תוספתא כפשוטה על תרומות ט:ב

8-9. דג טמא שכבשו עם דג טהור וכו'. כלומר, מתחילה דברנו על איסור הציר, אבל הדג עצמו מדיחו ומותר. וכן בריבמ"ץ פ"י מ"ח: אבל הדג עצמו מפרש בתוספתא ר' חייא אומר מדיחו ומותר (ניסח ע"פ הירושלמי, עיין להלן). ובתו"כ שמיני (פרק ד' פרש' ג' סה"ו, מ"ט ע"ד): תאכלו לרבות את הטהור שנכבש עם הטמא. יכול אעפ"י שנימוק, 33 כלומר, הטהור, כפי' הרש"ס לירושלמי כאן, צ"ו ע"ב. ת"ל אותם. ותנא זה סובר שכבוש אינו כמבושל, כדברי רבין בשם ר' יוחנן בבבלי חולין קי"א ב'. 34 וחולק על מסורת הירושלמי כאן פ"י רה"ח, מ"ז ע"ב: א"ר יוחנן לית כאן נכבשין, אלא נשלקין. כבוש כרותח הוא. כלומר, ר' יוחנן חולק על המשנה, עיין מ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 263. וברייתא זו מתאימה למשנתנו פ"י מ"ז ומ"י. 35 ועיין מ"ש בס' משנה ראשונה פ"י מ"ז ושביעית פ"ז מ"ז. ועיין בפירוש הראב"ד לתו"כ שם, ובר"ש פ"י מ"ח ובמלא"ש שם. ועיין מ"ש בשו"ת נודע ביהודה יו"ד סי' כ"ו. ובבבלי חולין (קי"ג א'): מיתיבי דג טהור שמלחו עם דג טמא מותר. מאי לאו שהיו שניהם מלוחין. לא כגון שהיה טהור מליח וטמא טפל. ומסקינן שם שהסיפא שלהלן מפרשת את הרישא (עיי"ש שהיה לפניהם שינוי סדר בסיפא). וזהו לפי שיטתם שמליח כרותח. 36 או שבדגים כ"ע מודי שמלוח כרותח, עיין בתוספ' חולין קי"א ב' ד"ה מליח ובגמרא שם קי"ב ב'. ברם בירושלמי כאן (רה"ז, מ"ז ע"ב): תני ר' יודה בר פזי דבר דליה דג טהור טפל שכבשו עם דג טמא מליח אסור. תני 37 כ"ה בכי"ר ובגוף כי"ל ובראשונים, עיין אהצו"י, עמ' 77. ולפנינו: והתני. ר' חייה מדיחו ומותר. א"ר מנא מאן דאמר מותר, בשכבשן שתיהן כאחת. מאן דאמר אסור, בשכבשן זה אחר זה. ופירש הר"ש סיריליאו (צ"ו ע"א): כשכבשן שתיהן כאחת. דתרווייהו פלטי כאחת והדר לא בלעי דשלימין הן. אבל כשכבש האיסור תחלה כבר הוציא מימיו. ומיד שנתן הטהור בלע מן הכבוש. ונראה שהפירוש הוא, שאם הדג טמא מליח הרי הוא כאילו כבר נכבש בתחילה ופולט את צירו כל הזמן, והטהור בולע ממנו לפני שמספיק לפלוט. ועיין בר"ש פ"י מ"ח שתמה הרבה על הלכה זו. אבל כבר אמרנו ששיטת הברייתא כאן שמליח אינו כרותח וכבוש אינו כמבושל לכל דיניו. ועיין מ"ש להלן.

9. דג טמא מליח וכו'. כלומר, המליח פולט מיד, והתפל בולע לפני שמתחיל לפלוט, עיין מ"ש לעיל, ואעפ"י שבתוספתא ובירושלמי עסיקינן בדג מליח ותפל שכבשן, ובבבלי בדגים שמלחם, מ"מ הטעם של פליטה ובליעה אחד הוא.

9-10. דג טהור מליח ודג טמא תפל מותר. ק"ו הוא משניהם תפלים, ולכאורה הלכה שאינה צריכה היא. ועיין בבבלי חולין קי"ג א'. אבל בכי"ע: ודג טמא מליח מותר. ונמחקה המלה "מליח" ובגליון הוגה (כנראה בכת"י הסופר עצמו): תפל. ונראה שהסופר הגיה ע"פ הבבלי. וגי' גוף כתה"י נכונה. ולפיה אפילו שניהם מלוחים מותר, כמו שרצו לומר בבבלי חולין שהעתקנו לעיל. וכן בפי' הרש"ס צ"ו ע"א: "ולפ"ז כי אמרינן בפ' כל הבשר דשניהן מלוחין אסורין היינו שפתחום, ואינם שלימים, דאילו שלימים ומלחום כאחת, בלעי המלח והדר פלטי כאחת, ותו לא בלעי, לפי סוגיא דהכא דמדמי דגים לזיתים". ועיין בר"מ ספט"ו מה' מאכלות אסורות, ולא נתבאר שם מה דינם של מלוחים בב"א. ובטיו"ד סי' ע' פסק לאיסור ע"פ הבבלי הנ"ל. ועיין מ"ש לעיל שו' 9.

10. דג טמא שבשלו עם דג טהור וכו'. ומכיוון שהם מין במינו, ואי אפשר לעמוד על טעמו, משערין את האיסור כאילו היה בצל או קפלוט. 38 כרישין שיש להם ראש, κεφαλωτόν, עיין מ"ש לעיל פ"ד שו' 18 ד"ה הקפלוטות. ובירושלמי: 39 כאן פ"י סה"א, מ"ז ע"א; מע"ש פ"ב ה"א, נ"ג סע"ב; ערלה פ"ב ה"ו, ס"ב ע"ב; נזיר פ"ו ה"א, נ"ד ע"ד; שם ה"י, נ"ה ע"ג. ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל האיסורין (חוץ מגיד הנשה) משערין אותן כילו בצל כילו קפלוט. וכ"ה בבבלי חולין צ"ז ב'. ואמרו בבבלי שם: מפני ששיערו חכמים דאין נותן טעם באיסורין יותר מבצל וקפלוט. אבל בירושלמי (ערלה פ"ב ה"ו) משמע שאין משערין בבצל וקפלוט אלא דווקא אם דרכו להשתער בהם, כלומר אם דרך תבשיל זה לתת בו בצל וקפלוט. 40 ועיין בבאור הגר"א לירושלמי ערלה שם ובשי"ק נזיר פ"ו ה"א ד"ה כאלו וה"ט שם ד"ה דאמר ר' אבהו. והברייתא שלנו אתיא לכולי עלמא, שהרי דרך דגים לתת בהם בצל וקפלוט. והר"מ השמיט הלכה זו, מפני שאנו פוסקים שמשערים בששים, עיין ברש"י ובתוספות בחולין הנ"ל.