תוספתא כפשוטה על תרומות ט:א

1. דג טמא שכבשו עם דג טהור וכן גרב וכו'. וכ"ה בכל הנוסחאות. ובמשנתנו (פ"י מ"ח): דג טמא שכבשו עם דג טהור כל 1 וכ"ה בהוצ' לו, קויפמן, משניות כת"י עם פי' הר"מ, משנה עם פי' הר"ש והר"מ ד"ו רפ"ב, ואצל כמה מן הראשונים. וכ"ה בתו"כ שנביא להלן בכ"י רומי 66, בפי' ר' אליהו מזרחי שמיני י"א א' ולפני הראב"ד בפי' לתו"כ שם. וכן מעתיק בירושלמי ר"ה פ"א ה"י, נ"ז ע"ג. אבל במשנה שבירושלמי, בפיסקא שם, בכ"י פרמה, כי"מ, בפי' הריבמ"ץ ובפי' ר"י מטרינטו (עיין להלן): וכל גרב, ועיין בפי' הר"ש שם ומ"ש להלן. גרב שהוא מחזיק סאתים אם יש בו משקל עשרה זוז (בכמה נוסחאות: זין) ביהודה שהן חמש סלעים בגליל דג טמא, צירו אסור. ר' יהודה אומר רביעית בסאתים וכו'. ופירשו הר"מ, הריבמ"ץ והראב"ד (בפי' לתו"כ עיין להלן) שהמשנה חדא קתני, והכל הוא לעניין ציר, כלומר, דג טמא שכבשו עם דג טהור, הדין הוא שאם נמצא בגרב בן סאתים עשרה זין דג טמא, הציר אסור. אבל לפי גירסת התוספתא: וכן גרב (וכ"ה גם בתו"כ כת"י רומי, מספר 31) וכו', משמע שמשנתנו כוללת שתי הלכות שהן אחת: דג טמא שכבשו עם דג טהור, וכל 2 כגי' משנה שבירושלמי ועוד, עיין לעיל הע' 1. גרב שהוא מחזיק סאתים וכו', בשניהם הציר אסור. כלומר, דג טמא שכבשו עם דג טהור (בכל מקום) ויצא ציר משניהם הציר אסור, אבל הדג עצמו מותר, כמפורש להלן בתוספתא. וכן גרב בן סאתים שיש בו ציר טהור ונמצא בו דג טמא במשקל עשרה זין כל הציר אסור. ובתו"כ שמיני: 3 סוף פרק ד' ה"ט, נ' ע"א, לפי גירסת כי"ר 66. ושקץ יהיו לכם , לוסר את עירוביהן. כמא יהא בו ויהא אסור. משקל עשרה זין ביהודה שהן חמש 4 וכ"ה גם בערוך ערך סלע ב' ובפי' ר' אליהו מזרחי הנ"ל. ובהוצ' שלפנינו בטעות: עשר. ועיין מ"ש להלן. סלעים בגליל. כל גרב שהוא מחזיק סתיים דג טמא צירו אסור. ר' יהודה אומר וכו'. ויפה העיר הגרצ"ה ראפאפורט בתוספות העזרה שם: "האי דג טמא אדלעיל מיניה קאי, וכה"ג במתניתין פ' הבונה (שבת רפי"ב) כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב, דהאי בשבת אעושה מלאכה קאי ולא אמלאכתו מתקיימת דסמוך ליה, וכמו שפירש רש"י ז"ל וכו'". ובוודאי צדק בזה, שהרי כן מעתיק בפסיקתא זוטרתי שם: דתניא כל גרב שהוא מחזיק סאתים 5 כצ"ל, ובדפוסים בטעות: מאתים. ובו דג טמא צירו אסור וכו'. ואעפ"י שקרוב לודאי שזו היא הגהת הרב בעצמו, מ"מ מוכח שפירש שדג טמא אלמעלה קאי, 6 והעיר עליו בהגהות מהרי"ד לתו"כ שם. ועיין גם בס' קצור מזרחי שם, קס"ד ע"ב. כלומר, חמש סלעים בגליל דג טמא, כל גרב שהוא מחזיק סאתים צירו אסור. ולהלן נוכיח שמן הבבלי אין שום סתירה לפירוש זה. ועיין מ"ש על שיעור זה להלן.

1-2. עשרה זוז וכו'. בכי"ע: עשרה זוזים. ובד: עשרה זין, וכ"ה בכמה נוסחאות המשנה ובתו"כ הנ"ל.

2. שהן חמש סלעים בגליל. וכ"ה בכי"ע ובמשנתנו ובתו"כ. 7 כתי"י הנ"ל, ערוך ור"א מזרחי. אבל בד: שהן עשר סלעים, וכ"ה בתו"כ בהוצאות שלפנינו. 8 וכ"ה להלן שו' 4 בגי' ד. ובפי' הריבמ"ץ למשנתנו: שהן ט"ו בגליל. וכנראה שנתערבו שם שתי הנוסחאות שהן "חמש" ו"עשר", ופתר הסופר: ט"ו. ובתו"כ כ"י רומי מספר 31: שהן עשרים סלעים בגליל. ובמשנה הוצ' לו: עשרה זין ביהודה שהן חמש סלעין בגליל או משקל חמש סלעין ביהודה שהן עשרים 9 כנראה שצ"ל: עשר. סלעים בגליל. והנכון כלפנינו. וכן בירושלמי יומא (פ"ד ה"ב, מ"א ע"ג): בשתי סלעים ומחצה. אית דמפקין לישנא בעשרה זין. וכן בבבלי בכורות: 10 מ"ח ב', והעיר עליו במלא"ש למשנתנו. האחין שחלקו אם יש עשרה זין 11 עיין בשטמ"ק שם ובמלא"ש הנ"ל. לזה ועשרה זין לזה (כלומר, חמש סלעים ביחד) חייבין וכו'. ולפי זה עשרים זין הן חמש סלעים. אבל מכיוון שמשקל יהודה כפול היה, 12 עיין משנת כתובות ספ"ה ומשנת חולין פי"א מ"ב ועוד. הרי עשרה זין שביהודה הן חמש סלעים שבגליל.

דג טמא צירו אסור. בכ"י יש כאן נקודה אחרי המלה בגליל, וריוח בין המלה "בגליל" והמלה "דג". 13 בכי"ע נשמטו כמה שורות אחרי בגליל, והסופר ציין את ההשמטה בקוים. וכנראה שסופר ת"ח חילק כן ע"פ הבבלי חולין (צ"ט ב'): דתנן דג טמא צירו אסור. ר' יהודה אומר וכו'. ופירש את המשנה כפירוש הר"ש במקומו, ועיין ע"ז להלן. ובראבי"ה כת"י סי' תתקפ"ד (לפי אפטוביצר, מבוא לספר ראבי"ה, עמ' 257): ומצאו שפי' הר"ר יוסי מטרינטו הכי שנויה בתרומות דג טמא שכבשו עם דג טהור וכל גרב וכו', ובתוספתא תניא בגליל אסור ר"י אומר וכו'. וחסרו לפניו כאן המלים "דג טמא צירו".

