקר כשאינו יודע ליטול מעצמו או אינו רוצה עד שאמו תתן לו דבהא לא גזרינן דאיכא צערא לינוקא וסכנה. ונמצא דאינה ראיה כלל להכריע כמור"ם נגד מהרי"ל.