תוספתא כפשוטה על תרומות ז:כ

סיעה של בני אדם וכו'. בירושלמי פ"ח רה"י, מ"ו ע"ב, הובאה רק הרישא של ברייתא זו, ודברי ר' יהודה ור' שמעון לא הוזכרו שם, עיין להלן. ובב"ר סוף פצ"ד עמ' 1184 הובאה כל הברייתא עד סוף הפרק, וכנראה שנוספה שם בדפוסים ע"פ התוספתא, עיין מ"ש הר"ח אלבק שם הע' 5. וברד"ק ש"ב כ', כ"ב: ובדברי רבו' ז"ל סיעה של בני אדם שאמרו להם גוים (בד"ח של הרד"ק השמיטו מלה זו) תנו לנו וכו' (כל הברייתא עד סוף הפרק). ובפירוש ר"י קרא לשמואל שם (יאהרבוך הפרנקפורטי ח"ח עמ' 18): במסכת תרומות בפרק ר' שמעון אומר הסך שמן תרומה, סיעה של בני אדם וכו', כל הברייתא עד סוף הפרק בתוספת באור משלו, עיין להלן. ועיין מ"ש להלן שו' 87 בשם רש"י.

שאמרו להם גוים תנו לנו אחד וכו'. ברייתא זו נסמכה למשנתנו ספ"ה: נשים שאמרו להם גוים תנו לנו אחת מכם ונטמא וכו'. והוסיפה הברייתא שהוא הדין בשפיכות דמים, וחלקה בין לא ייחדו הגוים ובין ייחדו. ולפי פירושנו בפירוש הקצר לא דברה הברייתא אלא בהוה, ובמשנתנו לא נתכוונו אלא לתאוותם ולא ייחדו כלל, אבל כאן דרשו שימסרו להם יהודי שהכעיס אותם, אבל לא ידעו מי הוא.

82. יהרגו כולן ואל ימסרו וכו'. סמ"ג לאוין קס"ה, נ"ט ע"ד, בשם התוספתא, ר"מ פ"ה מה' יסודי התורה ה"ה.

83. אם ייחדוהו להם כגון שייחדו לשבע בן בכרי וכו'. וכ"ה בירושלמי, בב"ר, בר"מ, ברד"ק ובר"י קרא הנ"ל. ולא נתבאר בדברי הת"ק מה כוונתו בדוגמא שנתן, אם הכוונה שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי, או שיהא מיוחד ע"י התובעים כשם שייחדו לשבע בן בכרי. ובירושלמי שם נחלקו בזה ר' יוחנן וריש לקיש. רשב"ל אמר והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי, ור' יוחנן אמר אעפ"י שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי. ואף דברי ר' יוחנן לא נתבררו כל צורכם, אם כוונתו שביחוד גרידא מספיק, ואעפ"י שהמיוחד אינו אשם כלל בדבר, או שדווקא אם המיוחד פשע וסכן את הציבור מוסרין אותו, מפני שהציבור עלול על ידו, אעפ"י שאינו חייב מיתה. ור' יוסף קרא הנ"ל פירש את דברי הת"ק כאן: יתנוהו להם ואל יהרגו כולם, שעכשיו הם עלולים בשבילו. ומשמע קצת מדבריו שעיקר הטעם הוא שהכניס את הרבים בסכנה, שהרי עליו היה לדעת שדוד יבקש את דמו, ולא איכפת לנו כלל אם הוא חייב מיתה ע"פ דין או לא. ועיין בס' חסידים סי' ת"ש, הוצ' מק"נ סי' רנ"ג עמ' 83, ועיין מ"ש להלן.

84. אמ' ר' יהודה במי דברים וכו'. עיין מ"ש על צורה זו לעיל דמאי פ"ג הע' 14. וברד"ק ובר"י קרא הנ"ל: אמר ר' יהודה אימתי וכו', ולפ"ז ר' יהודה מפרש את דברי הת"ק, 134 עיין בבלי עירובין פ"א ב', פ"ב א' ובמקבילות. ועיין תוספ' גיטין ז' ב' ד"ה אמר ועוד. וכן פי' ר' יונה כאן, ועיין להלן.