2-3. ר' יהודה או' רביעית בסאתים. כלומר, אחד מקצ"ב. 14 שהרי הסאה מחזיקה כ"ד לוגין, צ"ו רביעיות. וגרב בן סאתים מחזיק קצ"ב רביעיות. ואמרו בבבלי (חולין צ"ט ב') שאעפ"י שר' יהודה סובר שמין במינו לא בטל, שאני ציר דזיעה בעלמא הוא, ולפיכך היקלו בו. ועיין בהגהות מהרי"ד לתו"כ הנ"ל ה"ט, מ"ה ע"ד. ולהלן טהרות פ"ה ה"ב: מי רגלים של גוי הולכין אחר הרוב. ר' יהודה אומר רביעית בסאתים טמא, יותר מיכן טהור. ועיין בגליוני הש"ס לר"י ענגיל למשנתנו כאן ומ"ש בתס"ר ח"ד, עמ' 63. ובפירוש הראב"ד לתו"כ הנ"ל הוכיח מדברי ר' שמעון בן מנסיא שלהלן, שאף הת"ק סובר כן, כלומר, שחזקת עשרה זין דג טמא עושה רביעית ציר, ואין הבדל בין הת"ק ור' יהודה. ואמרו בירושלמי 15 ועמד על עיקר הפירוש הנכון הגרצ"ה ראפאפורט בתוספ' העזרה (תו"כ שמיני, מ"ט ע"א). ואני מקבל את עיקר פירושו ונוטה ממנו בפרטים. שם (פ"י ה"ז, מ"ז ע"ב): וכל גרב שמחזיק סאתים. כמה סאתה עבדא עשרים 16 כגי' כי"ר וראשונים, ובד"ו בטעות: עשרה. וארבעה לוגין, וכמה לוגא עביד, תרתין ליטרין, וכמה ליטרא עבדא, מאה זונין (כלומר, הכל ביחד הם תשעת אלפים ושש מאות זינין), נמצא כל זין וזין (כלומר, כל עשרה זין וזין) אחת מתשע מאות וששים. הורי ר' יוסי בר' בון בעכברא 17 כלומר, בעיר עכברא באת לפניו עובדא בדג טמא שכבשו עם דג טהור בגרב גדול, כפי' הראבי"ה ועוד, עיין אהצו"י שם, עמ' 79. חד לאלף. והירושלמי נתן לנו רק את החשבון, כלומר, יחס הדג הטמא לציר הטהור. ושוב מפרש הירושלמי את דברי ר' יהודה: ר' אבהו בשם ר' יוסי בר' חנינה רובע ציר בסאתים ציר. כלומר, ר' יהודה אינו מדבר על דג טמא, אלא על רביעית ציר טמא בסאתים ציר טהור, אבל הת"ק מדבר בדג טמא שנכבש. וע"ז שואל הירושלמי: והלא אין ציר טמא 18 כ"ה בכי"ר ובגוף כי'ל. ובין השורות תלוי בכי"ל: דג. מציר. 19 כ"ה בד"ו ובנוסח הרש"ס. ובכי"ר: מצייר. ופירש הרש"ס, שהקושיא היא שאין ציר טמא בלי דג שמחזק אותו שומר על חריפותו, והוא נעשה לזיעא בעלמא, ובטל. ומתרץ הירושלמי: אמר ר' אבהו חשבית יתיה קרוב למאתים. ופירש לנכון בתוספות העזרה הנ"ל שדברי ר' אבהו עונים על הת"ק שבמשנתנו, והוא אומר שהוא חשב ומצא שגרב בן סאתים מחזיק קרוב למאתים פעם שיעור הציר שעושים עשרה זין דג טמא, 20 ופירוש המפרשים קשה, שהרי אף ילד דלא חכים ודלא טיפש יוכל לחשוב שרביעית הלוג היא אחת מתשעים ושש בסאה, כלומר אחת מקצ"ב בסאתים. ובוודאי יש איזו רבותא בדברי ר' אבהו שאמר "חשבית" וכו'. ועיין ירוש' סוף סוכה, נ"ה ע"ד. והיינו כר' שמעון בן מנסיא להלן. ולפ"ז אין הבדל בשיעור בין הת"ק ור' יהודה אלא שהת"ק נתן שיעור במשקל (הדג), ור' יהודה במדה (הציר). ולפיכך הסיקו שם: ר' אילא בשם ר' שמעון בר חייה רובע ציר בסאתים דגים וציר. כלומר, בין לת"ק ובין לר' יהודה צריך שיהיה שם דג טמא שיחזק את חריפות הציר. והירושלמי מביא ראיה לדבריו, עיין להלן. וע"פ פירוש זה גרידא מובנים דברי התלמוד בחולין (צ"ט ב'): דאמר ר' יוסי בר' חנינא לא כל השיעורין שוין, שהרי ציר שיעורו קרוב למאתים, דתנן דג טמא צירו אסור 21 קיצור של משנתנו, כפירוש הגר"א למשנתנו כאן. ר' יהודה אומר רביעית בסאתים. והעיר ע"ז בתוספות העזרה הנ"ל: "למה מייתי מדר' יהודה גרידא והוי ליה לאתויי גם מת"ק ששיער בתתק"ס ומר' יוסי ששער בט"ז". וכיון להוכחת הראב"ד 22 אעפ"י שב"תוספות העזרה" פירש אחרת את הירושלמי ואני נטיתי מדבריו ונקטתי בפי' הראב"ד, מ"מ עלינו לציין שהוא כבר ראה את העיקר. והרב הנ"ל נפטר לפני שיצא פי' הראב"ד לאור. שכתב (פי' לתו"כ, נ' ע"א הנ"ל): ודכולי עלמא ציר טמא שיעורו קרוב למאתים. וכמה הוא מתוקן פירוש זה לענין הגמרא, שאמרו במס' חולין דאמר ר' יוסי בר חנינא לא כל השיעורין שוין וכו' ואם איתא דר' יהודה פליג עליה בהאי שיעורא (והעיר המו"ל: חסר פה בכ"י). וברור שהראב"ד כיוון להוכחה הנ"ל. ואשר לדברי ר' יוסי במשנתנו ובתוספתא, עיין להלן.

