תוספות הרא”ש על ברכות קסו

מאיר ור' יוחנן אמר נהגו כר' מאיר ומפרש התם מ"ד נהגו אורויי לא מורינן ואי עבדי לא מחינן בידיהו, וי"ל דהתם דוקא מדקאמר הלכה ומנהג ונהגו שכל אחד בא לפחות מחבירו אבל הכא דקאמר אמורא נהגו גרידא עבדינן הכא כדאמרינן [דף כ"ב.] נהוג עלמא כתלתא סבי

בברא ובורא כ"ע לא פליגי. והאי דנקט האי ברא והאי בורא כל חד מינייהו נקט לשון שהוא [הי'[ רגיל בו

סתם מחשבת עובדי כוכבים לעבודת כוכבים ומביאין שם עבודת כוכבים שלהם ואי היה נהנה מן הריח היה נהנה מתקרובת עבודת כוכבים ועל הנר נמי לא יברך אפילו שבת

(דף נ"ג ע"א וכי תימא האי דאיסורא אזל ליה והאי אחרינא הוא. היה מצי לאקשויי אי הכי אפי' עובד כוכבים מעובד כוכבים לישתרי אלא דעדיפא מינה פריך ליה דהוה מצי לשנויי כדמשני עלה בסמוך

גזרה משום עובד כוכבים ראשון ועובד כוכבים ראשון גזרינן משום עמוד ראשון, וכולא חדא גזרה היא שאסרו חכמים כל מה שבידי עובדי כוכבים דאי א לא הא לא קיימא הא

גדול מוכחא מילתא דעובד כוכבים הוא. ואפילו רוב ישראל בעיר קמ"ל דלא אזלינן הכא בתר רובא

אם עבה כפי הכבשן מברכין עליו. כיון שהוא גדול כל כך ודאי נעשה להאיר

הא בתחלה הא לבסוף. פי' רב האי גאון בתחלה אין מברכין עליו עד שלא אחז האור ברוב העצים משום דסליק קוטר' ולא צייל נהורא אבל לבסוף סליק קוטרא וצייל נהורא ומברכין עליו, ור"ח פי' שבתחלה אין מברכין עליו לפי שבאותה שעה אינו עשוי להאיר [אבל לבסוף עשוי להאיר] כדי לראות הקדרות אם הם מבושלות והסיד אם נשרף הילכך מברכין עליו

הא דאיכא אדם חשוב פרש"י כשיש אדם חשוב אז עשוי לכבודו ולא להאיר וי"מ איפכא דאי איכא אדם חשוב עשוי להאיר לו ואי ליכא אדם חשוב לכבוד בהכ"נ הדליקוה וגרסי' הא והא דליכא אדם חשוב להאיר לו

וב"ה אומרים אחד מברך לכלם. משום ברוב עם הדרת מלך, ולא דמי לפת דאמרינן לעיל פר' כיצד מברכין [דף מ"ב.] ישבו כל אחד מברך לעצמו דשאני התם כיון שצריך הסבה ולא הסבו אינן רוצין לצאת זה בברכת זה אבל הכא הוי כמו יין אליבא דרב דלא בעו הסבה ואפילו לר' יוחנן דאמר בעי הסבה ה"מ יין דחשיב ורגילין להיסב עליה אבל בשאר ברכות כמי שהסבו דמי

וכל היכא דלא לריח עביד לא מברכין עליה. והא דאמרינן לעיל בפ' כיצד מברכין [דף מ"ג:] האי מאן דמורח באתרוגא או בחבושא מברך ברוך שנתן ריח טוב בפירות מיירי כגון שלקחו להריח בו או לאוכלו ולהריח בו אבל אם לקחו לאוכלו והריח בו כיון דלא נתכוין להריח אין צריך לברך עליו

מפני שחזקתן לגמר [את] הכלים. כי בטבריא היה מנהגם לגמר הכלים בערבי שבתות מפני כבוד השבת שריחו ריח טוב ובציפורי היו נוהגין לגמר הכלים במוצאי שבת וגם הם לכבוד שבת היו עושין כדי להתנחם מן הצער שהיה להם באבדת הנפש יתירה שהיה להם בשבת היו מגמרים הכלים כדי להריח ריח טוב. וי"מ שע"ז אמרו יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריא ועם מוציאי שבת בצפורי לפי ששניהן היו עושין לכבוד

שבת

[ע"ב] ורבא אמר יאותו ממש וכמה אמר עולא כדי שיכיר בין איסר לפונדיון. ולכך נהגו העולם להסתכל בצפרנים בשעה שמברכין על הנר ולהראות שיכולין ליהנות] ממנו ולהכיר בין מטבע למטבע כמו שמכיר בין צפרנים לבשר והלכתא כרבא דהוה בתרא

ע"ב גחלים לוחשות מברכין עליהם. והוא שעשויין להאיר

אין מחזירין על האור לפי שברכה (זו] אינה אלא לזכר בעלמא שנברא האור במ"ש] וכ"ש על הבשמים דאינה אלא להשבת נפש

חד עביד בשוגג כב"ש ואשכח ארנקא. ותימא הא אמרינן לעיל פ"ק דמכילתין דף י' ע"ב] דר"ט הטה לקרות כב"ש וסכן עצמו מן הלסטים, וי"ל דהתם לב"ה אם הוא יושב אין לו להטות ואם הטה עבר על דברי ב"ה אבל הכא אפינו ב"ה מודו שהעושה כב"ש תבא עליו ברכה. ופסק בסדר רב עמרם דהל' כב"ש והוא אחד מששה דברים שפסק כב"ש שנים בזה הפרק הא דהכא והא דלעיל דמכבדין ובמנחות פ' התכלת [דף מ' ע"א ודף מ"א ע"ב] ישג' מהם סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין כמה חוטין הוא נותן בציצית ב"ש אומרים ד' חוטין וב"ה אומרים ג' ג' כמה תהא משולשלת ב"ש אומרי' ד' אצבעו' וב"ה אומרים ג' וגבי סוכה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית קיי"ל התם כב"ש, והא דאמרינן הכא שצריך לחזור למקומו ולברך היינו דוקא ברכת המזון אבל בשבעת המינין אין טעונין ברכה לאחריהם במקומן אלא יברך במקום שנזכר

כנפיה מגינות עליה. אמרי' במדרש כל העופות כשהן עייפין הם נוחין על הסלע אבל היונה נוחה בכנף אחת ופורחת באחת

הא באכילה מרובה. שיעור צמא יותר מד' מילין כך פי' ר"ח וקיי"ל כר' יוחנן כל זמן שאינו