תוספתא כפשוטה על תרומות ט:ז

25. נותן אדם דבילה וגרוגרות לתוך המורייס וכו'. כ"ה בכל הנוסחאות כאן, וכן מעתיק בירושלמי רפי"א (בנוסחאות שלנו ובכי"ר). ובמשנתנו רפי"א: אין נותנין דבילה וגרוגרות לתוך המורייס מפני שהוא מאבדן. וכן פסק הר"מ בפי"א מה' תרומות ה"ג, ופירש שבבא זו חולקת על משנתנו, כמו שהעיר לנכון במהרי"ק שם. אבל בריבמ"ץ ובר"ש רפי"א פירשו ברייתא זו (בירושלמי) שאינה חולקת על משנתנו אלא מפרשת אותה, שאם לא סחטן, אלא נתנן כדרך שנותנין את התבלין מותר. ולהלן שביעית פ"ו ה"ו: נותן אדם וכו' לתוך המוריס התבשיל. ובד ובכי"ע שם: לתוך התבשיל, וכן בפי' הרש"ס (ק"א ע"ב): "נותן אדם דבלה וגרוגרות לתוך התבשיל (כן גרס בירושלמי) וכו', גבי שביעית מיתנייא בתוספתא, והכא מייתי לה גבי תרומה וכו', וכל הדינין עצמן ששנויין גבי שביעית שנויין נמי בתוספתא גבי תרומה". וכתב כן, מפני שאף לפניו היתה הגירסא בתוספתא כאן: לתוך המורייס (שלא כגירסתו בירושלמי), ולפיכך פתח בשביעית, וסיים בתרומה.

26. בתבלין מותר וכו'. וכ"ה בירושלמי ובתוספתא שביעית הנ"ל ולהלן מע"ש פ"ב ה"ב. ועיין בפי' הרש"ס כאן, ק"ב ע"א, ובתוספ' יומא פ"ה ב' ד"ה שהפילפלין. והנה נתבאר כאן שתבלין בלבד מותר לסוחטן, מפני שמלאכתן בכך, אבל לא שאר דברים, ועיין במשנה כאן פי"א מ"ג. ובמשנתנו (עדיות פ"ב מ"ו) שנינו: השום והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום שר' ישמעאל אומר יגמור משתחשך. ובתוספתא (שם פ"א סה"ט): כהנים נהגו כדברי ר' ישמעאל. ובירושלמי (שבת פי"ד סה"ב, י"ד ע"ג) מפורש: הכהנים נהגו בתרומה כר' ישמעאל. ומכאן שבחול מותר לכ"ע לרסק בוסר ומלילות של תרומה, כדי שיזוב מהם המשקה. ושמא דין כולם כתבלין, עיין בפירש"י שבת י"ט סע"א.

26-27. צורר את התבלין וכו'. וכ"ה בירושלמי (בשינוי לשון) ובתוספתא שביעית ומע"ש הנ"ל. והר"מ (פ"ה מה' שמיטה הכ"ב) הביאה לעניין שמיטה. ועיין בפי' הרש"ס הנ"ל.