3. ר' יוסה או' אחד מששה עשר בו. ופירשו הר"מ והריבמ"ץ שציר טמא בטל בששה עשר, והראב"ד (בפי' לתו"כ הנ"ל) פירש (עיי"ש, ודבריו נשתבשו בדפוס) שר' יוסה סובר שאין עשרה זין פולטין רביעית ציר, [אלא אם יש בגרב אחד מששה עשר בו דגים טמאים פולטין רביעית ציר], ודכולי עלמא ציר טמא שיעורו קרוב למאתים. ובתוספות העזרה הנ"ל פירש ש"בו" עונה על הגרב, והכוונה לעשרה זין בגרב בן סאתים שנקט הת"ק, ועליו חולק ר' יוסי ואומר שעשרה זין דג טמא אינו אסור אלא באחד מששה עשר מגרב בן סאתים. ומכיון שגרב בן סאתים מחזיק תשעת אלפים ושש מאות זין (עיין החשבון לעיל), הרי אחד מששה עשר בו הן שש מאות זין. ולפי דברי ר' יוסי עשרה זין אסורים בשש מאות זין, כלומר, אחד מששים ככל האיסורין. 23 שאינם ניתרים אלא בששים של היתר חוץ מן האיסור. ולפי פירוש זה וגם לפי פירוש הראב"ד הנ"ל מובן למה לא הזכיר הבבלי בחולין (צ"ט ב') את דברי ר' יוסי. כי לפי פירוש הראב"ד אין מחלוקת בין התנאים בשיעור כלל אלא במציאות כמה ציר פולט דג טמא. ולפי פירוש בעל תוספות העזרה, הרי לר' יוסי שיעורו ככל האיסורים, ואין הוכחה כלל מדברי ר' יוסי.

3-4. אין לך גרב שמחזיק סאתים שאין בו משקל וכו'. וכ"ה בד. והגר"א הגיה: שיש בו משקל וכו'. וכיוון לגירסת הראב"ד (לתו"כ, נ' ע"א) הנ"ל שהעתיק מכאן: אין לך גרב שמחזיק סאתים שיש בו משקל עשרה זין ביהודה וכו', 24 וכן העתיק משמו בפי' הרש"ס כאן, צ"ז ע"ב. והמו"ל תיקן בראב"ד "שאין" במקום "שיש", ושיבש נוסח מתוקן. ושגגה זו של המו"ל עלתה לי זדון בתס"ר ח"א, עמ' 56. כלומר, אין לך גרב בן סאתים שיש בו עשרה זין דג טמא שלא יהא בו רביעית ציר, ולפיכך אסר הת"ק בעשר זין, אבל בפחות מכאן היקלו מספק שמא אין בו רביעית (עיין מ"ש לעיל). ודברי ר' יהודה וחת"ק שוים. עיין מ"ש לעיל.

5. במי דברים אמורים וכו'. עיין מ"ש על צורה זו לעיל דמאי פ"ג הע' 14.

