תוספתא כפשוטה על תרומות ט:יד

54-55. החושש בראשו וכל מי שעלו לו חטטין וכו'. וכ"ה במקבילות הנ"ל. והלכה זו הובאה אף בירושלמי שביעית פ"ח ומע"ש פ"ב הנ"ל, אבל הר"מ השמיטה. וברייתא זו (לעניין שבת) נעתקה ע"י רב הילאי גאון, 159 שו"ת גאוני מזרח ומערב סי' ס"ז; א"ח ח"א סי' שכ"ח, נ"ה ע"ג; אוה"ג שבת ח"א, עמ' 124. וכ"ה כותב: אבל הראש מפני צערו הקשה התירו חכמים לסוך על מכתו שמן בלבד, שכך שנינו החושש בראשו ומי שיש לו חטטין בראשו וכו', ששמן דרכו לסוך, וחומץ אין דרכו לסיכה. ואם רוצה לתת את השמן במוך להניח על מכת הראש שפיר דמי. והדברים סותרים לבבא שלעיל וגם לברייתא שבבבלי הנ"ל. ומשמע שפירש שבראש התירו לתת אף במוך ובמטלית, 160 והחשש של סחיטה אינו אלא לרב בבבלי שם, ושמואל לא גזר משום סחיטה. ועיין בב"ח טאו"ח סי' שכ"ח. וזהו כל החידוש של הסיפא כאן, שהרי לכאורה מיותרת היא, שאם התירו סיכה ע"ג מכה שנראית כרפואה, מכ"ש מי שחושש בראשו, או שיש לו בו חטטין, שסך את כל הראש. ולפיכך פירש הגאון שכן דרך סיכת הראש במוך, מפני שאם סך ביד נמחה השמן בשער שבראשו. וכ"ז הוא לכאורה דוחק רב (ועיקר החידוש כאן בסיפא, שאין סך יין וכו'). וצ"ע. 161 עיין היטב בירוש' מע"ש פ"ב הנ"ל (אחרי המשא והמתן בברייתא שלנו) שחילקו בין סיכת הראש בשבת ובין סיכה במע"ש ובתרומה (כלומר, שאינו נותן שמן ע"ג ראשו ולוחש). וכנראה, שהאיסור הוא משום שאינו סך כדרכו אלא נותן שמן הרבה (עיין מ"ש לעיל שו' 53–54 בשם ר' ישעיה הזקן), ואסור משום אבוד קדשים. ובשבת מותר לעשות כן לשיטת ר' יוחנן ור' ינאי ואפילו בכלי. וכדברי ר' הילאי הנ"ל. ועיין להלן שבת פט"ז הט"ז בגי' ד וכי"ו ומש"ש.