תוספות הרא”ש על ברכות קנ

שאומר על הארץ ועל המחיה על הארץ ועל הפירות [ה"ה נמי שביין צ"ל על הארץ שאין ביניהם שינוי אלא שביין כשמזכיר שם פרי צ"ל שם פרטי] וכמו שבתחלה יש לו ברכה פרטית יותר משאר פרי העץ גם באחרונה צריך לפרט אותו ולומר על הארץ ועל א פרי הגפן)

אלא איפוך רב חסדא אמר על הארץ ועל הפירות ור' יוחנן אמר על הארץ ועל פירותיה, ר"ת רגיל לפרש בכל מקום שאומר הא לן והא להו שהאמורא של א"י היה מדבר לתלמידים שבבבל הלומדים לפניו. וקשה לפירושו מהכא ושמא קים ליה שבאותו שעה לא היו תלמידים מארץ אחרת לפניהם. או שמא לענין ברכות דבר שנוהג תדיר היה צ"ל כמנהג אותה הארץ שלא יטעו תלמידי אותה הארץ

ע"ב דכי מדכירנא עבידנא ככולהו. וכן אנו נוהגין לברך אחר כולן

דמברכי לאחר דמסלקי תפילייהו. ודוקא בתר תפילין דסברי ושמרת את החקה הזאת למועדה בחקת תפילין הכתוב מדבר, וגם לא היו מברכין אלא כשמסלקין אותם סמוך לחשכה משום שיש מצוה בסילוקן דלילה לאו זמן תפילין הוא, והכי משמע בירושלמי פ' היה קורא דקאמר תפילין כשהוא חולצן אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמור חקיו אתא כמ"ד בחקת תפילין הכתוב מדבר הא כמ"ד בחקת הפסח הכתוב מדבר לא, ואנן קיי"ל בחקת הפסח הכתוב מדבר דפסקינן במנחות בפ' הקומץ רבה דף ל"ו ע"ב] דלילה זמן תפילין הוא דהלכתא ואין מורין כן וא"כ אין צריך לברך עליהם אפילו מסלקן בלילה וכ"ש אחר שאר מצות. ותימא למ"ד בחקת הפסח הכתוב מדבר למה לא היו מברכין לשמור את חקיו בגמר אכילת פסח וכן באכילת מצה בזמן הזה דאיתקש לפסח, וי"ל דדוקא תפילין שיש מצוה בסילוקן סמוך לחשיכה שייך לברך דאין ברכה אלא על עשיית ע המצוה

למעוטי ריחני. ה"ה דהוה מצי למימר שאר מצות וכן פחות מכזית שמברכין לפניו ואין מברכין לאחריו כדפי' לעיל אלא שרצה לומר דבר מסויים

[דף מ"ה ע"א] דחנקתיה אומצא ודוקא שותה מים לפי שאינו נהנה מן המים אבל שאר משקין נהנה בשתייתו ובטעמו ואפילו חנקתיה אומצא צריך לברך הואיל ונהנה כדאמר לעיל (דף ל"ו ע"ב] מהו דתימא כיון דלרפואה קא מכוין לא ליבריך קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי לברוכי ובסדר רב עמרם כתב היכא דחנקתיה אומצא דאמרינן לא בעי ברוכי הכי שדר רב פלטוי בר אביי ראש ישיבה מקמי דלישתי לא יברך שהכל משום דאניס לבתר דשתי מברך בנ"ר, ולא נהירא דטעמא הוי משום דלא מתהני וא"כ מה לי לפניו מה לי לאחריו אלא ודאי לא צריך לברוכי כלל לא לפניו ולא לאחריו, וגם קשה לי על דברי רב פלטוי מה הוצרך לשנות לצמאו למעוטי דחנקתיה אומצא פשיטא הא אניס אלא ודאי אתא למעוטי אף מברכה אחרונה

ר' טרפון אומר בנ"ר, והוא לא היה מברך על המים [לבסוף] כדאשכחן אמוראי לעיל שהרי לא מצינו ברכה אחריה אלא זו בלבד: הדרן עלך פרק כיצד מברכין פרק שביעי

שלשה שאכלו והכותי שמעינן דכותים גרי אמת הם

אכל טבל. כתב ר"מ שאינו מברך עליו כלל לא בתחלה ולא בסוף, והראב"ד השיג עליו וז"ל טעה בזה טעות גדול שלא אמרו אין מברכין אלא שאין מזמנין עליהם לומר שאין להם קביעות לזימון אבל ברכה [תחלה[ וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנו, ונ"ל כדבריו וכן מוכח בההיא דאמרינן בפ"ק דסנהדרין [דף ו:] ובפ' הגוזל [דף צ"ד:] הרי שגזל סאה חטים מחברו טחנה אפאה והפריש ממנה חלה אין זה מברך אלא מנאץ משמע שחייב לברך אלא שברכתו היא ניאוץ, כתב רשב"ם שלשה שאכלו יחד אחד מהם נזהר מפת של כותים ואחד אינו נזהר אע"פ שאין אותו שנזהר יכול לאכול מפת של כותים כיון שאותו שאין נזהר יכול לאכול מפתו מצטרפים זה עם זה לזימון, והביא ראיה מריש ערכין (דף ג' ע"א] הכל חייבין בזימון כהנים לוים וישראלים פשיטא לא צריכא דכהנים אוכלין תרומה וקדשים (חד) [וזר] אוכל חולין מהו דתימא כיון [דחד] [דזר] לא מצי אכיל תרומה וקדשים לא מצטרף קמ"ל כיון דכהנים מצי אכלי חולין שפיר דמי, ויש ללמוד משם שאם יש [ג'] אנשים שמודרין הנאה זה מזה אין מצטרפין לזימון דנהי דמצו לאיתשו לי השתא מיהא לא איתשלו: