תוספתא כפשוטה על תרומות ט:ו

23. אוכל דגים וחגבים וכו'. לפי גירסא זו אף כאן ההלכה דבוקה לשלפניה, כלומר, בעל נפש היפה אוכל דגים וחגבים חיים ומתים, ועיין מ"ש להלן ד"ה בין חיין (ועיין מ"ש לעיל ד"ה נפש). ובתוספ' חולין ס"ד ב': 101 סד"ה גיעולי. וכ"ה שם בכל הדפוסים הישנים מד' פיזארו ואילך. אוכל דם דגים או חגבים בין חיין בין מתים. ובס' דמשק אליעזר לחולין (קע"א סע"ב) מעתיק משם: ואוכל דם דגים או דם חגבים וכו'. ולגירסא זו בוודאי הפירוש כמ"ש לעיל, ולא עוד אלא שגם בסיפא בדם גרידא עסיקינן, וכסיגנון המשנה (כריתות פ"ה מ"א): דם ביצים דם דגים דם חגבים וכו' אין חייבין עליהם. ואין מדברים כאן בחגבים עצמם. עיין מ"ש להלן. ברם כמעט ברור 102 אני אומר "כמעט" ברור, אעפ"י שבתוספות עצמן שנביא להלן מעתיקים כגי' ד וכי"ע, מ"מ ראייה גמורה אין כאן, מפני שבתוספות שם העתיקו כנראה מן הר"ש משנץ. והרי אפשר שכאן העתיקו מן התוספתא עצמה. שהגירסא הנכונה היא בד ובכי"ע: אוכל אדם דגים וכו'. וכן מעתיקים בשם התוספתא ר"ן גאון במגילת סתרים 103 סעדיאנה של שכטר, עמ' 62. ועיין בלקוטים של פוזננסקי ממגילת סתרים סי' נ"ז, עמ' 72 ואילך. ועיין במפתח למגילת סתרים שפרסם הר"ש אסף בתרביץ שי"א, עמ' 249, ובהע' 6 שם. [תרביץ שי״ב עמ׳ 42.] ובעיטור 104 ה' שחיטה ש"ב ה"ג, הוצ' רמא"י, כ"ה ע"ב. (בשם רב נסים), בתוספ' שבת צ' ב' ד"ה דלא, ע"ז ל"ח א' ד"ה לעולם, חולין ס"ו א' ד"ה במאי, חידושי הרשב"א כת"י ע"ז ל"ה א' ובחידושיו לחולין ס"ה סע"ב, תוה"ב שלו, בית ב' ריש ש"ה, נ"ו ע"א, שו"ת שלו ח"א סי' שס"ד, מאירי חולין עמ' 249 וע"ז עמ' 128, סמ"ג עשין סוף ס"ב, קל"ט ע"ד, הגה"מ (משמו) פ"א מה' שחיטה ה"ג אות ג', הגהות מרדכי חולין ספ"ג ריש סי' תש"מ, שו"ת יכין ובועז ח"א סי' ס"ד, כ' ע"א וע"ב, מגיד משנה להר"י כלץ 105 עיין מ"ש עליו בתס"ר ח"ב, עמ' 217, הע' 1. פ"א מה' שחיטה ה"ג. ולפי גירסא זו הלכה זו נוהגת בכל אדם, ולאו דוקא בנפש היפה. ובגמרא (חולין כ"ז ב') למדנו שדגים אינם טעונין שחיטה מן הכתוב (במדבר י"א, כ"ב) הצאן והבקר ישחט להם וכו' כל דגי הים יאסף להם, והואיל וכתוב אסיפה במקום שחיטה ש"מ באסיפה בעלמא סגי. 106 ועיין במדרשות שנציין להלן הע' 119. אבל לא נתבאר מניין לנו שחגבים אינם טעונים שחיטה. ובשאילתות (בהעלותך ריש סי' קכ"ד): למימרא דדגים לא בעי שחיטה, וחגבים בתר דגים כתיבי. וכ"ה בה"ג. 107 שחיטת חולין ד"ו קכ"ז ע"ב; ד"ב, עמ' 518. והביאו ברש"י חולין ס"ו א'. ובר"מ פ"א מה' שחיטה ה"ג: ובחגבים נאמר (ישעיה ל"ג, ד') אסף החסיל, באספה לבדה. 108 ברשב"א (חולין כ"ז ב' ד"ה הכא; שו"ת שלו ח"א סי' שס"ד ותוה"ב בית ב' ריש ש"ה, נ"ו ע"א) הביא דרשה זו בשם בעל ההלכות. ולא יתכן שכיון לבה"ג שהרי הוא מביא אותו אח"כ בשם רש"י כגירסא שלפנינו. וקרוב לוודאי שכוונתו היא לרי"ף חולין פ"ג סוף סי' תש"צ, ונשמטה הלכה זו בהוצאות שלנו. ועיין בר"ן שם. וכבר תמהו הראשונים 109 עיין רשב"א הנ"ל ועוד. שהרי אספה זו אינה כתובה אצל שחיטה. 110 ועיין בשו"ת הרדב"ז ה"א סי' ד' ובברכי יוסף יו"ד סי' י"ג ס"ק ב'. ולעצם הדין כבר הוכיחו בראשונים הנ"ל מכמה מקומות בתלמוד שחגבים אינם טעונים שחיטה. וכן בפרקי דר"א פ"ט: 111 והעיר עליו הר"י הילמן ז"ל באור הישר לחולין ס"ו סע"א. ואלו ששרצו מן המים, דגים וחגבים נאכלין שלא בשחיטה. ובשאלה לרב האי 112 הפלס ש"ב, עמ' 74; גיאוניקה של הר"ל גינצבורג ח"ב, עמ' 62. מובא בשם רב סעדיה שאסר חגבים מתים . 