5-6. בזמן ששולה ומניח לפניו ומצא בו כשיעור הזה וכו'. וכ"ה בד ובכי"ע. ובפי' ר' יוסי מטרינטו: 25 מובא בראבי"ה כת"י סי' תתקפ"ד, לפי מבוא לס' הראבי"ה, עמ' 257. ועליה שונה ר' יוסי בר' יהודה בתוספתא בד"א בזמן ששולה ומניח לפניו אבל שולה וזורק לאחוריו ראשון ראשון וכו'. ובירושלמי (פ"י ה"ז, מ"ז ע"ב): במה דברים אמורים בזמן ששולה ראשון ראשון ומניח לפניו שמותר לעשות כסדר הזה. 26 בנוסח הרש"ס גורס אף בירושלמי: ומצא בו כשיעור הזה. ובירושלמי מוכיח מתוך ברייתא זו שאם אין דג טמא בגרב אלא ציר טמא גרידא אינו אוסר (עיין מ"ש לעיל שו' 2–3). ולפ"ז ברור שהפירוש הוא שאינו אסור אלא אם שלה דגים והניח לפניו כדי לאכלן, 27 עיין בבלי שבת ע"ד א' ובירושלמי שם פ"ז ה"ב, י' ע"ב, ובמקבילה בביצה פ"א. שמכיוון ששלה בבת אחת עשרה זין דג טמא מן הגרב נאסר כל הציר, אבל אם היה נוטל לאכול ומצא בו דג טמא פחות מעשרה זין, והיה זורק ראשון ראשון, אעפ"י שאם תצרף את כל הדגים שזרק יהיה יותר מעשרה זין, מ"מ הציר מותר, מפני שבפעם האחרונה מצא פחות מכשיעור, ואין הראשונים מצטרפים לאיסור, וציר טמא בלי דגים טמאים מפסיד את טעמו ונהפך לזיעה (עיין מ"ש לעיל בשם הירושלמי), ואנו רואים את הציר כאילו אין בו דגים כשיעור.

7. אע"פ שמצא בו יתר מכשיעור הזה מותר. וכ"ה בד ובכי"ע ובירושלמי הנ"ל נוסח הר"ש סיריליאו. 28 ולפנינו שם: אפילו יותר מכסדר הזה מותר. ובפי' ר' יוסי מטרינטו (עיין לעיל הע' 25) מעתיק בשם התוספתא: אפילו מצא יותר מרביעית [ב]של סאתים, דגים וציר (היתה) מותר. והטעם כבר נתברר לעיל. ועיין בפי' הרש"ס, צ"ח רע"ב.

7-8. ואביו ואמו לא ידעו כי מה' וכו'. וכ"ה בד, 29 פסוק זה כגי' כי"ו נמצא רק בד"ר, אבל בדפוס שני (ד"ו שי"ב) ואילך השמיטו את הפסוק. ושמא לא היה אף לפני בעל מפתח הדרשות הוצ' הרי"ל פישמן, עיי"ש עמ' א'. בכי"ע ובתוספתא כ"י פ"מ (לפי מה"פ פ"י ה"ח ד"ה ותני כן) ובפי' ר' יוסי מטרינטו (עיין לעיל הע' 25). ובתשובות רבני דרום צרפת. 30 הצופה הצרפתי חמ"ד (1902), עמ' 77. וברור שהרב מכוין לתוספתא שלפנינו כאן. על זה אני קורא ואביו ואמו לא ידעו, כדברי התוספתא, והכל ערבובי דברים. 31 מדבריו שם משמע שפירש שמסדר התוספתא לא הסכים לדברי ר' יוסה בר"י. ובירושלמי הנ"ל כתוב במקום פסוק זה: על ידי עילה. ובפי' ר' יוסי מטרינטו הנ"ל: ותואנה היא עלילה וכו', הכי נמי כששולה וזורק לאחוריו מותר משום עלילה וכו'. וברור שפסוק זה נוסף ע"י תלמיד שפירש שההיתר הוא משום עילה, תואנה. 32 וכן בספרי בהעלותך פי' פ"ה, עמ' 84: מבקשים עלילה וכו', וכן הוא אומר בשמשון כי תואנה הוא מבקש מפלשתים. ועיין מכילתא דרשב"י כ"א, י"ג, עמ' 125. ובשו"ת הרשב"א ח"א סוף סי' תקכ"ג: ופי' התוספתא שאמרת באביו ואמו לא ידע, לא ידעתיה, הודיעני מה, ואולי בע"ה אגיד לך אם אמצא מקום לפרשה. וכנראה שלא היתה לפניו הוספה זו בתוספתא. ובראבי"ה (עיין לעיל הערה 25): "תניא בתוספתא דתרומות וכו' ואביו ואמו לא ידעו, מאי קאמר? ומצאו שפי' הר"ר יוסי מטרינטו וכו'", כנ"ל.