תוספות הרא”ש על ברכות קנא

שלשה שאכלו כאחד אין רשאין לחלק שלשה אין שנים לא. תימא מאי פריך [דילמא] שנים רשאין ליחלק הא אם רצו לזמן מזמנין, ופרש"י דע"כ ר"ל אין מזמנין אפילו רצו דאי אמרת שנים נמי אם רצו מזמנין א"כ כשהם ג' אמאי אין האחד רשאי ליחלק ליזיל איהו ולא פקע ברכת זימון מהני ויזמנו בשנים, ולא נהירא כי חל עליו חובת זימון ואי אפשר לו לברך בלא זימון כדקתני במתניתין ד' וה' אינן רשאין ליחלק אע"פ שנשארו שלשה, וה"ר יוסף פי' בשם רשב"ם דאסיפא קא סמיך דקתני וכן ארבעה וכן חמשה ששה נחלקים וה"פ שלשה אין כלומר כשהן נחלקין ג' לכל צד אז רשאין לחלק אבל אי הוו שנים מצד אחד לא ואי איכא זימון בשנים אמאי אין חמשה נחלקין, וקצת דחוק פירושו דמה לו לומר ג' אין שנים לא כיון דמפורש במשנה ד' וה' אינן נחלקין ועיקר קושייתו מאותו משנה, הילכך נראה לפרש דארישא דייק שפיר דשנים רשאים ליחלק ואם רצו לזמן אין מזמנין דאם איתא [דיכולים] לזמן היה לו לשטת ג' אין היחיד רשאי ליחלק א"נ אין אחד מהם רשאי ליחלק דאז הוה משמע דאיסור החילוק הוא בשביל היחיד שחל עליו חובת זימון אבל הנשארים לא איכפת להו בזימון שיכולין לזמן אם ירצו ומדקתני אין רשאין ליחלק משמע דאיסור החילוק הוא על כולם שאם נחלק אחד מהם בטל הזימון מכלם. ומשני שאני התם דאיקבעו חובה מעיקרא הילכך אינן רשאין ליחלק להפקיע מהם חובת הזימון אע"פ שיכולין לזמן רשות

השמש שעומד על שנים אוכל עמהם וכו'. מכאן משמע שמצוה [לחזור[ אחר זימון בכל מה שיכולין משום ברכת זימון דברוב עם הדרת מלך וכן משמע נמי בפ' כל הבשר (דף ק"ו ע"א] דאמר רבה בר בר חנה הוה קאימנא קמיה ר' אמי ור' אסי ואייתי לקמייהו כלכלה דפירי ואכלי ולא יהבי לי וקאמר ש"מ אין מזמנין על הפירות, פי' דאם היו מזמנין היו נותנין לו

[ע"ב] והא מאה נשי כתרי גברא דמיין. פי' לכל דבר שצריך סכום ומנין כגון לתפלה ולקריאת מגילה וקריאת ס"ת אינן משלימין המנין וכן לענין זימון שצריך ג' לא חשיבא כתלתא גברי אלא כשנים וקתני מזמנות לעצמן אבל לא מצי למימר כחד דמיין דא"כ לא היו יכולות לזמן לעצמן

נשים ועבדים אמאי לא משום פריצותא. ברייתא מפרש ליה ואזיל, וי"ס דגרסי א"ה נשים ועבדים אמאי לא והא איכא דעות ומשני משום פריצותא, ויש לישבה בדוחק אא"ב בשנים אם רצו מזמנין ניחא לי דנשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין משום דאיכא חד איש וחד אשה אסור משום ייחוד אלא אי אמרת דדעות בעינן א"כ איכא שתי נשים או שני עבדים א"כ אמאי אין מזמנין ומשני אפילו הכין איכא פריצותא. משמע הכא דנשים מזמנות לעצמן וחייבות בזימון, ותימא שלא נהגו כן, וי"ל הא דקתני נשים מזמנות לעצמן וחייבות בזימון היינו אם רצו לזמן וכן משמע לשון הברייתא מדקתני בסיפא נשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין משמע הא דקתני ברישא נשים ועבדים מזמנין היינו אם רצו לזמן אבל חובה ליכא וגם מדמייתי מינה תלמודא ראיה לשנים משמע דומיא דשנים ודוקא אם רצו אבל חובה ליכא והא דאמרינן בעירוכין [ג'.] הכל חייבין בזימון כהנים לוים וישראלים וקאמר הכל לאתויי נשים לאו לענין חובה קאמר אלא דאם רצו לזמן מזמנין

שנים שאכלו מצוה ליחלק. פרש"י בין ברכת זימון בין ברכת המוציא ולא נהגו כן, וגם רש"י עצמו לא שמענו שהיה נוהג כן בברכת המוציא וכן עובדא דבר קפרא ותלמידיו דלעיל [דף ל"ט.] נתן לאחד מהם לברך להוציא את כלם. ומה שיש [חילוק] בין ברכה ראשונה לאחרונה היינו משום דבתחלת הסעודה כשהן מסובין וקבועין יחד דדעתם להצטרף הלכך האחד יוצא בברכת חברו אבל, בסוף הסעודה בטל הקבע ונחלקין זה מזה הילכך כל אחד מברך לעצמו, וה"ר יוסף פי' בשם רשב"ם משום דברכת המזון דאורייתא אבל ברכה ראשונה דרבנן ולא אחמיר בה כולי האי ויוצא האחד בברכת חברו

סופר מברך ובור יוצא, מכאן רוצין להביא ראיה דאשה יוצאה בברכת המזון בשמיעה אע"פ שאינה מבינה לשון הקודש ואינה צריכה לברך בלשון שהיא מכירה, ואין ראיה מכאן דדילמא מיירי הכא שבור מבין [לשון הקודש] אבל אינו יודע לברך, ורש"י הביא ראיה מדתניא במגילה [דף י"ח.] והלועז ששמע אשורית יצא אע"פ שאינו מבין הלשון, ויש לדחות דפרסומי ניסא שאני כדאמר רבינא אטו האחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן מאי ניהו אלא פרסומי ניסא שאני

הני מילי היכא דאיכא אדם גדול דילפינן ליה מקרא כמשה ודוד דהם היו גדולי הדור

אין זימון למפרע הילכך ג' שאכלו ושכחו ובירך כל אחד לעצמו בטל הזימון אבל אם שכח אחד מהם וברך לעצמו השנים יכולין לזמן על השלישי שכבר בירך כדאיתא לקמן

אשכחינהו דקאמרי נברך אומר ברוך ומבורך. כתב בה"ג אי הוי עשרה יאמר איהו ברוך אלהינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד ואם אינם עשרה יאמר ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד

הא בשאר ברכות הא בבונה ירושלים פר"ח וה"ג דלאו דוקא נקט בונה ירושלים אלא כל סיום ברכה כעין בונה דליכא למימר דוקא בונה ירושלים