113 וכ"ה ("מתים") במפתח לס' מגילת סתרים הנ"ל (לעיל סוף הע' 103) ובעיטור הנ"ל (לעיל הע' 104). ואחרוני הרבנים והחכמים 114 עיין בהעמק שאלה לשאילתות הנ"ל; הרכבי בהפסגה ש"ה, עמ' 54; פוזננסקי במגילת סתרים הנ"ל (לעיל הע' 103) ועוד. סמכו על הגירסא המשובשת בב"י יו"ד סי' י"ג שהעתיק בשם העיטור: חיים. ועל פיו הגיה ר' מאיר יונה בעיטור שם, עיין בהערות שלו. ברם בב"י בד"ר: מתים. 115 עיין בב"ה ובפרישה שם אות ג'. ועיין מ"ש בס' שארית יהודה (הר"ש טאיטאצאק) ג' ע"ב ובס' דמשק אליעזר חולין פ"ב, נ"ה ע"ד, ובכנה"ג ב"י יו"ד סי' י"ג ס"ק ז'. וכן מעתיק בשם העיטור בכ"מ פ"א מה' שחיטה ה"ג. וד"ר שמואל פוזננסקי רמז 116 צייטשריפט פה"ב ח"ד, עמ' 74. לדברי השומרוני מנג'א בן צדקה שמהם מוכח שר' סעדיה התיר אף חגבים מתים. ונ"ל שע"פ דברי השומרוני ושיטת הקראים נוכל לשער מקור הטעות שייחסוה לרב סעדיה. ואלו הם דברי השומרוני: 117 לפי וורעשנער, סאמאריטאנישע טראדיציאונען, עמ' 52. התרגום העברי הוא של גיסי ד"ר אברהם הלקין. ואספה פירושה הנכון מיתת הדג באויר ביד אנשי האמונה, ויש מן הקראים הסבורים שצידתו היא שחיטתו, ולא יעלה על הדעת להתיר מה שצדהו הגוי וכו', והנה חשב הפיומי (כלומר, רב סעדיה) וסייעתו שהדג חמת במקום חיותו אינה נבלה, מפני שאין התורה קוראת למתים שבדגים נבלה. ולפי ההקיש הזה למדו את דין החגב כשהוא מת באויר וכו'. הרי לך שויכוח רב סעדיה עם הקראים נגע באיסור דגים שמתו במים, וחגבים שמתו באויר. וכן אומר הקראי אליהו בשייצי (אדרת אליהו, עניין שחיטה פכ"ג, ס"ט ע"ד): ומהם אמרו כי צריך שתהיה האספה בעת הצדיה, לא אם ימות מיתת עצמו תוך המים וכו'. ולהלן שם (פכ"ד) כתב על החגבים: שמרבית החכמים אמרו שאסיפתם תהיה ע"י מים קרים, הפך אסיפת הדגים שטבעם בתוך המים ומותרת (כנראה שצ"ל: ומיתתם) ע"י האויר, ושרצי העוף טבעם באויר ואסיפתם ראוי להיות במים. וכן בויכוחו של קירקסאני 118 עיין בהוצ' הרכבי, עמ' 292, ובתרגום נימוי, עמ' 25. לא נזכרו אלא דגים מתים הצפים על פני המים. 119 ואף הקראים לא הצריכו שחיטה בדגים, אלא הצריכו שימיתו אותם מחוץ למים. ועיין מ"ש בתס"ד ח"א, עמ' 57. ועיין בב"ד רפ"ז הוצ' תיאודור, עמ' 50, ובמקבילות שצוינו שם. נמצאנו למדים שרב סעדיה רצה להוכיח לקראים "שהדג שמת בבית חיותו" אינו נבילה, והוא הדין "בחגב שמת באויר" (כדברי השומרוני הנ"ל). וכנראה שמי שהוא טעה לחשוב שרב סעדיה לא התיר אלא כשהחגב מת באויר דווקא. ועיין להלן. ובר"מ (פ"א מה' שחיטה ה"ג): לפיכך אם מתו (כלומר, הדגים) מאיליהן בתוך המים מותרין. וכבר התקשו בלשונו למה נקט רבינו בתוך המים דוקא, אבל ברור שרבינו השתמש כאן במקורות הגאונים שהזכירו מפורש (נגד הקראים) שאפילו מת בתוך המים מותר, ומכ"ש אם מת מחוץ למים (עיין בב"ח יו"ד סי' י"ג). ובדמשק אליעזר (חולין פ"ב, נ"ה סע"ד) כתב: "ואפשר דגם הרמב"ם לא התיר דגים מתים אלא כשמתו תוך המים בדוקא דה"ל מתו במקום חיותן. ורבי סעדיה מיירי במתו ביבשה ודו"ק". ומכיון שראינו שרב סעדיה הזכיר מפורש שדגים וחגבים שמתו במקום חיותן מותרין, הרי אין פלא שמי שהוא טעה לחשוב להפך שחגבים שלא מתו במקום חיותן אסורין, כמו שפירש הרב הנ"ל את דברי הר"מ. וברשד"ם יו"ד סי' י"ג (ד' שלוניקי ב' ע"א): ויש מי שאוסר הדגים אם מתו בתוך המים. וכן בשארית יהודה (ר' שמואל טאיטאצאק, ג' ע"ב): נראה דרבינו סעדיא ז"ל במתים קמיירי, והטעם, דבעינן אסיפה בעודם חיים, והשתא לא תיקשי ליה התוספת' דשרי בין מתים בין חיים, דהתם מיירי שנאספו בעודם חיים ואח"כ מתו, אבל רבינו סעדיא מיירי שמתו במים קודם אסיפתם. וייחסו לו רבותינו לרב סעדיה דעה קראית! 120 ושמא חשבו שהם אסורים משום בל תשקצו. אבל רב האי הרי ידע מנהג הקראים, ולפיכך אמר: 121 עיין לעיל הע' 112. "ומאן דאמרין מתים אסורין. אטו לשחיטה מצרכי להו, או לחניקה ביד ישראל", כלומר, אתמה.

