תוספות הרא”ש על ברכות קמא

מבריה שלימה מה שדרך לאכול ממנה יש כאן שיעור אבל האי עובדא דתלמוד דידן אפשר דהאי זית מליח שהובא לפניו בלא גרעין היה כי ההוא דסוף אין מעמידין [דף מ' ע"ב] גבי זית גלוסקא דקתני ר' יוסי אומר השלחין אסורין היכא דמי שלחין א"ר יוסי בר חנינא כל שאוחזה בידו וגרעינתה נשמטת ובהך זית איירי הכא הילכך לא הוי בריה, וירא שמים יחמיר שלא יאכל פחות מכשיעור להסתלק מן הספק, ויש להסתפק על ברכת בורא נפשות אם צריכה שיעור אם לאו דדילמא דוקא ברכה אחת מעין שלש הוא דבעי שיעור למר בכדי אכילה ולמר בכדי שביעה אבל בורא נפשות רבות לא בעי שיעורא, והא דפריך הכא היכא בריך ר' יוחנן על כזית מליח משום דבצר ליה שיעוריה אליבא דר' חייא בר אבא פריך דאמר במילתיה קאי וצריך לברך עליו ברכה אחת מעין שלש או דילמא לא נתקנה בנ"ר שהיא דרבנן אלא דומיא דברכה אחת מעין ג' שהיא מדאורייתא ומר' צדוק בפ' הישן שאכל פחות מכביצה ולא בירך אחריו אין ראיה דדילמא ברכת המזון הוא דלא בירך הא בורא נפשות ברך, ומתוך דברי ר"י משמע שאם אכל משבעת המינין פחות מכשיעור שיברך אחריו בנ"ר. ולא נהירא לי דמסתבר דכיון שאכל פחות מכשיעור ואינו צריך לברך עליו מעין ג' בשביל חסרון השיעור לא שייך ביה ברכה אחרת

דורמסקין. פרש"י בשם רבותיו פירוש והקשה עליו א"כ ברכתו בורא פרי העץ והיה צריך לברך עליו תחלה, ותירץ ה"ר יוסף דמיירי בשלקו ולר' [בנימין בר יפת בשם ר' יוחנן] ברכתו שהכל

נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך. ודין זה אינו מצוי בינינו שאחד יברך על הפירות להוציא לחבריו אלא בימיהם היו רגילין להסב ולקבוע לשתות ולאכול פירות ומגדנות אבל אין אנו רגילין בכך הילכך כל אחד מברך לעצמו, ורש"י פירש דהדברים הללו לא הובאו ללפת בהם את הפת ואמרינן לקמן (דף מ"א:] שטעונין ברכה לפניהם ואין הפת פוטרתן, וגם בענין זה לא הורגלנו שאחד יברך לכולם אלא כל אחד מברך לעצמו. ונראה הטעם לפי שאין אנו רגילין לסלק עצמנו מן הפת קודם ברכת המזון והוי כמו אין בית הבליעה פנוי לקמן (דף מ"ב ע"ב] גבי יין שבאמצע הסעודה שכל אחד מברך לעצמו

מאן דבריך סבר אידי ואידי שהכל הילכך חביב עדיף. מכאן יש ללמוד שאם יש לפניו שני מינין שברכתן שוה חביב עדיף ואם אין ברכתן שוה בפה"א עדיף אע"ג דאידך חביב טפי

מיא דסילקא כסילקא. ומברכין עליהם בורא פר האדמה אף על פי שאין בו כי אם המרק וטעם הירקות מברך עליהם כמו שמברך על ירקות עצמן, ולא דמי למי פירות דאמרינן לעיל דזיעה בעלמא הוא דהמשקה אין לו טעם הפרי ואפשר שאם בשל הפרי ונכנס טעם הפרי במים שיברך עליו בורא פרי העץ

פת צנומה בקערה מברכין עליה המוציא. תימא במאי קא מיירי אי ליכא קמיה אלא פת צנומה פשיטא שצריך לברך כיון דאיכא תוריתא דנהמא ואי איכא פת שלימה פשיטא שלא יברכו על הפתיתין קטנים ואי איכא פתיתין גדולים פשיטא שיברכו על הגדולים ולא על הצנומה לדברי הכל, ונראה דמיירי בשיש לו פת שלם או פתיתין גדולים וצינם אותן צנומות דקות בקערה ומתחלה דעתו לפררם כדי לברך ולאכול יכול לברך אחר בציעה כמו קודם בציעה כיון שמתחלה לצורך ברכה נעשית ובלא צינומת פרורין דקין היה יכול להשמיענו שיכול לבצוע ולברך אח"כ על הפרוסה שבידו שבצע אלא רבותא אשמועינן שאע"פ שצנומה פירורין דקין ואי אפשר לעשות בה בציעה בשעת ברכה אפ"ה שפיר דמי

ופליגא אדר' חייא דאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת. כלומר שיכוין לגמור את הברכה בשעת בציעת

הפת

[ע"ב] אלא אמר רבא מברך ואח"כ בוצע. שלא יפריד הפרוסה מן הפת עד לאחר ברכה. ויש שאין רוצין לחתוך הלחם כלל עד לאחר הברכה. ולא נהירא משום דחשיב הפסקה מה שמתאחר לחתוך הלחם ושוהה בין ברכה לאכילה אלא חותך ואין מפריד הפרוסה דאם לא כן חשיבא כפרוסה וכן שנינו בפ"ג דטבול יום ר' מאיר אומר אם אוחז בגדול והקטן עולה עמו הרי הוא כמוהו ר' יהודה אומר אם אוחז בקטן והגדול עולה עמו הרי הוא כמוהו והלכה כר' יהודה. ירושלמי ר' זריקא אמר ר' זעירא בעי האי מאן דנסיב תרמוסא ומברך עילוי ונפול מינוי מהו לברוכי עליה זמנא תנינית מה בינו לבין אמת המים אמרין תמן כיון דעתו מתחלה הכי לא כיון דעתו מתחלה תני ר' חייא אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס אמר ר' [חייא[ בר ווא הדא אמרה הדין דנסיב פוגלא ומברך עילויה והוא לא אתא לידיה צריך לברוכי עליה זמנא תנינית א"ר תנחום בר יודן וצריך לומר בשכמ"לו שלא להזכיר שם שמים לבטלה ונראה פי' הירושלמי דהא דאין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס היינו טעמא שאם יפרוס קודם ברכה שמא תפול הפרוסה מידו ותאבד ויצטרך לחזור ולברך על פרוסה אחרת ויש כאן ברכה לבטלה אבל כשהוא מברך קודם פריסה על כל הפת אם תפול הפרוסה מידו ויפרוס פרוסה אחרת