תוספתא כפשוטה על תרומות ט:יא

51. והחושש בשיניו וכו'. תוספתא שביעית וירושלמי הנ"ל; משנה שבת פי"ד מ"ד; תוספתא שם פי"ב (בד: פי"ג) ה"ט. והקשו בירושלמי (שם פי"ד רה"ד, י"ד סע"ג) ובבבלי (שבת קי"א א') מן הכתוב (משלי י', כ"ו) כחמץ לשנים וכו'. ותירצו שחומץ מזיק לשן בריאה ומרפא שן חולה (ועיי"ש תירוץ אחר).

אבל מגמע ובולע. וכ"ה במקבילות ובתוספתא שבת הנ"ל (לעניין שבת). אבל במשנתנו הנ"ל: לא יגמע בהן את החומץ. ופירש אביי (בבלי שבת הנ"ל; ביצה י"ח ב') שאף במשנתנו פירושו: לא יגמע ויפלוט, אבל לבלוע שפיר דמי. ורבא (שם) העמיד את משנתנו בגומע לאחר טיבולו, ואין דרך העולם בכך, ומשום כך אפילו אינו פולט אסור, דמוכח שמתכוין לרפואה, אבל הברייתא מדברת בגומע לפני טיבולו, ולפיכך מותר לבלוע. והסיקו שם שרבא חזר בו מפירושו. אבל בירושלמי שם תירצו שהברייתא שלנו כרבי שמחייב קרן וחומש בגומע חומץ של תרומה, 150 ירוש' כאן פ"ו ה"א, מ"ד ע"א; יומא פ"ח סה"ג, מ"ה ע"א. מפני שלפעמים דרכו בכך. או שהברייתא עוסקת בגומע אחר טיבולו, ובזה אף החכמים מודים לרבי שמשלם קרן וחומש, מפני שהחומץ מיישב את הנפש. אבל משנתנו מדברת בגומע לפני טיבולו, שאין דרכו של אדם בריא לעשות כן, ולפיכך אסור לו לגמוע, אפילו אם אינו פולט. ונמצא שהירושלמי מפרש בדיוק להפך מן הבבלי. וכנראה שהכל תלוי בטיב מנהגי המקום. 151 ועיין מ"ש בספרי הירושלמי כפשוטו, עמ' 185, בשם הר"ח.

51-52. מטבל ואינו חושש. וכ"ה במקבילות הנ"ל. ובמשנת שבת הנ"ל: אבל מטבל הוא כדרכו, ואם נתרפא נתרפא. וכנראה שכאן (וכן לעניין שביעית) מפרשת בבא זו את כל ההלכות שלעיל, כלומר אין מחייבין אותו לשתות אניגרון ואסור לו לגמוע חומץ. אבל מטבל בהם פתו ואינו חושש שמבטל את המשקין של תרומה על גבי הפת של חולין, מפני שדרכו בכך, שהרי אוכל את הכל מיד.