תוספתא כפשוטה על תרומות ט:י

44. תרומה ניתנה לאכילה וכו'. שביעית פ"ח מ"ב, ר"מ רפי"א מה' תרומות. ובראבי"ה סי' קנ"א, ח"א, עמ' 154: תניא בתוספתא דתרומות תרומה ניתנה וכו', וכי האי גוונא תניא בתוספתא דשביעית (רפ"ו) לגבי שביעית. והברייתא שלנו הובאה בירושלמי שביעית פ"ח ה"ב, ל"ח ע"א, ובמע"ש פ"ב ה"א, נ"ג ע"ב.

46. כיצד לאכל וכו'. מכאן ואילך הוא פירוש התוספתא למשנה הנ"ל.

47. קניבתו של ירק וכו'. עיין מ"ש להלן עמ' 465 ד"ה קלפי.

ולא תבשיל שעיברה וכו'. בירושלמי שביעית הנ"ל: שנתקלקל צורתו, אבל בירושלמי מע"ש הנ"ל כלפנינו. [וברשב״ם ב״ב צ״ה ב׳: שנתחמץ.] ועיין בר"ש שביעית פ"ח מ"ב. 139 והוא פירש שם שעבר עליה לילה אחד (כסיגנון הרגיל אצל קדשים), והביא מכאן ראיה לקדירה שאינה בת יומה. והר"מ הביאה בפ"ה מה' שמיטה ה"ג והוסיף: כדרך שאינו אוכל בתרומה ומעשר. ובירושלמי שם מוסיף: וכן הוא שביקש לאכול תרדין חיין (עיין בבלי עירובין כ"ח סע"ב, כ"ט רע"א) או לכוס חטין חיות (עיין בירושלמי תרומות פ"ו ה"א, מ"ד ע"א, ובמקבילות) אין שומעין לו.

49. מטמא טומאות אוכלין ושורפין אותה במקומה. וכ"ה גם בד ובכי"ע (ושורפה במקומה). ופירושו שמותר לשרוף אותה מיד, ואין ממתינין בה עד ערב הפסח, ואין זו תרומה שאני מצווה על שמירתה. ובירושלמי חלה פ"ד רה"ו, ס' רע"א: ושורפין אותה בטומאה, והיא היא. ועיין בדברי ר' חנניה סגן הכהנים עצמו במשנת פסחים פ"א מ"ו (עדיות רפ"ב) ובירושלמי שם, ובבבלי שם (ט"ו ב', מ"ה ב'): ונשרפת עם הטמאה בפסח. ועיין בהשגות הראב"ד פ"ב מה' טומאת אוכלין הי"ד, ובגליון הש"ס תרומות פי"א ה"ב וחלה פ"ד רה"ו. 140 וברייתא זו לא הובאה בתוספתא שביעית. ובירושלמי מע"ש (פ"ב ה"א, נ"ג ע"ב): ר' יודן בעי שמן של מעשר שני שנסרח? אמר ר' מנה מכיון שנסרח פקעה ממנו קדושתו. מה צריכה ליה שביעית, אעפ"י שנסרח בקדושתו הוא (שהרי קדושת שביעית חלה אף על אוכלי בהמה). [עיין תס״ר ח״ג עמ׳ 152, שם עמ׳ 277.]

50. אין מחייבין אותו להיות גומע וכו'. כ"ה בד ולהלן שביעית פ"ו ה"ג. ובכי"ע כאן ושם: אין מחייבין אותו לשתות וכו'. וכ"ה בירושלמי שביעית ומע"ש הנ"ל.