27-28. אין עושין את היין אילנתית וכו'. וכ"ה בד ולהלן שביעית ומע"ש הנ"ל. ובכי"ע חסרה כאן כל הברייתא. ועיין להלן שו' 56–57 ומש"ש. ובמשנתנו (פי"א מ"א): אבל עושין את היין יינומלין (οἰνόμελι). ופירש בריבמ"ץ יין ודבש ותבלין הוא יינומלין, ובלע"ז קונדיטין. וכן מפרש בבבלי (שבת ק"מ א', ע"ז ל' א') את היינומלין ובפסיקתא את הקונדיטון, ומכאן שהוא יינומלין הוא קונדיטון, עיין במלא"ש למשנתנו. ואשר לאלונתית מפורש בבבלי (הנ"ל) שזהו "יין ומים צלולין ואפרסמון 122 בפי' הרש"ס לשביעית, קכ"ה ע"א: אלונתית, והיינו פיטום שמניחין בו דבש ומים צלולים כדאיתא בפ' אין מעמידין, ולפנינו לא נזכר שם דבש אצל אלונתית. דעבדי לבי מסותא למיקר". וכן יוצא מדברי התוספתא להלן שבת פי"ב הי"ב שאלונתית היא מיין ושמן, עיין מש"ש. ומן הירושלמי 123 שבת פי"ד סה"ג, י"ד ע"ג; ברכות פ"א, ג' רע"א. מוכח שהיו סכין באלונתית. 124 ובבבלי שבת קל"ד א' אפשר לפרש אותו מעשה שהכינו את האלונתית לשתייה. אבל בבבלי הנ"ל מפורש שהיו שותים אותה. 125 עיי"ש שבת ק"מ א' במעשה על רב יוסף ומר עוקבא. וכנראה ששניהם אמת. 126 עיין מ"ש דיובאל בצופה הצרפתי חי"ד, עמ' 279 ואילך ומ"ש ר"ע לעף בפלורה ח"א, עמ' 60 ואילך. ובמקורות שהביאו החכמים הנ"ל מבואר שהיו עושים אלונתית (οἰνάνθη) מפרחים של גפן שוטה, כדי שיתן ריח טוב. וכנראה שהיהודים היו שמים בו אף שמן אפרסמון. ולפ"ז יש חילוק גדול בין יינומלין שהוא ראוי לכל (וכי מאן יהב ליה קונדיטון לעני ולא שתה), ואלונתית שאינה אלא לחולין, 127 עיין במקורות שהבאנו לעיל הע' 123, 124, 126. ועיין בפי' הרש"ס לשביעית, ק"ז ע"ב, ובמלונו של ברוקלמן ללשון סורית, עמ' 830, ערך תפלתא. או לבריאים כדי להקר בו בבית המרחץ, והברייתא שלנו אינה חולקת על משנתנו. ועיין במשנת שבת פ"כ מ"ב ובתוספתא שם פי"ב הי"ב הנ"ל, ובברייתא שבבבלי שם ק"מ א'. ובר"מ פי"א מה' תרומות סה"ג: אבל מערבין יין ושמן 128 כ"ה בכל הנוסחאות הישנות ובכת"י. וכן משמע קצת מן הלשון "לאכלן", כלומר, פרט לסיכה. ואם אין כאן שמן פשיטא שעושה כן לאכלן. ובד"ה השמיטו את המלה "שמן" ע"פ הגהת הכ"מ. ודבש ופלפלין וכיוצא באלו לאכלן. וכן בפיה"מ כאן פי"א מ"ב: ויינומלים הוא דבר מעורב משמן ויין ודבש ופלפלים, הרי לך שפירש שנותנים שמן ליינומלין. ובמקורות שלנו לא נזכר שמן, וכן לא הזכירו הר"מ בפכ"ב מה' שבת הי"א. ושמא ניסח ע"פ הנוהג בזמנו. 129 בגיאופוניקה ס"ח פכ"ה סי' ג' כותב שאחרים היו עושים יינומלין (οἰνόμελι) אף ביין, דבש, שמן המור ועוד.

28. ואת השמן ערב. וכן מפורש במשנתנו (רפי"א. ועיין גם במע"ש רפ"ב): ואין מפטמין את השמן. ופירשו הריבמ"ץ והר"ש שהטעם הוא מפני שהשרשים והבשמים בולעים את השמן, ונמצא מאבד שמן של תרומה. והר"מ (בפיה"מ ובחיבורו פי"א מה' תרומות ה"ג) פירש מפני שהוא מוציאו מכלל מאכל ועושהו שמן המשחה. ואעפ"י שמותר לסוך בשמן של תרומה, מ"מ הרי כל שמן ראוי אף לטבול בו את הפת ולתקן בו את המאכלים, וכשמפטמו מוציאו מידי אכילה לגמרי, כמ"ש בס' משנה ראשונה. ועיין במשנת דמאי פ"א סמ"ג, ומ"ש לעיל דמאי פ"א שו' 66 ד"ה שמן ערב.

28-29. ואם עשה...יין וחומץ וכו'. וכ"ה בכל הנוסחאות כאן ולהלן שביעית פ"ו ה"ח, וכ"ה להלן מע"ש פ"ב ה"ג בכי"ו ובכי"ע, וכמה מן המפרשים מחקוה, דמאי שיאטיה של חומץ לכאן. ברם בירושלמי מע"ש (פ"ב ה"א, נ"ג ע"ב) מפורש: יין של מעשר שני שפיטמו אסור לסוך בו, שמן של מעשר שני שפיטמו מותר לסוך בו. מה בין זה לזה? זה דרכו לכן, וזה אין דרכו לכן. וכנראה שהכוונה לברייתא המקבילה לכאן. ולפיכך נראה שהמלה "וחומץ" היא באשגרה מלהלן שו' 55 ומן המקבילות שבמשניות, וכאן צ"ל: ואין סך יין וכו' יין אין דרכו לסיכה. והכוונה שאם עבר ועשה את השמן ערב מותר לסוך בו, שכן דרכו של שמן לסוך בו, אפילו אם לא פטם אותו, אבל אם עשה את היין אלונתית אסור לסוך אותו אלא שותהו אחר המרחץ ומתקרר בו. וצ"ע.