תוספות הרא”ש על ברכות קמ

המוציא, וסמכינן אהא דירושלמי שאין אומרים המוציא אלא שלא לערב ראשי האותיות

[ע"ב] עד כאן לא קאמר ר' יוסי התם אלא משום דבעינן טעם מצה וליכא. פי' דהויא כמו מצה עשירה אבל לחם מקרי שפיר, ובמילתיה קאי ולא כפי' ה"ג שפי' דכי בשליה לפת בכלי ראשון לא מברכין עליה המוציא ומייתי ראיה מר' יוסי דקאמר הכא יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל, וקשה דהא אמרינן לעיל [דף ל"ז] הכוסס את החטה טחנו אפאו ובשלו בזמן שהפרוסות קיימות מברכין עליו המוציא, הילכך צ"ל כמו שפי' דלחם מקרי שפיר אלא דהויא מצה עשירה

וכי מה ענין ר' בנימין בר יפת אצל ר' חייא בר אבא וכו'. והכי קיי"ל דשלקות במילתיהו קיימי הילכך כל ירק ופרי ומיני קטניות שטובים חיים ומבושלים מברכין עליהן לאחר שנתבשלו ברכתן הראויה להם קודם בשול ומטעם זה מברכין על יין מבושל בורא פרי הגפן, מלבד טעמים אחרים שפי' בבבא בתרא פ' המוכר את הפירות [דף צ"ז:] אבל קרא וסילקא וכרבא וכיוצא בהן שטובים מבושלים יותר מחיים כשהם חיים מברך עליהם שהכל וכשהם מבושלים דאשתנו לעילויא בורא פרי האדמה, תומי וכרתי וכיוצא בהם כשהם חיים בפה"א ומבושלים שהכל דאשתנו לגריעותא ואפילו אם יש מי שאוכל אותם יותר ברצון מבושלים (יותר) מחיים בטלה דעתו והולכין אחר הרוב ואע"פ שאנו רגילין לאוכלן מבושלין זהו לפי ששומן הבשר ממתיק טעמן, ואגוז המטוגן בדבש האגוז עיקר ומברכין עליו בורא פרי העץ, ויש שהיו רוצים לומר כיון דאלו בשלו בלא דבש נשתנה לגריעותא והיה ראוי לברך עליו שהכל נמצא מעליותא (דדייק בה) על ידי הדבש והדבש עיקר ויברך עליו שהכל, ולא מסתבר דמ"מ האגוז עיקר ומברכין עלי' בפה"ע אבל הרי"ף פסק דאפילו תומי וכרתי מברכין עליהם בפה"א כשהן מבושלין ונראה דהיינו טעמא דידיה משום דרב חסדא פליג [אדר' יוחנן] ואדרב ושמואל, ואין הלכה כיחיד במקום רבים, ומיהו מסתברא דליכא מאן דפליג אהכרעה דידיה ורב נחמן (אוקי) [דאוקי[ פלוגתייהו בפלוגתא דתנאי (ולא) לא] מתוקמא מילתא ומילתא דקאמר משמיה דר' יוחנן שבשתא היא וכולהו אמוראי סברי שלקות מברכין עליהם בפה"א, ואע"ג דלא צריכינן להכרעה דרב חסדא מ"מ סברא טובה היא כיון דאישתנית לגריעותא שנשתנית ברכתו

מהדר תלמודא כל תלתין יומין וכל תלמודו שלמד בשלשים יום ביום שלשים ואחד היה חוזר הכל לפניו]

אבל לא כבושים ולא שלוקים ולא מבושלים לא זו אף זו קתני דכבוש היינו שנכבש בחומץ ימים רבים ובטל טעם מרור שלו יותר משלוק ושלוק הוי יותר ממבושל כדאמרינן [חולין דף עז.] עור החמור ששלקו

כיון דשקלת לגרעינתיה בצרי ליה שיעורא אברכה אחרונה קבעי אבל ברכה ראשונה אפילו כל דהו מברך דאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה. וכן פרש"י בסוכה פ' הישן [דף כ"ו ע"ב] גבי עובדא דר' צדוק שהביאו לו פחות מכביצה ואכלו חוץ לסוכה ולא ברך אחריו, דמשמע הא לפניו בירך, וה"נ אמרינן בירושלמי דפירקין כל שאומר עליו שלש ברכות אומר לפניו המוציא לחם מן הארץ כל שאין אומר עליו ג' ברכות אין אומר לפניו המוציא לחם מן הארץ התיבון הרי פחות מכזית שאין מברכין לאחריו שלש ברכות לא יברכו לפניו המוציא א"ר יעקב בר אחא לשאר מינין נצרכה. פי' לא אתא לפלוגי בין דבר שיש בו שיעור לדבר שאין בו שיעור אלא בין פת לשאר מיני מאכל כגון מעשה קדירה וכובא דארעא ופת הבאה בכיסנין היכא דלא קבע סעודתיה עלייהו, ופת אורז ודוחן שאין מברכין עליהן ג' ברכות אין אומרים לפניהם המוציא לחם מן הארץ, ואע"ג דלעיל בריש פרקין (דף ל"ה] נפקא לן ברכה לכתחלה מק"ו דלבסוף כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש מ"מ לא אמרינן דיו שלא יברך על משהו כמו שאינו מברך בסוף דלאו ק"ו גמור הוא דמה לסוף שכן נהנה כבר כדאמר לעיל דף כ"א ע"א] תדע דברכה לפניו לאו דאורייתא דהא תנן לעיל בפרק מי שמתו [דף כ' ע"ב] בעל קרי מברך על המזון לאחריו ואינו מברך לפניו וכן בפרק היה קורא (דף ט"ז ע"א] הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בע"ה אוכלין פתן ואין מברכין לפניה אבל מברכין לאחריה

דף ל"ט ע"א] מי סברת רבי יוחנן זית קטן [אכל] זית גדול אכל וכו'. ובירושלמי מייתי עובדא אחרינא, רבי יוחנן נסב זיתא ובירך לפניו ולאחריו והוה ר' חייא בר אבא מסתכל ביה אמר מה הדין בבלאה מסתכל בי לית ליה כל שהוא משבעת המינין טעון ברכה לפניו ולאחריו אית ליה ומאי צריכא ליה מפני שגרעינתה ממעטה ולית לר' יוחנן מפני שגרעינתה ממעט בה מאי עביד ליה ר' יוחנן משום בריה, מילתא דר' יוחנן אמרה שאם אכל אפי פרידה אחת של ענב או פרידה אחת (של רמון] שהוא טעון ברכה לפניו ולאחריו. והשתא אי האי עובדא דתלמודא דידן הוי ההוא] עובדא גופא דירושלמי אם כן חולק תלמוד דידן על הירושלמי וס"ל דאפילו בריה בעי כזית ותלמוד דידן עיקר. אבל אפשר דשני מעשים היו והאי דירושלמי היה הזית שלם כשהובא לפניו אע"ג דהושלך הגרעין כיון שהובא שלם לפניו ונהנה