84-85. בזמן שהוא מבפנים והן מבחוץ וכו'. וכ"ה בד, בכי"ע, בב"ר, ברד"ק ובר"י קרא הנ"ל, ואין להגיה. 135 בשם הגר"א הגיהו: בזמן שהוא מבחוץ והן מבפנים וכו'. ופירשו האחרונים את דבריו שהוא מחוץ לעיר ויכול לברוח. וקרוב לוודאי בעיני שרבינו הגיה ע"פ הסמ"ק (סוף סי' ע"ט) שהביא את הירושלמי, וסיים: ונראה דמיירי שהוא בסכנה עמהם אבל אם הוא חוץ לסכנה אין מוסרין אותו וכו'. ומשמע שהיתה לפניו הגירסא כאן: בזמן שהוא מבחוץ והן מבפנים, כלומר, אין מוסרין אותו משום שהוא חוץ לסכנה, אבל אם היו כולם בפנים הסכנה מוסרין אותו. וגירסא זו נוחה יותר (לפי פירוש המפרשים) מפני שלפיה "פנים" הוא מקום הסכנה בין ברישא ובין בסיפא, אבל היא מתנגדת לכל הנוסחאות שהבאנו, ואינה מוכרחת, לפי פירושנו בתוספתא. ועיין בשו"ת הב"ח סי' מ"ג, וקשה מאד לקבל את פירושו בדברי התוספתא. ובפירש"י ש"ב שם: כגון שהוא מבפנים ואתם מבחוץ, ואתם בסכנה וכו'. וברור מן הסגנון שר' יהודה בא להקל ולהגביל את דברי הת"ק, והוא אומר אימתי אין מוסרין אותו בזמן שהוא מבפנים החומה והגוים הצרים הם מבחוץ, ושמא יתייאשו מן המצור וינצל אם לא ימסרוהו, 136 או משום חיי שעה. ובמיוחס להריטב"א פסחים (כ"ה א', ו' רע"ג): אבל אם אמרו מוסרו לנו לפלוני ונהרגנו ותנצלו כולכם, או נהרוג אתכם וינצל הוא אסור למוסרו שזה כופרין (צ"ל: כפודין) עצמן בנפשו הוא, כיון שאינו מחוייב מיתה. אבל כשהגוים כבר נכנסו לבפנים, ויהרגו גם אותם וגם אותו, מוסרין אותו (כנ"ל לפרש, ועיין הע' 135). ומכאן משמע לכאורה שאפילו בלא ייחדוהו אם כולם נהרגים ימסרו לו אחד מהם. וכן מביא ביפה תואר לב"ר בשם יש מפרשים, וכן, כנראה, הבין המאירי את שיטת "קצת מפרשים" 137 חבור התשובה, הוצ' הר"א סופר, עמ' 177. ועיין בספרו לסנהדרין, עמ' 270 (ושם מדובר שייחדו אותו, "קטליה לפלניא", עיי"ש). ועיין במרכבת המשנה ח"א וח"ב על הר"מ פ"ה מה' יסודי התורה ה"ה. וכן לכאורה משמע מסתימת לשון רש"י בסנהדרין ע"ב ב' ומפירוש ר"י קרא הנ"ל. ברם קשה מאד לקבל פירוש זה, דמהיכי תיתי לבחור אחד מהם ולהפקיר אותו, ולא עוד אלא שמלשון ר' יהודה "בזמן שהוא מבפנים" משמע שמדברים על "הוא" המיוחד. וכן ברד"ק הנ"ל: בזמן שהוא מבפנים והם מבחוץ, כמו שעשו בני יהודה בשמשון, פי' 138 מלשון זו משמע קצת שהמלים "כמו שעשו בני יהודה בשמשון" נוספו בגוף התוספתא שלפניו. אבל אצל ר"י קרא ליתא. ועיין בפירש"י שם. שהיה יכול להמלט שמשון, שהיה מבפנים בסלע (שופטים ט"ו, י"ג), לפיכך לא נתנוהו להם אלא מדעתו. ולפ"ז ברור שהוא פירש שלא חלק ר' יהודה בלא יחדוהו, אלא חולק על יחדוהו דוקא שמצריך הת"ק שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי, אבל אם אינו חייב מיתה אינם מוסרים אותו, וע"ז אומר ר' יהודה שאפילו אינו חייב מיתה מוסרין אותו כשכולם נהרגים, ור"ש להלן אינו חולק על הת"ק אלא סובר כמותו, ומפרש שהאשה טענה שהוא חייב מיתה, ולפיכך מסרוהו. אבל בלא יחדוהו כלל אף ר' יהודה מודה שלא ימסרו אותו אעפ"י שכולם יהרגו, וכסתם משנתנו בספ"ח בעניין נשים שמאיימים שיטמאו את כולן אם לא ימסרו אחת מהן, כמו שהוכיח ביד רמה לסנהדרין, עיין להלן. ועיין מה שפירשנו בפירוש הקצר, ולפי פירושנו שם הכל ניחא, אלא שעדיין צריך ברור מה לי קראוהו בשם, מה לי נתנו בו סימן. עיין בתשובת הגאון שהבאנו בהע' 141. נמצאנו למדים לפי פירוש זה שלת"ק ור"ש להלן אין מוסרין להם אפילו בייחדוהו אלא דוקא אם חייב מיתה כשבע בן בכרי. 139 ואין הבדל אם חייב מיתה מפני שמרד במלך ישראל או במלכות של גוים, עיין מ"ש במהר"ם חלאוה פסחים כ"ה ב' ד"ה מאי. ועיין בב"ר ספצ"ד, עמ' 1185 ובוי"ר פי"ט, ו', הוצ' מרגליות, עמ' תל"ב ואילך. ועיין במאירי סנהדרין, עמ' 270, ומ"ש להלן הע' 141. וכן כתב הר"מ בפ"ה מה' יסודי התורה ה"ה הנ"ל: ואם ייחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם, אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם, ואין מורין להן כן לכתחלה. ובהגה"מ שם: זהו משום דגרסינן בירושלמי דפ"ח דתרומות עולא בר קיסר תבעתיה מלכתא לתשמיש 140 כ"ה בהגה"מ ד"ק, וכן מעתיק בשמן בשו"ת זקן אהרן סי' ג', ח' ע"ג. ועיין בפי' הרש"ס לירוש' כאן, פ"ו ע"ב. אזל ערק ללוד וכו' סלקי גבי ר' יהושע בן לוי ופייסיה ויהבי ליה וכו' א"ל ולא משנה עשיתי, א"ל וכי משנת חסידים זו וכו'. 