תוספות הרא”ש על ברכות קכד

בין הלב לערוה אבל עקבו הוא מכוון כנגד הערוה כדאמרינן בנדרים [דף כ' ע"א] המסתכל בעקבה של אשה וכו' א"ר שמעון בן לקיש מאי עקבה בית התורפה שהוא מכוון כנגד העקב ותנן נמי במס' נדה (דף נ"ז ע"ב] הרואה כתם על בשרה כנגד בית התורפה טמאה על עקבה ועל ראש גודלה טמאה אלמא עקב מכוון כנגד הערוה יותר מפני שהוא מעקם את רגלו ונכנס העקב תחת הערוה ממש מה שאין כן בשוקיו ובירכותיו, ומיהו לפי המסקנא מחמירין בלבו טפי מבעקביו

והלכתא עקבו רואה את הערוה מותר נוגע חסור. וטעמא דגזרינן נוגע בעקביו ק אטו נוגע בידו

עייל [לי] רביעתא דמיא כר' (זבדי) [זכאי] ואפילו לכתחלה וכרב יוסף קיי"ל בין בכלי בין בקרקע צריך להטיל בהם רביעית

גרף של רעי ועביט של מי רגלים אסור לקרות ק"ש כנגדו. ואע"פ שאין בהם כלום, ומסתבר דהטלת מים לא מהני להו כיון דמיוחדין לכך, ומיהו בכולא תלמודא שמזכיר גרף ועביט מיירי בשל חרס ויש להסתפק אם ה"ה הכי בעביט של עץ ושל זכוכית, ומסתברא דבעץ אסור בשביל שהוא מובלע בתוכו ומלא זוהמא אבל בשל זכוכית מותר

מאן שמעת ליה דאמר כולא בית כד' אמות רשב"א היא. פירש"י לא אתפריש היכא אתמר, ור"ח פירש היינו רשב"א דפרק עושין פסין [דף כ"ב ע"א] דתניא התם כלל אמר ר' שמעון בן אלעזר כל הקן שתשמישו לדירה כגון הדיר והסהר והמוקצה אפילו עשרה דיורין אפילו עשרה כוכין מותר וכל דירה שתשמישה לאויר בית סאתים מותר יותר מבית סאתים אסור, ולא נהירא כלל דליכא מאן דפליג על ההיא דר' שמעון ועוד דר' שמעון דוקא בבית קאמר הכא והתם אפילו אויר נמי רק שתשמישו לדירה

מטה פחות מג' כלבוד דמי. פרש"י דקאי אמונחין תחת המטה, והגאון פי' אדרשב"ג קאי דאמר דמטה חוצצת וקאמר דפחותה מג' אינה חוצצת עד עשרה קא מבעיא ליה ופסק הלכה כרשב"ג מדבעי רב יוסף אליביה

ורבא אמר אין הלכה כרשב"א, וכרבא ק"ל דהוא בתראי ואפילו בבית סגי בהרחקת ד' אמות

ס"ת צריך מחיצה עשרה וכדמסיק דאין לו בית אחר והא דתניא לעיל בית שיש בו ס"ת ותפילין אסור בתשמיש המטה עד שיוציאם או עד שיניחם כלי בתוך כלי. לא קאי אס"ת אלא אתפילין וכלי בתוך כלי לא מהני בס"ת אלא מחיצה עשרה היכא דאין לו בית אחר, ודוקא ס"ת אבל שאר ספרים סגי בכלי תוך כלי וכן מסתבר וה"ה בחומשין נמי כיון שאין עשויין בגלילה כס"ת

[דף כ"ו] הני בית הכסא דפרסאי וכו'. ודידן אף ע"פ שהן סתומין רגילין להשתין בהם מים ואין ראוי לקרות בהן: הדרן עלך פרק מי שמתו פרק רביעי

תפלת השחר. בתר דאסיק כל מילי דק"ש מפרש בהאי פירקא דיני תפלה

עד חצות. ותחלת זמנה נ"ל משיעלה ברק השחר והאיר פני המזרח מידי דהוה אתמיד הבקר אף ע"ג, דעיקר מצותה (עד) [עם] הנץ החמה כדכתיב ייראוך עם שמש מ"מ אם התפלל בזו השעה יצא והתנא לא חש לפרשו דמילתא דפשיטא היא כיון דזמן המאוחר שלה, הוא בזמן התמיד ה"ה בזמן המוקדם

תפלת המנחה עד הערב. לא שייך לומר כל היום (כלו) [כמו[ לגבי מוספין שהרי תפלת המנחה אינו יכול להתפלל אלא משש שעות ומחצה ולמעלה כמו תמיד הערב אבל קרבן מוסף כשר כל היום ואפילו מן הבקר מדאצטריך קרא ביומא פ' אמר להם הממונה, [דף ל"ד.] דנסכים קודמין למוספים הא אי ליכא קרא מוספין כשרין לקדם אע"ג דכתיב בבקר גבי נסכים, וכן תפלת המוספין יכול להתפלל בבקר, והכי נמי אמרינן בפ"ק דעבודת כוכבים [דף ד'.] לא ליצלי אינש צלותא דמוספין בתלת שעי א קמייתא בריש שתא ביחיד

ושל מוספין כל היום. בתר דתנא ג' תפלות של היום תנא בתר הכי תפלת מוסף

טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים, וא"ת אמאי צריך להתפלל שתים הא קיי"ל תפלת ערבית רשות דהלכתא כרב באיסורי, וכן קשה לקמן [דף ל':] בסוף פרקין הא דקאמר טעה ולא הזכיר של