תוספות הרא”ש על ברכות קסז

רעב וה"ה לענין שתיית יין ואכילת פירות שנוהג זה הדין דאם אינו צמא או אינו רעב ותאב לאותן פירות יברך

ב"ה אומרים מברך על המזון ואח"כ מברך על היין. פרש"י דאית להו לב"ה ברכה טעונה כוס, וקשה דבערבי פסחים (דף ק"ה ע"ב] מייתי ברייתא הנכנס לביתו במ"ש למיפשט מינה דברכת המזון טעונה כוס דאמאי לא פשיט ליה מהך מתניתין דלב"ה טעונה כוס, וי"ל דשאני הכא דאינו צריך ליין כי אם לשתייה אבל אם היה צריך להבדלה שמא יבדיל על הכוס ולא ישמור אותו לברכת המזון, ומיהו קשה אמאי לא פשיט ליה ממתניתין דלעיל ב"ש אומרים נר מזון ובשמים והבדלה וב"ה נר ובשמים מזון והבדלה, וי"ל דמייתי ברייתא דהתם משום דפשיט מינה מילי טובא

אין עונין אמן אחר כותי המברך. בתוספתא תנן דעונין אמן אחר עובד כוכבים המברך, וכן תנא בירושלמי דפירקין עובד כוכבים שברך את השם עונין אחריו אמן

גדול העונה אמן יותר מן המברך. לפי שהוא גומר המצוה

מהו לענות אחר התינוקות. פי' אם צריך לענות אמן

והייתם קדושים אלו מים האחרונים. במה שמעביר הזוהמא מעל הידים הוי קדושה וטהרת ונקיות. ותימא דהכא משמע דמים אחרונים מצוה משום קדושה ובפ' כל הבשר (דף ק"ה ע"א] משמע שהם חובה מפני הסכנה משום מלח סדומית שמסמא את העינים, וי"ל דמשום קדושה אמרו שהם מצוה ומסכנת מלח הוסיפו לעשותן חובה, אבל רב אחא משבחא גאון כתב דהא דאמרי' הכא שהם מצוה משום קדושה היינו למברך לפי שמזכיר את השם צריך ליטול ידים קודם שיברך אבל נטילת ידים אינה משום קדושה אלא משום סכנה בלבד ואם רצו נוטלין קודם ברכה ואם רצו נוטלין אחר ברכה, ומה שלא נהגו האידנא במים אחרונים אותם שאינם מברכין אינם צריכים לפי שאין מלח סדומית מצוי בינינו והמברך נמי כיון שאין אנו עושין כמו שהפסוק אומר כי קדוש זה שמן הטוב גם בנטילה נמי לא נהגו ולא מיקרי לדידן ידים מזוהמות כיון שאין אנו רגילין ליטול ואין אנו מקפידין והכי נמי אמרי' לעיל בפרק כיצד מברכין, (דף מ"ב ע"א] אמר רב אשי כי הוינא בי רב כהנא הוו אמרי כגון אנן דרגילין במשחא משחא מעכב לן אלמא אותם שלא היו רגילין לא היו חוששין בו ולא היה מעכב עליהם אע"ג דנפקא לן הכא מקרא אסמכתא בעלמא הוא ומים אחרונים הם לדידן כמו שמן לאותם שלא הורגלו בו, ומיהו אם יש אדם שהוא איסטניס ורגיל ליטול ידיו לאחר הסעודה לדידיה הוו ידים מזוהמות וצריך ליטול קודם שיברך: הדרן עלך פרק אלו דברים פרק

תשיעי

[דף נ"ד ע"א] הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל וכו'. בירושלמי מדקדק מתני' בניסי רבים אבל בניסי יחיד אין צריך לברך מהו שיברך אדם על ניסי אביו ורבו, ואם היה מסויים כגון יואב בן צרויה וחביריו ואדם שנתקדש בו שם שמים כגון דניאל וחבריו מברך, ועוד אמר בירושלמי נס של שבטים מהו שיברך מ"ד כל שבט ושבט איקרו קהל צריך ומ"ד כל השבטים איקרו קהל א"צ ופלוגתא היא בפ"ק דהוריות [דף ה'.]. וכל הברכות השנויות בזה הפרק צריך להזכיר שם ומלכות, והכי איתא נמי בירושלמי דפירקין ר' זירא ורב יהודה בשם רב כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה א"ר תנחומא אנא אמינא טעמא ארוממך אלהי המלך רבה אמר צריך לומר אתה ושמואל אמר אלהינו, וכל הברכות אלו אינן אלא משלשים יום לשלשים יום והכי נמי אמרינן בגמרא (דף נ"ח ע"ב] הרואה את חברו לשלשים יום אומר שהחיינו ותנן נמי ר' יהודה אומר אף הרואה את ים הגדול לפרקים ומפרש בגמרא דהיינו אחת לשלשים יום. ואמרינן נמי בירושלמי דפירקין שמעון קמטקיא שאל את ר' חייא בר אבא כגון אנא דסליק וחמי ירושלים בכל שעה ושעה מהו שאקרע א"ל אין אתה צריך לקרוע וכי תעלה על דעתך שהרואה המלך בכל יום יברך, הילכך נראה שכל אלו הברכות אינו אלא דוקא משלשים לשלשים

הרואה [מקום שנעשה לו נס אומר ברוך שעשה לי נס במקום הזה] אבל אחר [כגון בריה ובר בריה אומר ברוך שעשה נס לאבותי במקום הזה

על הרוחות אומר. [ירושלמי] מתניתין כשבאין בזעם אבל באין בנחת אומר ברוך עושה מעשה בראשית: