תוספות הרא”ש על ברכות קסח

ברוך

שעשה לי נס בערבות. לא היה צ"ל אלא שעשה לי נס במקום הזה כדאמרינן במתניתין גבי נסים דרבים וגם רבה לא אמר לההוא גברא דנפל עליה אריה שיזכיר שם הנס אלא אגב שהיה רוצה להזכיר הנס אחר עמו והוצרך להזכיר מקומו הזכיר נמי [מקומו גבי] נס זה, מיהו תימא אמאי לא אמר שעשה לי נסים במים ובגמל או יזכיר ב' המקומות בריסתקא דמחוזא ובערבות, וי"ל דההוא אשיתא דריסתקא [דאתפרקא] ליה לא היתה ממש בריסתקא דמחוזא אלא סמוך לאותו מקום, אי נמי כיון שהזכיר בערבות הדבר ידוע שהוא מחמת צמא כדאמרינן בפ' כל הבשר (דף כ"ז ע"א] אמר להו רבינא לבני פקתא דערבות כגון אתון דלא שכיחי לכו מיא וכן בפ' בתרא דמועד קטן [דף ט"ו ע"א] ועושה לו [חנות[ קטנה אמר רב חסדא למייתי מיא לפקתא דערבות

אבני אלגביש במורד בית חורון. והא דתניא אבני אלגביש מקמי אבן שבקש עוג לזרוק על ישראל אע"ג דהוי אח"כ בימי יהושע משום דדמי להנך דלעיל שנהרגו בהם אויבי' והדר תנא אבן שבקש עוג לזרוק לפי שנהרג בה עוג כמו הני דלעיל אבל אבן של משה לא נעשה בה נס אלא ישב עליה, וה"ה דמצי למיתנא בברייתא מקום שנפל בו סנחריב דלא גרע מנס שנעשה לאדם מסויים כגון יואב בן צרויה וחבריו, אלא שהיה המקום ידוע שנפלו סביבות ירושלים

ארבעה צריכים להודות וכו'. שאלו לרב האי גאון מפני מה אין התלמוד שונה אותן כדרך שהם כתובים במקרא הולכי מדברות ומי שהיה חבוש בבית האסורין ומי שהיה חולה ויורדי הים ובכאן מונה יורדי הים והולכי מדברות וחולה וחבוש, והשיב שהפסוק מונה תחלה המסוכן יותר והתלמוד מונה הרגיל ומצוי יותר מחביריו ונהגו בצרפת ובאשכנז שאינן מברכין ברכת הגומל כשהולכין מעיר לעיר דסבירא להו דלא הצריכו להודות אלא להולכי מדברות דשכיחי בהו חיות רעות ולסטים, והא דאמרינן בירושלמי כל הדרכים בחזקת סכנה לא אמרו אלא לענין תפלת הדרך בלבד שכל הדרכים צריך אדם לבקש רחמים על נפשו אבל ברכת הגומל במקום קרבן תודה איתקן וכ"כ ה"ר יוסף דוקא חולה שנפל למטה אבל אם חש בראשו או במעיו אינו צריך לברך, אבל בערוך משמע אפילו חש בראשו או בעיניו

ואימא בעשרה ובתרי רבנן קשיא. וכיון דלא איפשטא לן לחומרא בעינן תרוייהו

פטרתן מאודויי. וכגון, שהיתה שם ומלכות דאמר בריך רחמנא מריה דעלמא

[דף נ"ה ע"א] המוסר דין על חברו. כגון דאיכא דינא בארעא

שלשה צריכין רחמים. נפקא לן מינה לאפושי ברחמי תמיד ובכל עת

כל חלום ולא טוות. כל חלום רע שאדם רואה יש לדאוג עליו חוץ מחלום שראה אחר התענית לפי שישב בתענית ונצטער מחמת העינוי יראה חלום רע כדאמרינן לעיל בפרק אין עומדין וכן לחלום טוב שאין אדם רואה חלום טוב אלא מתוך דברי שמחה

[ע"ב] יטיבנו בפני ג'. אע"ג דאמרי' לעיל כל חלמא דלא מפשר כאגרתא דלא מקריא [מ"מ] יש לדאוג ממנו וצריך הטבה

שבע זימנין ליגזרון עלך. כך הוא לשון הלחש שיש לומר שבע זמנין וי"א שאינו מן הלחש אלא קאי אדלעיל ולימא להו ולימרו ליה כלומר שבע פעמים יאמר הוא וישיבו לו, ולא משמע הכי מדכתיב בתר שבע זמנין מן שמיא ליגזרו עלך

עשרים וארבעה פותרי חלומות היו בירושלים נראה שהדבר תלוי בשעה ובמזל שנולד בו האדם שפותרין חלומותיו ומתקיימים ולא הכל ברוב חכמתו ואלו נולדו במזל לפתור חלומות

[דף נ"ו ע"א] אביי ורבא חזו חלמא. אע"פ ששניהם היו רואין פסו' אחד הי' מוצא להם טעם אחר ומראה להם פנים לפותרו לזה לטובה ולזה לרעה

[דף נ"ז ע"ב] הרואה מרקוליס אומר ברוך שנתן ארך אפים וכו'. האי דנקט מרקוליס טפי משאר עבודת כוכבים שמא במקום התנא היו עובדין לה ויש שרוצין לומר שאין מברכין ברכה זו אלא במקום שבונים מחדש [ולכך נקט] מרקוליס שזורקין לה אבנים בכל יום וכל ג' אבנים מהם קרויה עבודת כוכבים א"כ הוי כמו בונה בכל יום עבודת כוכבים, ולא נהירא דבתוספ' קתני הרואה עבודת כוכבים ולא הזכיר מרקוליס, וברכה זו אינה אלא משלשים יום לשלשים יום כדפרשינן לעיל [ולהכי נקט] ראה מרקוליס לפי שעבודת כוכבים זו בבבל היתה

דף נ"ח ע"א] אורח טוב מהו אומר כל מה שטרח וכו'. [תימא] הא אמרי' בפ"ק דערכין דף ט"ז ע"א מברך רעהו בקול גדול וכו' זהו המשבח אושפיזכן שלו ואמרי' נמי בפ' אלו מציאות [דף כ"ג ע"ב] בתלת מילי משנו רבנן בפוריא ובאושפיזא ובמסכת שלא יאמר בעל הבית טרח הרבה בשבילו דילמא שמעי אינשי ואנסי ליה, וי"ל דהתם מיירי ברבים והכא בצינעא יכול לומר כן

הרואה חברו לאחר שלשים יום אומר שהחיינו נרא' דהיינו חברו דחביב עליו ושמח בראייתו אבל בענין אחר לא: