תוספות הרא”ש על ברכות קכב

צריך לחלוץ אלא משום שרוצה לעשות צרכיו

חיישינן שמא יפנה בהם. ודוקא בבה"כ קבוע אסור להשתין דחיישינן שמא יפנה בהם, אבל במקום שאינו קבוע מותר להשתין בהם ולא חיישינן שמא יפנה בהן

שהרי פכין קטנים מצילין באוהל המת. פי' אע"פ שהם קטנים מאד אפ"ה מועיל האויר שלהם וחשיב כלי להציל בצמיד פתיל אבל אם לא היה חשוב האויר שלהם לא היה מציל באהל המת מידי דהוו אוכלים שגבלן בטיט דאמרינן בפ"ק דזבחים [דף ז' ע"א] שאין נצולין באוהל המת

[ע"ב] לא ישתין בהן מים. ובעודן בידו מיירי ומשום ניצוצות כדמסקינן בסוף שמעתין דחיישינן שמא ישפשף בידיו אבל כשהם בראשו שרינן ליה להשתין בהם בבית הכסא שאינו קבוע

ולא יישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי. בסוכה פרק הישן [דף כ"ו] רמי ברייתות אהדדי ומוקי לה הך ברייתא בדנקיט בידיה

דברים שהתרתי לך כאן וכו'. תימא אמאי לא מתרץ לה הכי דברים שהתרתי לך בבה"כ עראי אסרתי לך בקבוע דאסור לפנות לגדולים] כשתפילין בראשו אבל להשתין מותר, וי"ל משום דלא אשכחן הך מילתא מפורש בברייתא אבל הך דטפח אשכחן לה בברייתא

בית הכסא קבוע דליכא ניצוצות שרי ביה"כ עראי דאיכא ניצוצות אסור. דילמא אתי לשפשף בידו, דמצוה לשפשף אבל כשהם בראשו שפיר דמי כדאיתא לעיל, תמיה לי בה"כ קבוע נמי הלא צריך לקנח דאמרי' ביומא פ' להם הממונה דף ל'.] אמר רב פפא צואה במקומה אסור לקרות ק"ש, וצ"ע

[דף כ"ד ע"א] והא תני ר' חייא מניחן בכובע תחת מראשותיו. תימא מאי קשיא ליה דילמא שלא כנגד ראשו קאמר דהכי תני בברייתא דלעיל תחת מראשותיו ולא פריך מינה מידי וי"ל דדייק הכא מדקתני מניחן בכובע. תחת מראשותיו משמע דאפילו כנגד ראשו מותר מדתלי מילתא בכובע דאי שלא כנגד ראשו אפילו בלא כובע נמי שרי הר' יוסף

ולאגמורי הלכה למעשה הוא דעבד. דקיימא [לן] הלכה כשמואל דאמר אפילו אשתו עמו מותר אע"ג דאיתותב כדפסיק רבא לעיל

מהו שזה יחזיר פניו ויקרא את שמע. וא"ת והיכי מצי למיקרי כי מצלי על צדו והא אמרינן לעיל [דף י"ג:] דכי מצלי לא לקרי, וי"ל דלאו דוקא נקט מצלי אלא מיירי שמעט מוטה מצד לצד אחר רק שאינו פרקדן ממש אבל אי מצלי ממש על צדו מותר. אי נמי אינו אסור כל כך דהא ר' יוחנן מצלי וקרי הילכך היכא שעלה על מטתו לישן לא הטריחוהו חכמים לקום

ה"ג בפר"ח וגם בקצת ספרים נמצא כן. אמר לך (רב) שמואל לרב יוסף מי ניחא והתניא היה ישן במטה ואשתו ישנה בצדו לא יחזיר פניו ויקרא אלא א"כ היתה טלית מפסיק בינו לבינה, וכן נראה דודאי ברייתא אחריתא היא ולא פריך מברייתא דלעיל, חדא דלהך ברייתא דלעיל לא קרי לאשתו בני ביתו ועוד אי מברייתא דלעיל קא פריך לא הוה ליה למימר אלא והא קתני לעיל

והא איכא עגבות נ"ל דס"ד משום דאיברו נוגע בעגבות וס"ד דמיקרי ערוה ואסור לקרות ולברך כל זמן שהם מגולין כאלו היתה ערותו מגולה, ולהכי קאמר לימא מסייעא דאשה קוצה חלתה אע"פ שעגבותיה נראין. דאי כפרש"י שפי' משום דנגעי אהדדי מאי מייתי סייעתא מהאי דקוצה חלתה ערומה

אע"ג דאיתותב שמואל הלכתא כותיה הכא [מאי[. משום דק"ש ותפילין הוו תרווייהו דבר שבקדושה ס"ד לדמינהו אהדדי

היכא דאתמר אתמר היכא דלא אתמר לא אתמר. וכיון דלא אתמר הלכתא עבדינן לחומרא ומחמירין כברייתא דפליגא אדרב יוסף ולא יקרא אפילו באשתו עמו אם אין טלית מפסיק בינו לבינה [אף על גב דהאמורא יש לו כח לשבש הברייתא כדאמר רבא לעיל] אע"ג דאיתותב שמואל הלכתא כותיה ה"מ היכא דהאמורא יודע הברייתא ומשבש אותה אבל אם אמורא אמר דבר מסברא דנפשיה ונמצאת ברייתא דלא כותיה סמכינן אברייתא דאלו [היה] יודע האמורא הברייתא לא הוה פליג עלה, ואם אדם נוגע בערות חבירו אסור לקרות ק"ש דלא גרע מעקבו שרואה את הערוה דאסרינן ליה לקמן וגם צריך שלא יהא לבו רואה את ערותו או ערות חבירו דקיי"ל דאסור, ובניו קטנים מותר אפילו בלא הפסק טלית רק שלא יהא לבו רואה את הערוה, והרי"ף פסק כרב יוסף דאשתו לא בעיא הפסקת טלית

טפח באשה ערוה. פי' מה שרגיל להיות מכוסה באשה אי הוי טפח ממנו מגולה הוי ערוה, ופריך אלימא לאסתכולי בה הא אפילו באצבע קטנה שאין דרכו להיות מכוסה אסור להסתכל בו

לא צריכה אלא באשתו ולק"ש. ודוקא לאחר אבל היא עצמה הא אמרינן לעיל האשה יושבת ערומה וקוצה חלתה

ואמר רב חסדא שוק באשה ערוה. דלא תימא פעמים שהאשה מגבהת בגדיה ואין דרכה להיות מכוסה קמ"ל דהוי ערוה: