תוספות הרא”ש על ברכות קכג

שער באשה ערוה. בנשים נשואות שדרכן לכסות שערן אבל בתולות שדרכן לילך פרועות ראש מותר לקרות ק"ש כנגדן

קול באשה ערוה לא לענין ק"ש קאמר אלא שאסור לשמוע קול הנשים

[ע"ב] וממשמש בבגדו פירש"י להעביר כינה העוקצתו, ולא היה מתעטף בטליתו ותרי מילי נינהו, ור"ח פי' דחדא מילתא היא כלומר היה ממשמש בבגדו ומתקנו שלא יפול מעל ראשו אבל אם נפל מעליו לא היה מתעטף בו דחשיב ליה הפסק

לא היה מניח ידו על סנטרו, משום דנראה כגסי הרוח. ורש"י גריס היה מניח ידו על סנטרו כלומר בשעה שהיה מעטש או מפהק שלא יראה פתיחת פיו

איתרמי ליה רוק פתקיה לאחוריה ירושלמי כיי דמר ר' חנינא אני ראיתי את רבי מפהק ומתעטש ונותן ידו על פיו אבל אינו רוקק ר' יוחנן אומר רוקק כדי שיהא כוסו נקי לפניו אסור לאחריו מותר לימינו אסור לשמאלו מותר דכתיב יפול מצדך אלף וכו' כ"ע מודו דרקק אמטליין שהוא אסור, פי' הנגיד כמטייל כלומר שלא מאונס, ריב"ל אמר הרוקק בבהכ"נ כרוקק בבת עינו ר' יונה (דייק) [רקק] ושייף ר' ירמיה ור' שמואל בן חלפתא אמרו המתפלל אל ירוק עד שילך ד' אמות, ולקמן פ' בתרא [דף ס"ב ע"ב] שרינן רקיקה ומנעל בבהכ"נ

אין ודוקא ת"ח רשאי לעמוד במקום הטנופת. בעומד אבל במהלך שרי אבל רב חסדא אסר אפילו מהלך, ופסק גאון כרב חסדא אע"ג דתלמידו דרב הונא הוה משום דכולהו אמוראי מסייע ליה בקראי

[דף כ"ה ע"א] צואה על בשרו רב הונא אמר מותר לקרות ק"ש רב חסדא אמר אסור פסק ר"ח ז"ל דקיי"ל כרב חסדא דאסר אפילו מכוסה בבגדיו ואע"ג דרב חסדא תלמידו של רב הונא [אזלינן] לחומרא, ורב אלפס פסק הלכה כרב הונא חדא דהוא רביה דרב חסדא ועוד כי סתמא דתלמודא מקשה מיניה ביומא [דף ל' ע"א] פ' אמר להם הממונה על הא דאמר רב פפא צואה במקומה אסור לקרות ק"ש, פי' צואה בפי טבעת, היכי דמי אי דנראית פשיטא ואי דאינה נראית לא ניתנה תורה למלאכי השרת לא צריכא דנראית כשהוא יושב ועומד אינו נראית ומאי שנא מצואה שעל בשרו או ידיו מטונפות מבית הכסא דרב הונא אמר מותר לקרות ק"ש ומשני במקומה נפיש זוהמא שלא במקומה לא נפיש זוהמא ומדפריך מינה תלמודא אלמא דהילכתא כותיה

מרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח וקורא קריאת שמע. והלכתא כותיה אף על גב דצואת כלבים וצואת חזירים לית הלכתא כהך ברייתא מ"מ בהך דריח רע שיש לו עיקר לא פליגא הך ברייתא עליה

אמר רבא לית הלכתא כי הך מתניתא. פרש"י לית הלכתא כי הך מתניתא דלעיל דאסרה צואת כלבים וחזירי' כשאין בהן עורות, משמע אבל בצואת תרנגולין לא איירי ולא פליגא אמתניתא דלעיל ומיהו נראה מדהזכירה זאת הברייתא צואת אדם דאיירי בכל ענין וצואת כלבים וחזירים דוקא כשיש בהם עורות וצואת תרנגולים ושאר בהמות לא הזכירה משמע דאין בהם איסור כלל ואפילו את"ל לאסור צואת תרנגולים דוקא בלול שלהן שיש לו סרחון אבל כשגדלין בבית ואין שם כי אם מעט אין לאסור, ירושלמי גרסי' מרחיקין מגללי בהמה ד' אמות ר' שמואל בר (רב נחמן) [יצחק[ אמר ברכים ובלבד של חמור ר' חייא בר אבא אמר ובבא מן הדרך (ר') לוי אמר מרחיקין מצואת חזיר ד' אמות מצואת הנמייה ד' אמות ומצואת תרנגולים ד' אמות (אמר רבי יוסי בר (בון) [ר' אבין] בשם רב הונא [ובלבד] באדומים ור' ירמיה בשם ר' [זעירא] (זירא) נבילה שמסרחת ד' אמות אמר ר' (אבינא) חנינא] ומתניתין אמרה כן כמה ירחיק מהן ומן הצואה ד' אמות א"ר שמלאי תפתר במשרה של כובסין א"ל ר' מני אם במשרה הא תנינן ולא במים הרעים ולא במשרה

אמר אביי מנא אמינא לה דתנן הטמא עומד וכו', והאי דיליף אביי צואה עוברת ממצורע עובר ולא יליף ממת עובר דחמיר, דלא מסתבר ליה להחמיר כ"כ בצואה עוברת לענין

תפלה

[ע"ב] והרי לבו רואה את הערוה מדפריך סתמא דתלמודא הכי ש"מ לבו רואה את הערוה אסור, וה"ר שמעי' כתב בשם רש"י שמצא בתשובת הבבלים דלבו רואה את הערוה מותר מדסבר ת"ק די"א דלבו רואה את הערוה מותר והוי כרבים לגבי יחיד ומיהו נראה מדלא פליגי אמוראי לקמן אלא בעקבו רואה את הערוה משמע דבלבו מודו אביי ורבא דאסור אע"ג דשמואל אית ליה בפ"ק דסוכה [דף י' ע"ב] היה ישן ערום בכילה מוציא ראשו חוץ לכילה וקורא ק"ש דלבו רואה את הערוה מותר לא קיי"ל הכי אלא כאביי ורבא דאינהו בתראי דמשמע דמודו בלבו דאסור, וכן היה נוהג ר"ת כשהיה רוחץ בחמין צלולין היה מתכסה בבגד למטה מלבו כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה

והרי עקבו רואה את הערוה. אע"ג דשני ליה דסבר האי תנא דלבו רואה את הערוה דמותר הדר תו פריך ליה מעקבו משום דס"ד שכריסו מפסיק