תוספתא כפשוטה על תרומות ט:טו

56-57. יין של תרומה אין עושין אותו אלנתית. כבר שנינו הלכה זו לעיל שו' 28, בכי"ו ובד, עיין מש"ש. ובכי"ע חסרה שם. ואפשר שהוכפלה שם אגב גררא מתוספתא שביעית פ"ו, עיין מש"ש.

57. ואין עושין אותו זלח. בכי"ע: זלף, והיא היא. ובתו"כ (בהר סוף פרש' א', ק"ו ע"ג): לאכול. ולא לעשות ממנה זלחין. ובראב"ד שם: זולחין. זלוף, לפי שאינו שוה לכל אדם, והרי הוא כמלוגמא, ועיין מ"ש להלן בסוף פירקין לעניין זלחין בשבת. ובד: ואין עושין אותו אנימלון, ובמשנתנו (פי"א מ"א) מפורש להפך. ועיין לעיל שו' 27–28 ומש"ש. ולא יתן משירי הכוס בידיו. בגמרא של מסכת כלה רבתי פ"י (בהוצ' היגר פ"ט, עמ' 332): דאמר מר כל שיורי כוסות מטפשין וכו', מאן דשתי שיורין ארבעין (בהוצ' היגר: ארבעין שיורין) לא חיי (כלומר, אינו חי ארבעים שנה). ומכיוון שלא היו שותים שיורי הכוס, היו נותנים את השיורין בידים, כדי ליהנות מן הריח. ומלמדת התוספתא, שאעפ"י ששיורי הכוס בחולין אינן ראויין לשתייה אסור לעשות כן בתרומה.

58. והאשה לא תדיח בו את בנה. להלן שבת פי"ב (בד' פי"ג) הי"ג: רבן שמעון בן גמליאל אומר האשה רוחצת בנה ביין אע"פ שמתכונת לרפואה. ובירושלמי: 162 שם פי"ד ה"ג, י"ד ע"ג; מע"ש פ"ב ה"א, נ"ג ע"ב. וכי כל שמותר בשבת מותר במעשר שני וכו', והא תני מדיחה היא אשה עצמה ובנה ביין מפני הזיעה. בתרומה אסור. וברור שבתרומה אף ר' שמעון בן גמליאל מודה שהוא אסור, אפילו אם מדיחה את בנה מפני הזיעה.

59. שופך ושונה ואינו חושש. וכ"ה בד. ובכי"ע: שופך ושותה וכו'. ונראה שגירסתנו עיקרית. ולהלן שבת פט"ז (בד פי"ז) ה"ג: אין מזלחין את הבית בכל מיני זלחין, אבל ממלא חבית מים ושופך ושונה, ואינו חושש. ושם הרי הפירוש ברור שאעפ"י שאסור לזלוח בשבת, מ"מ מותר להערים ולשפוך את המים במקום אחד ולחזור ולשפוך במקום אחר, 163 כלומר, אינו שופך את החבית בבת אחת, אלא שופך וממתין קצת ושונה ושופך במקום אחר. ונמצא מזלף את ביתו בשבת. 164 עיין בבלי שבת צ"ה א'. והשוה ירוש' תרומות פ"ב ה"ג, מ"א ע"ג; שבת ספ"ב, ה' רע"ג; פט"ו ה"ג, ט"ו ע"ב. ונ"ל שכן הפירוש אף כאן, והיינו שרשב"ג מתיר לשפוך יין מגולה לתוך מקום השופכין בבית, אפילו אם אינו שופכו בבת אחת. ודווקא בזילוף יש חשש תקלה, אבל בשפיכה לא גזר שישתה מן היין, ולפיכך מותר לו לשפוך ולחזור ולשפוך, כדי שהיין לא יכלה בבת אחת, ונמצא נהנה מן הריח המבטל את ריח השופכין. 165 עיין בבלי ב"ק קט"ו ב'. ואף לרשב"ג הנאה כזאת אינה מצויה, שהרי לא תתכן אלא ביש לו מקום שופכין בבית. אחרת אסור לו לשופכו בתוך ביתו. עיין בבלי שם ולעיל פ"ז שו' 55. וכן מותר לו לעשות ביין תרומה שנטמא. ובניגוד לדברי ב"ש שאמרו בחבית יין של תרומה שנטמאת תשפך חבל, 166 כ"ה בפסחים כ' ב' ובב"ק קט"ז רע"א בכי"י, עיין דק"ס שם. אומר רשב"ג שופך ושונה. 167 ושמא אף רשב"ג אוסר זילוף רגיל. ויש כאן עוד הכרעה בין דברי ב"ש וב"ה, עיין בבלי פסחים וב"ק הנ"ל. ועיין בח"ד ובפירוש ר' יונה בר"ג שנדחקו מאד.