אניגרון וסניגרון. בירושלמי שביעית הנ"ל: אניגרון ולא איקסגורין וכו'. ובמע"ש הנ"ל: לא אניגרון ולא אכסיגרון. והיא היא. וברש"י שבועות כ"ג רע"א: אניגרון שהוא מין מאכל , כדתניא בתוספתא דביצה (פ"ב הט"ז) הביאו לפניו אניגרון ואכסיגרון ועליהן פלפלין שחוקין, ורגילין לתת לתוכן יין, כדתניא בתוספתא דדמאי (עיי"ש פ"א הכ"ד ומש"ש) או תרומת (צ"ל: ותרומות) יין לתוך אניגרון ואכסיגרון. ועיין רש"י יומא ע"ו סע"א וברכות ל"ה ב'. ומתוך הבבלי ברכות (ל"ה סע"ב, ל"ו א') מבורר שהיו נותנים שמן לתוכם, 141 וכן משמע בתוספתא מעשרות פ"א ה"ח ושבת פי"ב ה"י שהיו נותנים שמן לתוך אניגרון. וביומא (ע"ו א') ובשבועות הנ"ל מבואר שהיו נותנים יין לתוכם. ומתוך הירושלמי (עירובין פ"ו ה"ה, כ"ג ע"ג) מתברר שהיו נותנים שניהם יחד לתוכם. וכבר קבעו החכמים לנכון שאניגרון ואכסיגרון הן מלים יוניות οίνόγαρον ו־όξύγαρον, מורייס של יין ומורייס של חומץ. והשתמשו בהם כמשקה, או מאכל שמגרה את התאבון. ולפ"ז הפירוש בתוספתא הוא שאין מחייבים אותו לשתות (או לגמוע) אניגרון ואכסיגרון כשהם לעצמם, אלא מטבל כדרכו בהם ואינו חושש (כמפורש להלן) ואעפ"י שהם בטלים ע"ג הפת של חולין (עיין מ"ש להלן). וכנראה שכל מורייס המעורב בתבלין ובשאר ירקות קראו בשם זה. וכן מפורש בתוספתא ביצה ספ"ב (שהביא רש"י הנ"ל) שהיו נותנים פלפלין בתוכם (עיין הגירסא בירושלמי שם ספ"ב, ס"א ע"ד). והיוונים היו משתמשים במאכל שהיה מורכב מסלק ושמן ומורייס (γάρος) בהוספת קצת אשלג. וחשבו שמאכל זה מרפה את המעים. 142 גיאופוניקה סי"ב פט"ו סי' ב'. וציין לו ר"ע לעף בפלורה ח"א, עמ' 349, עיי"ש. וכן מפורש בבבלי: 143 ברכות ל"ה סע"ב; יומא ע"ו א'; שבועות כ"ג א'. אניגרון מיא דסלקא. אכסיגרון מיא דכולהו שלקי. 144 בה"ג ברכות פ"ו, ח' ע"א: דכולהו סלאקי. וכן גרס אף להלן שם (בבבלי ברכות ל"ט א'): מיא דכולהו סלקי ככולהו סלקי. וכן בבבלי שבועות הנ"ל: מיא דכולהו סלקי. ובר"ח שם: סילקי. ועיין מ"ש להלן. ולולא דברי רוב רבותינו הראשונים היה נראה פירוש המאירי (בברכות שם, 122 ע"ב) שבאר מיא דסלקא, כלומר מיץ של סלקא (של תרדין), וכן הפירוש גם במיא דשלקי, כלומר המיץ של הירקות (השלקות) עצמן. וכן מפורש בירושלמי (תרומות פי"א סה"ב, מ"ז ע"ד): מודי ר' ליעזר לחכמים במי תרדין (מי סילקא) ומי שלקות שאינן מכשירין, כלומר, אעפ"י שר' אליעזר סובר שכל מי פירות מכשירים מודה הוא במי סילקא ובמי שלקות שאינם מכשירים, מפני שאינם ראויים למאכל כלל כשהם לעצמם (כפי' הר"ש סיריליאו שם), וכאן בוודאי הכוונה למים שנסחטו מהם. ואעפ"י שאמרו בבבלי (ברכות ל"ט א'): מיא דסלקא כסלקא וכו', ומיא דכולהו שלקי ככולהו שלקי, ומכאן שמברכים עליהם כשהם לעצמם, כבר פירש ברא"ה שם 145 פ"ו סוף עמ' קי"ז, והובאו דבריו במיוחס להריטב"א פסחים כ"ד סע"ב. ועיין להלן הע' 147. שהכוונה היא שהסלק פוטר בברכתו את מימיו. ומתוך מנהג היונים שהבאנו לעיל מוכח שהיו נותנים שמן לתוך הסלק עצמו, וכנראה שהיו מבשלים אותו במימיו עד שהיה נימוח במימיו, ומכיוון שתרדין חיין אינן ראויין למאכל, 146 עיין מ"ש לעיל שו' 47 סד"ה ולא תבשיל. הרי דרך אכילתו בכך, ומברך עליו ועל מימיו בורא פרי האדמה. 147 עיין ברא"ה הנ"ל (לעיל הע' 145). אבל בעמ' ק"ד פירש את הגמרא שלנו שבמי סלקא גרידא עסיקינן, ועליהם מברך שהכל. ובמאירי הנ"ל הסיק: ומברך על מיץ הסלקא בורא פרי האדמה, ופירש את הבבלי כרוב הראשונים. ולפ"ז אין סתירה בין הבבלי ברכות והתוספתא כאן, שמוכח מהם שאניגרון ואכסיגרון הם משקין, ובין הבבלי יומא ושבועות שמחשבים אניגרון ואכסיגרון כמאכל. והכל תלוי בירק ובתבלין שבהם, אם נימוחו לגמרי, או שעדיין גופן קיים. ואעפ"י שגם בריאים היו שותים ואוכלים אניגרון ואכסיגרון 148 עיין בבלי ברכות ל"ה סע"ב הנ"ל. כסגולה לעצירות, 149 עיין לעיל הע' 142. מ"מ אין מחייבין כל אדם לשתות אותם בעינם אם אין לו צורך בהם, אלא מטבל בהם כדרכו.