141 בס' חסידים הוצ' מק"נ סי' רנ"ח, עמ' 85: בירושלמי וכו' אמ' לו ר' יהושע והלא מתני' היא. אמ' לו היה לך לעשות מידת חסידות להיות כולם הרוגים ולא למסור נפש אחת. והדברים תמוהים מאד, והיכן מצינו מדת חסידות על חשבון אחרים. ואעפ"י שאף בר"מ (פ"ה מה' יסודי התורה ה"ה) פסק: ואין מורין להם כן לכתחילה, הרי שם אפשר לפרש שהרב לא יזקק להוראה זו, שלא יראה כאילו הדבר נעשה על פיו, אלא יניחם לעשות כרצונם. וכן מפורש בב"ר הנ"ל, עמ' 1185: אמ' וכי משנת חסידים היא, מבעי להאי מלתא מתעבדא על ידי אחריני ולא על ידך. ואעפ"י שיש יסוד לחשוב שיש לפנינו הוספת פירוש בב"ר, כמו שמוכח מן הלשון, שהרי בלשון א"י היה צריך להיות: מבעי להדא מלתא מתעבדה על ידי הורנין ולא על ירך, מ"מ הפירוש נראה אמת (ועיין בוי"ר, עמ' תל"ב הנ"ל, ואפשר שעשו שלא כדין). ועיין היטב בחבור התשובה למאירי הנ"ל, עמ' 177. ובספרו לסנהדרין, עמ' 270, הנ"ל: "אלא שמדת חסידות לעכב, וליתן מתון בדבר עד דכדוכה של נפש, וכל שממהר בכך הפקיע מעליו מדת חסידות וכו', וכי משנת חסידים היא זו. ויראה לי שלא אמרה אלא על שמיהר את הדבר ולא המתין עד שיראה אם יחריבו את העיר אם לאו" (ובהגה"מ הנ"ל: שהאשימו על שלא חזר על כל צד קודם שימסרנו). "ומכל מקום יש מפרשים שלא על מדת חסידות לבד היה מתרעם עליו אלא מן הדין. וממה שלא היה חייב מיתה בדיני ישראל. ומכאן פסקו (כיוון להר"מ הנ"ל) כריש לקיש שאמר והוא שנתחייב מיתה כשבע בן בכרי, ופרשו בו שיהא חייב מיתה בדיני ישראל". ועיין מהר"מ חלאוה הנ"ל (כ"ד ע"ד מן הספר), ולבסוף הסיק: אי נמי משום דמסר ליה בידים, שהיה לו לפתוח העיר, והם יבואו ויקחהו. והרי ברור מתוך העניין שעולא בר קושב (או בר קושר) היה מורד במלכות, והמלכות תבעה אותו 142 גי' בעל הגה"מ (עיין לעיל הע' 140) אינה באה בחשבון כלל. כדי לענוש אותו, ור"י בן לוי אמר מפורש: ולא משנה עשיתי. ובב"ר הנ"ל עמ' 1185: ולא מתניתא היא סיעה של בני אדם וכו'. ובחי' מהר"ם חלאוה 143 פסחים כ"ה ב', כ"ד ע"ד מן הספר. מעתיק בשם הירושלמי: ולא משנה עשיתי, יחדו להם כעין שבע בן בכרי וכו'. ובעל כרחינו הפירוש הוא כן, שהרי דעת ר' יהודה ור' שמעון לא הוזכרו בברייתא שבירושלמי, אלא דעת הת"ק גרידא שאין מוסרין להם אלא א"כ ייחדוהו כשבע בן בכרי, ומ"מ א"ל אליהו שאין זו משנת חסידים, ועיין מ"ש בהע' 141. וברמ"ך על הר"מ הנ"ל: "אעפ"י שנמצא בתוספתא כמו שכתב הוא (בכ"מ שם העתיק ממנו: כדבריו) לא ידענא טעמא מאי, דהא אמרינן (פסחים כ"ה ב' וש"נ) וכו' מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, והכא ליכא האי סברא, דהא יהרגו כלם והוא עצמו, ומוטב שיהרג הוא עצמו ואל יהרגו כלם והוא עצמו, וצ"ע". ועיין מ"ש בכ"מ שם על דבריו. ומסתברים דברי הר"ח אבולעפיא (עץ החיים, מקץ, ל"ט סע"א) שהרמ"ך תמה אף על דברי הת"ק שבתוספתא, למה לא אמר כר' יהודה "וזו סברת הרמ"ך עצמה". ועיין בח"ד כאן שהאריך בזה. ועיין בחי' מהר"ם חלאווה הנ"ל. וברש"י: 144 סנהדרין ע"ב ב', והובאו דבריו ביד רמה שם ובפי' הרא"ש כאן ספ"ח. ואם תאמר מעשה דשבע בן בכרי וכו', דדחו נפש מפני נפש, התם משום דאפילו לא מסרוהו לו היה נהרג בעיר כשיתפשנה יואב, והן נהרגין עמו, אבל אם היה הוא ניצול אע"פ שהן נהרגין לא היו רשאין למסרו כדי להציל עצמן. אי נמי משום דמורד במלכות הוה, והכי מפרש לה בתוספתא דתרומ' . 145 כ"ה ביד רמה, ולפנינו בטעות: דתמורה. ועיין להלן לשון רש"י לש"ב. והעיר ע"ז ביד רמה שם: "ודילמא אטעמא בתרא קאמר מרן דמפרש בתוספתא, דאלו טעמא קמא, תמה אני אם אפשר לאמרו, דהא בהדיא תנן במסכת תרומות וכו' יטמאו את כולן ואל ימסרו להן נפש אחת מישראל. ואיכא לתרוצי וכו' היכא דאמרי תנו לנו פלונית וכו' יהבינן להו דסוף מיטמו כלהו, וההיא פלונית בהדייהו וכו', ומילתא צריכא עיונא דהא הכא גבי עובר דכתנו פלוני או [פלוני] ופלונית דמי, וקתני שאין דוחין נפש מפני נפש, ואיכא למימר דשאני הכא דאפשר דמיתציל עובר וצ"ע". ולפלא שרבינו לא עיין בתוספתא שמפורש בה גם הטעם הראשון שכתב רש"י. אבל מ"מ מתברר מדבריו שבתחילה הבין בדברי רש"י שלטעם הראשון (כלומר, לר' יהודה שבתוספתא כאן) מוסרין אותו אפילו לא ייחדוהו אם כלם נהרגין. וגם לפי המסקנא שלו מוסרים אותו אם ייחדוהו אפילו לא פשע כלום, אלא שהגוים מתאוים להורגו מחמת רשעות גרידא, כדין אשה שייחדוה, מפני שחומדים את יופיה. 146 ועיין מ"ש בפירוש הקצר ומה שהאריכו בזה בכנה"ג הגהות ב"י טיו"ד סי' קנ"ז ובברכי יוסף שם.

87. אמרה להן וכו'. ברש"י ש"ב כ', כ"ב: שנינו בתוספתא אמרה להם הואיל והוא נהרג והן נהרגין תנוהו להם וכו', ר' שמעון אומר כך אמרה וכו'.

88. ר' שמעון או' כך אמרה להם וכו'. ר' שמעון חולק על ר' יהודה וסובר כת"ק, עיין מ"ש לעיל ומ"ש בפירוש הקצר. וברד"ק הנ"ל מוסיף: "נסחא אחרינא. ר' שמעון אומ' והוא שנתחייב מיתה כשבע בן בכרי". ואין לדעת אם זו היא נ"א בפירוש הרד"ק, או שהרד"ק עצמו מביא כן מנ"א שבתוספתא. ובאמת אילו הם דברי ר' שמעון בן לקיש 147 מר רב שלום הגאון הנ"ל (לעיל הע' 141) מעתיק בשם הירושלמי: א"ר שמעון והוא שיהא חייב כשבע בן בכרי. ור' אמר אע"פ שאינו חייב מיתה, כיון שייחדו להם סימן ימסרו ואל יהרגו. בירושלמי פ"ח ה"י, מ"ו ע"ב, והעתקנום לעיל בריש הברייתא. ובח"ד פירש שר"ש הוסיף כאן שמפני טענה זו המיתו אותו בני העיר ולא מסרוהו חי. ועיין בוי"ר פי"ט, ו', ובחדושי הרד"ל שם אות ל"ד. ועיין בתוספ' אנשי שם במשנה סוף פירקין.