בין היין בין מתין וכו'. עיין מ"ש לעיל. ובסמ"ג (עשין סוף ס"ב, קל"ט ע"ד) העתיק (בשם הר"ש משנץ): בין חיים בין שחוטים . וכ"ה בסמ"ג ד' רומי ובכת"י על קלף, וכן מעתיק (בשמו) בהגה"מ פ"א מה' שחיטה ה"ג הנ"ל. וברור שגירסא משובשת היא, וכל הראשונים שהבאנו לעיל מעתיקים: בין מתים. וכן מביאים בתוספ' (שבת צ' ב') בשם הר"ש משנץ עצמו. ובתוספות שאלו מבבלי שבת (צ' ב') שמוכח משם שאסור לאכול חגב חי משום בל תשקצו, ותירצו שחיים כאן לאו דווקא, אלא שמותר לאכול מהם חתיכות חתיכות כשהם חיים (ואין כאן אבר מן החי), אבל לאוכלם כשהם שלמים אסור. וכ"ה בשו"ת הרשב"א ח"א סי' שס"ד הנ"ל. ובהגהות מרדכי (חולין ספ"ג) מעתיק את התוספתא, ומוסיף: "כלומר בין מצאן חיים בין מצאן מתים". ופירושו שאם מצאם חיים ממית אותם, ואם מצאן מתים אוכלם כמות שהם.

23-24. יין של תרומה שנפל וכו'. במשנתנו רפי"א: נותנין את היין למורייס. ואמרו בירושלמי שם שמשנתנו כרבי (והיינו כת"ק כאן, עיין להלן) שאוסר לזרים יין של תרומה שנפל לתוך המורייס, ומכאן שלא בטל ע"ג המורייס. והטעם מתברר מתוך הבבלי ע"ז (ל"ח סע"ב) שלדברי רבי הוא נותן את היין "כדי למתוקי טעמא", וממילא אינו בטל ע"ג המורייס, ומותר לתתו לשם לכתחילה. ועיין להלן.

24. שנפל לתוך וכו'. בירושלמי: אם עבר ונותנו וכו'. ועיין מ"ש לעיל דמאי פ"א שו' 59 ולהלן שו' 50.

אסור לזרים. בירושלמי הנ"ל, וכן בע"ז פ"ב ה"ו, מ"א ע"ג, גרסו בברייתא זו: דברי רבי. ועיין גם בירושלמי דמאי פ"א ה"ג, כ"ב ע"א. אבל בכל הנוסחאות כאן ולהלן שביעית פ"ו ה"ה ולעיל דמאי פ"א הכ"ד לא נזכר שם רבי. ועיין מש"ש.

מתיר לזרים. וטעמו מתברר מתוך הבבלי הנ"ל שהוא סובר שהיין אינו אלא מעביר את זוהמת הדגים, והוא בטל על גבי המורייס, ולפיכך אסור לתתו לכתחילה לתוך המורייס, מפני שמאבדו. ובירושלמי ע"ז הנ"ל הסיקו שבע"ז שהיא אסורה בהנאה, אפילו דבר שאינו אלא מעביר את הזוהמא אסור, שהרי מ"מ נהנה ממנו. ועיין בירושלמי כאן פ"י סה"א, והוא מתבאר ע"פ הירושלמי ע"ז שהעתקנו.