תוספות הרא”ש על ברכות קי

כיון דלא עבר זמן הקריאה, דלא מסתבר למימר שיצא אדם ידי חובה בקריאת פסוק ראשון נהי דלא בעי כונה אלא פסוק ראשון מ"מ צריך שיקרא את כולה הילכך מסתברא שעבר זמן הקריאה לכן לבר קפרא לא היה חושש לגומרה ולר' שמעון היה חוזר וגומרה כאדם הקורא בתורה, ואע"ג דמפסיקין לק"ש ומסתבר למימר שמפסיקין לקרות את כולה שמצוה הוא לקרות את כונה ה"מ כשאדם לומד לבדו אבל מי שלומד את הרבים די לו בהפסק פסוק ראשון

אמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ונאנס בשינה יצא פי' הי' מדומדם [פי' מתנמנם] ולא הי' יכול לקרו' בכונה מכאן ואלך ומיהו היה קורא את כולה, וכן הא דא"ל רב נחמן לדרי עבדיה בפסוקא קמא צערן כלומר הקיצני משנתי עד שאוכל לכוין טפי לא תצערן אף אם אקרא בלא כונה לא תצערני להקיצני

ובאמצע שואל מפני היראה. פרש"י אדם שמתירא שמא יהרגנו, ולא נהירא כי פשיטא שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש, ונראה (כאביו) [דאביו] ורבו קא חשיב מפני היראה דכתיב איש אמו ואביו תיראו ותנן מורא רבך כמורא שמים

[דף י"ד ע"א] ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל. כתב בה"ג דלא דוקא נקט יחיד אלא אפילו צבור קורא יחיד כיון שאין כל ישראל יחד כגון ערבי פסחים וכגון שתקנו נביאים הראשונים שיאמרוה על כל צרה שנגאלין ממנה כשכל ישראל ביחד

וימים שאין היחיד גומר בהם, את ההלל. לא דוקא. יחיד אלא אפילו צבור קורא יחיד ומשמע שאין לפסוק בו אלא מפני הכבוד דהימים שהיחיד גומר בהם את ההלל פוסק (בו בבין) [בהם כדין] ק"ש אבל ימים שאין היחיד גומר בהם אפילו באמצע הפרק שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם הא לאו הכי אין לו לפסוק, מכאן מדקדק ר"ת שצריך לברך עליו אפילו בימים שאין היחיד גומר דאי אין מברכין עליו תחלה וסוף הוי כאדם שקורא בספר תהלים ולא, שייך בו הפסקה, ולא כמו שפי' בשם רש"י שנא היה מברך על ההלל בר"ח משום דאמרינן בפ' בתרא דתענית [דף כ"ח:] גבי הלל דר"ח דמנהג אבותיהם בידיהם ואמנהגא לא מברכינן כדאמרינן בסוכה פ' לולב וערבה [דף מ"ד:] אמר איבו הוה יתבינן קמי' דר' אליעזר בר (יצחק) צדוק] אייתו קמיה ערבה חביט חביט ולא בריך אמר מנהג נביאים אלמא אמנהגא לא מברכינן, ועוד הביא ר"ת ראיה מההיא דפ' [בתרא[ דתענית גופא דקאמר התם רב איקלע לבבל חזינהו דהוי קרי הלל בר"ח סבר לאפסוקינהו כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם ואי לא היו מברכין בתחלתו קודם דחזא דקא מדלגי היה לו לידע דמנהג בעלמא הוא כיון שלא ברכו עליו ודוחק הוא לומר שלא היה בביהכ"נ בתחלת ההלל, וא"ת אמאי לא ידע שהיו רוצין לדלג במה שברכו לקרות את ההלל דאלו היה רוצין לגומרו היו מברכין לגמור, וי"ל דאין חילוק בין לקרות ולגמור דעל קריאת מגילה מברכין על מקרא מגילה ולגמור נמי הוי קריאה כמו ותיקין היו] גומרין, ומה שנהגו (פעמים) לשנות [פעמים] לקרות [ופעמים] לגמור כדי לרמוז לצבור מתי גומרין ומתי מדלגין, ועוד ראי' מי"ט שני דמנהג אבותינו בידינו ומברכינן וצונו ביום שני על תקיעת שופר ועל אכילת מצה, ולא דמי לההיא דמנהג של ערבה דאינו אלא טלטול בעלמא וכיון דלאו תקנה היא לא חשיבא למקבע בה ברכה אבל קריאת הלל דבר חשוב הוא אע"ג דאינו אלא מנהג בעלמא ראוי לקבוע עליו ברכה ועוד אמרינן בירושלמי אם הלכה רופפת בידך ראה היאך הצבור נוהגין וכבר נהגו לברך עליו

טועם ואין בכך כלום פר"ח כגון שחוזר ופולטה לכך לא חשיבא הטעימה הנאה וגם אין צריך ברכה (נמי), [מיהו] דוקא רביעית אבל טפי מרביעית חשיבא הנאה לענין תענית, ומיהו נראה כי ברכה לא צריך כיון שאינו נהנה בתוך מעיו

[ע"ב] חוזר ואומר אמת או אינו חוזר ואומר, אמת. פי' אם שהה בנתים אבל בשלא שהה פשיטא דלא יאמר, פעמים אמת

ויאמר אינה נוהגת אלא ביום. דקא סבר דציצית הוי מצות עשה שהזמן גרמא כר' שמעון דפליג ארבנן במנחות פ' כל התכלת [דף מ"ג] [עיין במעי"ט אות ה']. מכאן אומר ר"ת דהלכה כר' שמעון וכן כל אמוראי (דלעיל) סברי דאין או פרשת ציצית בלילה וכן משמע בשבת בפ' במה מדליקין [דף כ"ה:] גבי ר' יהודא בר אלעאי שהיו תלמידיו מחבאין כנפי כסותם מפני שלא היו להם ציצית בסדינם דקאמר ואינהו סבור משום כסות לילה מדנקט תלמודא האי טעמא ושבק הני טעמי אחרינא דמנחות ש"מ דאליבא דהילכתא נקט (טעמיה) [טעמם], ועוד דבפ' במה מדליקין גבי הא דפריך דכי היכא דמרבינן שאר בגדים לענין טומאה נרבי נמי לענין ציצית מאשר תכסה ומשני ההוא מבעי ליה לרבות כסות סומא והיינו [דר'] (כר') שמעון ולא קאמר לרבות בעלת חמש דהיינו כרבנן. ועוד סתם ברייתא בפ"ק דקדושין (דף ל"ג:] קא חשיב ציצית בהדי מצות עשה שהזמן גרמא, ועוד דבזבחים [בפרק שני דף י"ח:] פליגי תנאי ומרבה חד כסות סומא מאשר תכסה ואידך מאשר ולא קאמר דסבירא ליה כרבנן אלא דוחק להעמיד שניהם כר' שמעון אליבא דהילכתא: