תוספות הרא”ש על ברכות קט

פרק שני

היה קורא אם כיון לבו יצא. אע"פ שלא יקרא בברכותיה וכן פי' ר"ח, ואמרינן נמי בירו' אמר ר' בא זאת אומרת ברכות אין מעכבות

ובאמצע שואל וכו'. גרסי' בירושלמי עד כאן באמצע הפרשה ואפי' באמצע הפסוק ר' ירמי' מרמז ור' יונה משתעי רב הינא בשם רב יוסף ודברת בם מכלל שיש לך רשות לדבר

ר' יהודא אומר בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק יש להסתפק אי בעי למימר לא יפסיק כלל אפילו להשיב דחמיר מבאמצע הפרק או דילמא האי דקאמר לא יפסיק היינו כדין בין הפרקים אבל לא חשיב טפי מבאמצע הפרק

פרקדן ופניו למעלה. כמו אפוריא קדל ונו"ן מתהפכת בלמ"ד כמו אל פשטתם דהוי כמו אן פשטתם, לשכה נשכה בס' עזרא, וכן מוכח בפ' המוכר את הספינה גבי מתי מדבר דחזא חד מיניהו דהוה כמאן דגני אפרקיד וחליף טייעא כי רכיב גמלא ורומחיה בידיה תחות ירכיה

לייט מאן דגני אפרקיד. שמא יישן ויתקשה ויראה קושיו ויתגנה, ובפ' כל היד משמע דהוי טעמא משום (שבכל) [שלא] יבא לידי הרהור והוצאת קרי כשהעקבות מתחממין כדמשמע בפרק החולץ ביבמות כד מותבינן נהמא חמימא אבי פרקיה בא לידי קרי

ש"מ מצות צריכות כונה. פי' שיכוין לשם המצוה אבל לא איירי בכונת הלב דפסוק ראשון לכ"ע בעי כונת הלב, והכא כיון לבו וידע והבין מה שאמר אבל לא כיון לקריאה

בקורא להגיה פרש"י להגיה אם יש בו טעות ואפילו לקריאה לא איכוין, ור"ח פי' בקורא להגיה כלומר כעין חסרות ויתרות מזוזת ולטטפת כאדם המגיה ומדקדק (לכתוב) [לקרות[ ע"פ המסורת

וחכמים אומרים בכל לשון. נראה דהלכה כחכמים דקיי"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ועוד דקאמר בסמוך ורבנן סברי לה כמאן דאמר לא השמיע לאזנו יצא והכי פסקינן הילכתא לקמן, ועוד דקאמר הכא ור' סבר לה כר' יוסי דאמר לא יצא ולקמן על מילתא דר' יוסי גופיה קאמר תרתי שמעת מינה לפי שלא היה רוצה לחלוק על רבנן דהילכתא כותייהו

כל התורה כולה בכל לשון נאמרה פרש"י בפ"ב דמגילה [דף יז:] לקרות בס"ת, וקשה דלא אשכחן שתהא קריאת התורה מן התורה, מיהו אפשר שיש קריאה שהיא מן התורה כגון פרשת זכור ופרשת פרה אדומה וכיוצא בהם ונראה לפרש [כל התורה כולה] בכל לשון נאמרה כל קריאות שצוה הכתוב (צ"ל בלשון הקודש) כגון מקרא בכורים וידוי מעשר (ומקרא מגילה) (ופרשת] חליצה (כולם בלשון הקדש נאמרה

) עד כאן מצות כונה. עד בכל מאדך ששני פסוקים אלו מדברים ביחוד השם באהבתו וביראתו

[ע"ב] אשר אנכי מצוך. דאי כדקאמרת הוה ליה למכתב אשר צויתיך מצוך משמע מה שיש לו לומר ומ"מ האלה איצטריך למעוטי פרשה שניה

צריכה שתהא שימה כנגד הלב. פרש"י על גובה היד כנגד הלב על קיבורת הזרוע והיינו למעלה מן האציל, ויש שרוצין לומר שמניחין תפילין בקנה והוא הפרק שבין היד והאציל ואינו נראה לר"ת דהכא משמע שהנחת תפילין של יד כנגד הלב ואי אפשר שיהי' כנגד הלב אם לא שיניחם על הקיבורת שהוא למעלה מן האציל, ועוד אומר ר"ת דבכל מקום מזכיר זרוע וזרוע הוא הפרק שבין האציל לכתף כמו שמוכח במס' אהלות פ"ק דחשיב התם רמ"ח איברים שבאדם וקא חשיב בפיסת היד ששה בכל אצבע שנים בקנה שנים במרפק אחד בזרוע וארבעה בכתף והמרפק הוא האציל כדאיתא בערכין פ' האומר משקלי עלי [דף י"ט:] (אמר) [דאמר] שזרוע הוא בין האציל לכתף והוא שכתוב באיוב (ל"א כ"ב) כתפי משכמה תפול וכו'

עד כאן [צריכה] כונת הלב דברי ר' מאיר. שפסוק ראשון הוא קבלת מלכות שמים

[אמר רבא הלכה כר' מאיר] וקיי"ל כרבא דבתראה ק הוא

ובלבד שלא יחטוף בחי"ת. וכן לא יאריך באל"ף דמשמע אי חד כלומר אין חד

[אלא] אימא עד [על] לבבך בעמידה. ירושלמי מה אם היה יושב עומד לא אם היה מהלך עומד

ואזדא ר' יוחנן לטעמי' כו'. משמע דעמידה מטעם כונה היא הילכך כיון דקיי"ל כרבא דאין צריך כונה כי אם פסוק ראשון ה"ה נמי עמידה, והא דאמרינן (נמי) ביומא [דף יט:] מתני ליה ר' חייא בר רב הונא לחייא בר רב קפוטל ואחוי ליה [רב] קבוטל בידיה בבי"ת ולימא ליה מימר ק"ש הוי קרי והתניא ר"א ב"י אומר הקורץ בעיניו ומרמז בשפתיו וקורא ק"ש עליו הכתוב אומר [ישעי' מ"ג כ"ב] ולא אותי קראת יעקב לא קשיא כיון בפרק ראשון כאן בפרק שני, לאו דוקא פרק ראשון שאינו אסור אלא פסוק ראשון שהיא מצות כונה אלא משום דאיכא מאן דאמר דכל פרק ראשון צריך כונה נקט פרק ראשון

בשעה שמעביר (את) ידיו על עיניו מקבל עליו עול מלכות שמים והיה קורא פסוק ראשון נ"ל שהיה זמן הישיבה נמשך עד אחר ג' שעות דאי לא תימא הכי מאי טעמא דמ"ד אינו חוזר וגומרה