תוספתא כפשוטה על תרומות ח:א

1. הזורע פשתן של תרומה וכו'. כ"ה בכל הנוסחאות. וכן בתוה"ב להרשב"א (בית ד' ש"ב, קי"ג סע"א): ושנינו בתוספת תרומות פרק הזורע פשתן של תרומה. וכן בפירוש הרא"ש (נדרים נ"ח רע"ב): ברייתא היא בתרומות בפ' הזורע פשתן (ועיין בהגהות הרש"ש שם). וברור שאין להגיה כמו שהגיהו במיוחסות להגר"א: הזורע חיטים של תרומה וכו', במזיד זה וזה יקיים (והגיהו כן כדי להתאים את סתם משנתנו לדברי ר' יהודה). ובמשנתנו רפ"ט: הזורע תרומה שוגג יופך 1 עיין מ"ש על שיעור ההפיכה בפירוש הרש"ס כאן, פ"ז ע"ב, ומ"ש להלן כלאים פ"א הט"ז. ומזיד יקיים. אם הביאה שליש בין שוגג בין מזיד יקיים. ובפשתן מזיד יופך. ופירשו בירושלמי שבשוגג מהפך את הקרקע ומאבד את הזרע, כדי שיוכל לזרוע חולין במקומו, 2 הר"מ בפיה"מ פירש שבשוגג מותר לו להפך. וברור שפירש כן ע"פ הירושלמי. ברם בירושלמי לא אמרו אלא על מזיד שקנסו אותו כדי שתיבטל שדהו על גבי תרומה. ואין כאן אלא משמעות שבשוגג הרשות בידו. אבל להלן בסמוך שם שאלו: מהו שיהא נאמן לומר מזיד הייתי. ומכאן מוכח שבשוגג אינו יכול לקיים, שאם לא כן למאי נפקא מינה, והרי אף בשוגג אם רוצה לקיים יקיים. ולפיכך מסתבר שהירושלמי סובר שמכיוון שהתירו לו להפך, חייב להפך, כרי שלא יתרגל לזרוע תרומה (עיין בבלי שבת י"ז ב'). וע"ז שאלו בירושלמי, אם פשע ולא היפך מהו שיהא נאמן לומר מזיד הייתי, כלומר אם התרומה לא הביאה שליש, אלא שעבר הרבה זמן (או שזרע בסוף העונה), והוא מפחד שמא לא יספיק לגדל מחדש בעונה זו, ונוח לו לומר מזיד הייתי כדי שיניחו לו לקיים. וכן נראה מסתימת לשון הר"מ בפי"א מה' תרומות ה"כ שהביא את לשון משנתנו, ולא ניסח שמותר לו להפך. וכן משמע מלשון המשנה עצמה שאמרה בסיפא: יופך, ופירושו יופך דווקא, כמו שדייקו המפרשים. ולא תבטל שדהו על גבי תרומה, אבל אם זרע במזיד קנסו אותו שיקיים ויהו גידוליו תרומה, 3 בריבמ"ץ ובר"ש פירשו את הירושלמי הנ"ל בדרך אחרת לגמרי, עיי"ש. אבל מכיוון שבכל הנוסחאות (לרבות כי"ר ונוסח הרש"ס) הגירסא היא: לא מסתברא דלא חילופין, הרי אין לזוז מפירוש הר"מ, שנות אליהו ובעל פ"מ. והוא סיגנון הירושלמי בכ"מ: פסחים פ"א סה"ד, כ"ז ע"ד; יומא פ"ג ה"ו, מ' ע"ד; כתובות פ"א ה"ה, כ"ה ע"ג; גיטין פ"ד ה"ד, מ"ה ע"ד; שבועות פ"א ה"ט, ל"ג ע"ב. ונמצא מפסיד את ההבדל בין דמי תרומה לדמי חולין. אבל אם הביאה שליש, וכבר קדשו הגידולים משום תרומה, אפילו בשוגג יקיים. ובפשתן מזיד יופך, כלומר אפילו הביא שליש, שהרי בפשתן הקיסמים הם העיקר, ולא איכפת לו כלל אפילו אם יהא הזרע תרומה, 4 ולשיטת הר"מ בפי"א מה' תרומות סהכ"ב בזורע פשתן של תרומה שהגידולין מותרים לזרים (ועיין באו"ש שם ה"כ), הרי אין כאן שאלה של הפסד כלל. ולפיכך קנסו אותו שיופך. ברם במשנתנו לא נתבאר כלל מה דינו של זורע פשתן בשוגג והביא שליש. ועיין מ"ש ע"ז להלן.

1-2. משהביא שליש יקיים דברי ר' מאיר. ר' מאיר אינו מחלק בין שוגג למזיד אלא בין לא הביא שליש והביא שליש. ומסתבר שר"מ אינו מחלק בין פשתן לשאר זרעים, וחולק על משנתנו הנ"ל, וסובר שאף במזיד יופך אם לא הביא שליש (ולפיכך לא קנס כאן שוגג אטו מזיד).

2. בשוגג עד שלא הביא שליש יופך. בזה אף ר"מ מודה כמפורש לעיל. ולפירוש הר"מ בפיה"מ (עיין לעיל הע' 2) שאם זרע שאר תרומה בשוגג רצה הופך רצה מקיים, הרי אפשר לומר שאף בפשתן כן, ולא קנסו אותו, ולפ"ז צריך לומר שבאותה בבא עצמה יופך אצל שוגג היא רשות ואצל מזיד היא חובה, וזה דחוק מאד. ומחוורתא שאף כאן יופך פירושו חובה (עיין מ"ש לעיל בהערה 2), ומשנתנו לא הזכירה שוגג אצל פשתן, מפני שהיא מדברת בו כשהביא שליש, אבל כשלא הביא שליש דינו כשאר תרומה, ויופך. ועיין להלן.

2-3. משהביא שליש יקיים וכו'. ודינו כשאר תרומה. ובמשנתנו לא נתבאר דינו של זורע פשתן בשוגג, אלא סתם: ובפשתן מזיד יופך. ובמלא"ש שם סמ"א כתב בשם ר' יהוסף [אשכנזי]: "נ"ל לפרש מדלא קאמר אפילו מזיד משמע שדוקא מזיד, אבל שוגג אם הביאה שליש יקיים וצ"ע". ולפ"ז משנתנו היא כר' יהודה. אבל הר"מ (פי"א מה' תרומה ה"כ) פסק: ואם היה פשתן אפילו הביאה שליש ואפילו במזיד יהפך וכו'. ועיין בח"ד שהקשה מכאן על הר"מ. ועיין מ"ש בתוספ' אנשי שם למשנתנו, ועיין מ"ש בס' גפי אש למשנתנו שפירש גם את הר"מ כדברי התוספתא, עיי"ש.